מהו האדם?

רשומה נבחרת

מהו האדם ?

רוח רעה מפזרת כמה תאים,

ממיתה מספר  נויירונים,

הופכת את נפשו  –

ומתחולל בו הגילגול.

 

פרופ. לפסיכולוגיה שיקומית,

הוא המורה והחבר שלי.

אדם שומר דת ומסורת

שלא זז מההלכה מקפיד על קטנה כגדולה.

איש אשכולות. בעל ענווה ונדיב לב.

מנחה בחסד. הוא היה המנחה שהנחה אותי

בעבודת  .M.A

*

כשיצא, במשך שנת ההנחיה, שלא קראתי

את המאמר עליו היינו אמורים לדון בפגישה,

ואשר על כן ניסיתי לדחות את הפגישה,

הוא אמר לי דבר בלתי נשכח, הנחיה לחיים:

"אף פעם אל תדחה פגישה בגלל שלא הכנת,

או לא התכוננת, או כי אין לך מצב רוח,

אינך מרוכז וכדומה…

תתמיד לבוא, כי רק ככה מתקדמים!"

כזה היה המורה שלי שברבות הימים

היה מורה וחבר.

*

כל כך הרבה שנים (מרגיש, לא מסוגל,

לעשות את חשבון השנים…)

שאנחנו נפגשים בקביעות לשעתיים-שלש,

פעם בשבועיים, יום קבוע, שעה קבועה.

לשוחח, לקרוא וללמוד בייחד.

על מה לא שוחחנו ומה לא למדנו?

על דברים אישיים כמו גם על פוליטיקה…

קבלתי ממנו עיצות בעניינים אישיים,

שוחחנו על דרכי טיפול באנשים,

על אמפתיה ועל המשמעות שיש

להיותך אמפתי

(היכולת להבין את נפש הזולת מתוכו,

היה נושא קרוב ללבו, שאותו הוא גם חקר.

כאשר במסגרת מחקריו על היכולת הזאת,

עשיתי גם את עבודת ה A.M שלי).

דיברנו הרבה על אמונה, על הקושי להתפלל,

ועל הקושי להיות גלוי לב…

מידי פעם הייתי מביא לו גם שיר שכתבתי

והוא היה מעיר עליו את הערותיו החכמות..

ומה לא למדנו? מאמר כזה או אחר בפסיכולוגיה.

מכתבי המהר"ל , את ספר קוהלת, פרקי תהילים,

מאמרים של בובר, מכתבי הרב קוק,

מ 9 קריאות בתלמוד של עימנואל לוינס.

כשבתום כל כברת דרך שהיינו עושים בקריאתנו,

היה ש. נוהג לעצור אותנו, על מנת שנעשה

חשבון נפש מה אנחנו זוכרים ומה יצא לנו

מהלימוד המסוים הזה…

בדיוק כשם שהיה מבקש אחרי כל קטע

בלימוד, שנסכם את מה שהבנו ונחשוב

שוב על מה שלא הבנו.

 

את "אלוהים מחפש את האדם"

מאת אברהם יהושע השל,

קראנו בשנה האחרונה,

כשהגענו לפרק 12,

מורי-חברי שבר את עצם הירך

ומאז מצבו החל להידרדר…

*

לא הכל טוב או רע בעולמנו

לא הכל יפה או מכוער בעולמנו

ולא הכל חיים או מוות ..

יש משהו מעבר לטוב ולרע

והוא – הנורא,

יש משהו מעבר ליפה והמכוער

והוא – הלא מוכר,

ויש משהו שהוא לא חי ולא מת

הוא – החי-המת.

*

כאשר אנו נפגשים בד בבד

עם הנורא, עם הלא מוכר ועם החי-המת

אוחזת בנו בהלה, חרדה, ובעתה…

*

יש בעולמנו יצור דמיוני כמעט חי

ויש יצור ממשי כמעט מת –

לקראת הכמעט חי אנחנו שמחים

כמדענים שנתנו כמעט חיים לדומם במעבדתם,

כמתכנתים שתכנתו רובוט עם שכל כמעט אנושי…

*

אך על הכמעט מת אנחנו בוכים,

כמוני שראיתי את מורי וחברי האהוב

מתרסק על חבלי מוות

כשהוא אוחז בהם בתאוות חיים אחרונה

וצורח את עצמו בתאוות חיה…

*

הרבה השתנויות פגשתי בחיי

אבל השתנות מוזרה,

מטורפת ומכאיבה כזאת

מעולם לא דימיינתי…

*

באתי אליו והוא

מכווץ את עצמו ומילל כמו חיה

ונרגע לרגע ואומר לי בקול ברור

GO GO NOW

ואני רואה חושך ואני רוצה ליפול

ובכל זאת מתאפק ושואל

וואי? וואי?

והוא חוזר ואומר

YOU MAST GO NOW!

ואני מבועת כולי

אומר לו רגע רגע אני עייף הרגע רק באתי,

חמסין בחוץ, עוד קצת אנוח…

ואשתו באה לעזרי ואומרת

מה קורה לך ככה אתה מקבל חבר ואורח

והוא דוחף אותה באלימות…

*

אוי לי מה שעיניי רואות ומה שאוזניי שומעות

הלם כזה מעולם לא הלם בי

ההשתנות הזאת המתחוללת מולי

לא חלום רע, לא חלום שטני

שרק שטן יכול לחלום אותה,

זאת מציאות נוראה, לא מוכרת של

אנדרוגינוס חי-מת.

 

"עכשיו ראית, אתה כבר יודע הכל…"

פונה אלי אשתו בקול נכאים

אחרי שהמטפל מחזיר אותו

למיטה בחדרו, ואנחנו נשארים

אחרי ההלם, לדבר קמעה.

 

מה זה יכול להיות?

האם זאת פגיעה מוחית על רקע ההרדמות

שהוא עבר לפני ניתוח הרניה לפני ניתוח פרוסטטה

ולפני ניתוח לאיחוי עצם הירך

שהוא שבר בעת נפילה?

החשד הזה נבדק אומרת אשתו,

בסיטי מוח ולא נמצא כל מימצא…

אז מה זה הכל  נפשי?

*

מורי וחברי הפרופ. בהיותו סטודנט,

כתב עבודה מבריקה על סיפורו של קפקא

הגילגול, עבודה  שפורסמה בכתב העת

של האוניברסיטה.

*

סיפורו של קפקא פותח בבוקר אחד בו

מתעורר גרגור סמסא ומגלה לתדהמתו

כי הוא הפך לשרץ ענקי.

במהלך העלילה עובר גריגור

תהליך של התנתקות:

מהעבודה, מהחברה, מהמשפחה ומעצמו.

תהליך ההתנתקות מתפתח במקביל

לתהליך ההיכבלות שלו למגבלותיו;

כשהוא מפסיק להתעניין במה שקורה,

מנתק כמעט כל קשר אנושי

וחי חיי שרץ מצומצמים.

 

הסוף המר מגיע כאשר ההתנתקות

של גריגור סמסא מכל דבר אנושי

מגיעה לשיאה, אחרי שהוא מתנהג כשרץ,

ואחרי שלקראת הסוף

הוא רואה את עצמו כשרץ –

הוא מרגיש שיותר הוא לא יכול

לחיות והוא חייב "להיעלם מכאן"

ואז הוא מת.

*

הדמיון בין תהליך ההתנתקות

המתואר בסיפור הגילגול

לבין תהליך ההתנתקות המתרחש בחייו

של מורי-חברי,

הוא כמעט אחד לאחד

בין המתואר לבין המתרחש.

העיניים הרואות, רואות ומשתאות..

והמכיר אותו לא מאמין.

*

לרגע נראה שהוא משחק את גריגור סמסא

שאותו היטיב כל כך להכיר ממאמרו על הגילגול…

ואם כן, מה המוטיבציה שלו להיכנס

כל כך עמוק לנעליו של השרץ

החי-מת הזה?

*

אין תשובה אחרת, מלבד הבושה והכעס האיום

שתוקפים את מורי-חברי אחרי

אובדן כבודו העצמי.

בלא כבוד עצמי מינימלי האדם חשוב כמת.

כל ביזיון שיבזה אותו כבר מוצדק בעיניו מראש.

והבושה גוררת אותו להשתבלל בתוכו

יותר ויותר ולא לצאת מעצמו.

*

"תהליך ההתנתקות מתפתח במקביל

לתהליך ההיכבלות שלו למגבלותיו;

כשהוא מפסיק להתעניין במה שקורה,

מנתק כמעט כל קשר אנושי

וחי חיי שרץ מצומצמים".

 

*

אוי ואבוי שזה קורה ואני עומד מנגד.

אולי אם הייתי מבקר אצלו לפחות

שלש פעמים בשבוע. מחזיק בידו.

מקרין את אהבתי.

מדבר ברכות. מקבל ומבין.

אולי אפשר כך להחזיר מעט

את כבודו העצמי,

להקל מעט את משא הבושה

ולהוריד מעט מהכעס העצום שנאסף בתוכו…

ואולי, הייתי יכול… היא אשליה נעימה וכואבת.

משום שלא הייתי יכול, ואין בכוחי לנסות…

*

מה עכשיו?

לקבל את סירובו לאכול ולשתות

כביטוי לרצונו   "להיעלם מכאן"?

אבינו שבשמים, בבקשה,

אמור לנו מה עכשיו?

לבכות עליו או

לעצור את הדמעות

ולשמר, נגד רצונו,

את חייו המתים?

 

 

 

שירים ליהושע

שירים ליהושע

סדר השירים

כשההכרה מאירה (לשים גירסה עדכנית)

שירים על החיים ועל המוות:

אין בושה

המוות הוא החידה של החיים

נשמת כל חי

ולא תהיה למוות ממשלה

סוף טוב הכל טוב

השיר הזה

רק תהילים

הכל נשמע

להודות

שב/י

כמו תם

לחוש את האור

של…

כשהגוף צועק

דבר אל עצים ואבנים

אפילו אלפי שעונים

הספרייה

לגלות את לב הפרח

קפיצה אל הנשגב

הזמן כקו והזמן כמעגל

הזמן כחומר אמורפי\געגועים לפרופ. אמדו

אָדָם אוֹרֵג שָׁטִיחַ

לְהַתְחִיל הַכֹּל מֵהַתְחָלָה

יש לי חשק

ספר החיים

סערה בכוס מים

לַלֵּב אֵין שִׁיטָה

לַמְּצִיאוּת יֵשׁ שִׁיטָה

צחק עם הצוחקים

הסוף

הכאב

גם בעציצי חרס פשוטים

התקווה צומחת בכל כלי

סוף טוב הכל טוב

ואליק בא מהים

יש חיים בים המוות

בגן המציאות

להד"ם

הכוכבים המנצנצים ביקום

ליליומה

עד קצה הגבול

ציפיות

איי האסוציאציה

ניצוצות

הר של ממתקים

אקסיומה 6

"תַּת הַהַכָּרָה נִפְתַּחַת כְּמוֹ מְנִיפָה" (יוֹנָה וולך)

כְּשֶׁהַהַכָּרָה מְאִירָה

תַּת הַהַכָּרָה נִפְתַּחַת

כְּשֶׁהַהַכָּרָה מְאִירָה בְּאוֹר גָּדוֹל

וְצָרִיךְ רַק לִשְׁמֹר עַל הָאוֹר שֶׁלֹּא יִכְבֶּה.

 

נַזְמִין חֲלוֹמוֹת מוּאָרִים,

נְוַתֵּר עַל חֲלוֹמוֹת חֲשׁוּכִים

וּנְסַפֵּר סִפּוּרִים גְּלוּיִים.

 

 

כִּי מָה נְחַפֵּשׂ

בְּסִדְקֵי עָבָר

נִסְתָּרִים

וּמָה נִרְאֶה

מִבַּעַד לַקּוּרִים?

 

נִפְתֹּר חֲלוֹמוֹת

כִּמְסַפְּרֵי עֲתִידוֹת

וְלֹא כְּחוֹשְׂפֵי שְׁלָדִים

מִקְּבָרוֹת.

 

מָה שֶׁהָיָה,

הָיָה –

בּוֹאוּ נִתְמַקֵּד

בְּמָה שֶׁיִּהְיֶה.

 

שֶׁהֲרֵי הַכָּרַת הֲיֵשׁ הַלֹּא-יָדוּעַ מְסַקְרֶנֶת פִּי אֶלֶף

מֵהַחִטּוּט הַחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ

בָּאֵין-שָׁם-כְּלוּם

הָאִישִׁי.

 

הַטֶּלֶסְקוֹפִּים שֶׁל הַהַכָּרָה מַקְרִינִים

עַל קִירוֹת הַמּוֹחַ

צִלּוּמִים וּצְבָעִים שֶׁעַיִן לֹא רָאֲתָה

שֶׁשֵּׂכֶל לֹא תָּפַס.

 

צִלּוּמִים שֶׁל פִּרְחֵי-רֹעַ מִתְיַבְּשִׁים בְּשֶׁמֶשׁ בּוֹעֶרֶת

וּלְעֻמָּתָם עֲצֵי-אוֹר צוֹמְחִים עַל כּוֹכְבֵי הַחֹשֶׁךְ,

וּמַרְאוֹת הַרְרֵי הָעֶצֶב הַמַּלְבִּינִים

שֶׁבְּבוֹא קִצָּם יִתְמוֹטְטוּ

בִּרְעָמִים עֲמוּמִים

וְיִמַּסּוּ בִּשְׁקִיעָה

לִתְהוֹמוֹת

יָם.

*

הַהַכָּרָה הַמְּאִירָה מְגַשֶּׁשֶׁת בְּתַחְתִּיּוֹת הַיְּקוּם וּמְזַהָה;

אֶת אֲגַם הָעַלִּיזוּת, וּלְמַעְלָה מֵאֲגַם הָעַלִּיזוּת:

אֶת נְהַר הַחֲגִיגָה, וּלְמַעְלָה מִנְּהַר הַחֲגִיגָה:

אֶת יַם הַשִּׂמְחָה, יָם שֶׁל שִׂמְחָה,

גַּל-אַחֲרֵי-גַּל: "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ

עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל…"

 

וּבַיָּם הַזֶּה הַמְּסִירוּת הַחַמָּה שֶׁל הָאַהֲבָה

מְעוֹרֶרֶת אֶת הַיְּקוּם לִפְתֹּחַ אֶת יָדָיו

הַמְּקֻמָּטוֹת וְהַמְּיֻבָּלוֹת

וּלְחַבֵּק אֶת חִבּוּק

הַחַיִּים.

 

שִׁירִים עַל הַחַיִּים וְעַל הַמָּוֶת

 

אֵין בּוּשָׁה:

 

אֵין בּוּשָׁה לְנֹכַח הַמָּוֶת.

הַמֵּת מֻפְשָׁט מִנְּכָסָיו

מֻפְשָׁט מִבְּגָדָיו

וּמֻפְשָׁט מִגּוּפוֹ.

 

הוּא רַק מֻפְשָׁט.

כְּכָל שֶׁיַּלְבִּישׁוּ אוֹתוֹ

יַמְשִׁיךְ לִשְׁכַּב בְּפִשּׁוּט אֵיבָרָיו,

יְגַלְגֵּל אֶת עֵינֵי הַזְּגוּגִית שֶׁלּוֹ

וְיֵעָוֶה אֶת פְּנֵי הַמַּסֵּכָה

בִּרְצִינוּת שֶׁל מֵת…

 

עַכְשָׁו כְּבָר שׁוּם דָּבָר לֹא יַעֲזֹר.

חָדַל לְהַרְעִישׁ עוֹלָמוֹת בִּשְׁבִילוֹ,

כָּבָה אוֹרוֹ.

הַמָּוֶת הִקִּישׁ,

לֵךְ וְתַגִּיד קַדִּישׁ..

 

*

 

הַמָּוֶת הוּא הַחִידָה שֶׁל הַחַיִּים

 

הַמָּוֶת הוּא הַחִידָה שֶׁל הַחַיִּים

וְהַחַיִּים הֵם הַחִידָה שֶׁל עַצְמָם.

 

הַאִם הַמָּוֶת נוֹצַר כִּי הַחַיִּים

רוֹצִים כְּבָר לַחְזֹר אֶל עַצְמָם,

כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁהִשְׁתּוֹלֵל דַּיּוֹ

וְרוֹצֶה כְּבָר לַחְזֹר אֶל עַצְמוֹ ?

 

אוֹ שֶׁבִּזְמַן מְסֻיָּם

הֵם מִתְחָרְטִים עַל יְצִיאָתָם

מֵהַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאוּ

וְעַל כֵּן הֵם רוֹצִים לַחְזֹר בַּחֲזָרָה  ?

 

וְאוּלַי הֵם חוֹזְרִים וְחוֹזְרִים עַל עַצְמָם,

פַּעַם בְּתַחְפֹּשֶׂת שֶׁל יֶלֶד וּפַעַם בְּתַחְפֹּשֶׂת שֶׁל זָקֵן ?

 

אָז מַדּוּעַ לִפְעָמִים הֵם אוֹמְרִים לְעַצְמָם כֵּן,

וְלִפְעָמִים הֵם נוֹתְנִים לְעַצְמָם לְהִזְדַּקֵּן ?

נִשְׁמַת כָּל חַי

***********

הַסִּפּוּר שֶׁל טיך נהאת חאן:

"יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁעָמַדְתִּי לִדְרֹךְ עַל עָלָה יָבֵשׁ,

רָאִיתִי אֶת הֶעָלֶה בַּמֵּמַד הַמֻּחְלָט.

רָאִיתִי שֶׁהוּא לֹא מֵת מַמָּשׁ,

אֶלָּא הִתְחִיל לְהִתְמַזֵּג עִם הָאֲדָמָה הַלַּחָה

וְהִתְכּוֹנֵן לְהוֹפִיעַ עַל הָעֵץ בָּאָבִיב הַבָּא בַּצּוּרָה אַחֶרֶת.

חִיַּכְתִּי אֶל הֶעָלֶה וְאָמַרְתִּי לוֹ:

אַתָּהּ מִתְחַזֶּה !"

 

*

      

נִשְׁמַת כָּל חַי

בְּנִשְׁמַת הָעוֹלָם

וְנִשְׁמַת הָעוֹלָם

בְּנִשְׁמַת כָּל חַי.

 

נִשְׁמַת הָעוֹלָם בְּנִשְׁמַת כָּל חַי:

מוּסִיקָה מְנַגֶּנֶת בְּחַיַי.

נִשְׁמַת הָעוֹלָם בְּנִשְׁמַת כָּל חַי:

עָלִים יְרֻקִּים צוֹמְחִים עָל עֵץ חַי.

 

נִשְׁמַת הָעוֹלָם בְּעָלִים

שֶׁצּוֹמְחִים וְנוֹשְׁרִים

נִשְׁמַת הָעוֹלָם בְּעָלִים

שֶׁנּוֹשְׁרִים וְצוֹמְחִים…

 

בַּחֲגִיגַת עַלְעָלִים שֶׁעוֹלִים

וְיוֹרְדִים,

בַּחֲגִיגַת עַלְעָלִים שֶׁיּוֹרְדִים

וְעוֹלִים…

 

בְּנֶּשֶׁף שֶׁל מַּסֵּכוֹת:

כְּשֶׁרוֹקְדִים פַּעַם עִם זֶה

וּפַעַם רוֹקְדִים עִם הַבָּא.

פַּעַם בְּמַּסֵּכָה יְרוּקָה,

וּפַעַם בַּמַּסֵּכָה צְהוּבָּה.

פַּעַם בָּעוֹלָם הַזֶּה,

וּפַעַם בָּעוֹלָם הַבָּא…

 

 

וְלֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה

וְלֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה.

הַצִּפּוֹרִים יְצַיְּצוּ בְּכָל מָקוֹם,

הָעֵצִים יִגְדְּלוּ לַגְּבָהִים,

וְהָאֲנָשִׁים יִתְרַחֲבוּ מִבִּפְנִים.

 

נִצְחַק וְלֹא נִבְכֶּה, לֹא חָשׁוּב עַל מָה…

וְהַשִּׂמְחָה תִּהְיֶה אֲחוֹתֵנוּ הַתְּאוֹמָה.

 

מִשְׁפַּחְתֵּנוּ הַמֻּרְחֶבֶת תִּחְיֶה בְּכָל הָעוֹלָם

וְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ יִהְיֶה אֶזְרַח הָעוֹלָם.

 

הַתִּינוֹקוֹת יְהַדְּרוּ אֶת פְּנֵי הַזְּקֵנִים וְהַזְּקֵנִים יְהַדְּרוּ אֶת פְּנֵי הַקְּשִׁישִׁים וְהַקְּשִׁישִׁים יְהַדְּרוּ אֶת בְּנֵי הָאַלְמָוֶת –

כִּי לֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה.

 

אֲפִלּוּ הֶעָנִי יַעֲשִׁיר בְּבוֹא הַזְּמַן,

וּבְבוֹא הַזְּמַן גַּם הָאִטִּיִּים יַגִּיעוּ

אֶל מְקוֹם הַמְּמַהֲרִים.

וְהַמְּמַהֲרִים יִקְּחוּ לָהֶם אֶת כָּל הַזְּמַן

בֵּין זְמַן לִזְמַן.

 

אַךְ לַמְרוֹת שֶׁהַחֲלוֹמוֹת יִהְיוּ אֲרֻכִּים,

הַיָּמִים יִהְיוּ קְצָרִים,

הַמַּעֲשִׂים יִתְרַבּוּ מְאֹד בֶּעָתִיד-

וְהַאֵין-סוֹף יִהְיֶה רָחוֹק כְּתָמִיד.

 

סוֹף טוֹב הַכֹּל טוֹב

 

סוֹף טוֹב הַכֹּל טוֹב. עַל כֵּן טוֹבִים הֵם הַחַיִּים.

שֶׁבְּסוֹפָם: אִמָּא-אֲדָמָה אוֹסֶפֶת וְאַב-תֵּבֵל מְקַבֵּל

וְכָל יְצִירֵי הָרוּחַ מַפְשִׁיטִים מִמְּךָ אֶת הַמָּוֶת

וּפוֹרְשִׁים לְפָנֶיךָ אֶת הַחַיִּים

וְקוֹל הַ"אֲהָהּ" שֶׁלְּךָ מִתְגַּלְגֵּל

לְכָל אָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ שֶׁל יְקוּם חַיֶּיךָ

וּמֵעִיר אוֹתְךָ מֵהַשֵּׁנָה הָעֲמֻקָּה

שֶׁיָּשַׁנְתָּ בְּתוֹכָם.

 

הַשִּׁיר הַזֶּה

הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא שִׁיר צָרוּד

הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא שִׁיר בְּלִי MOOD

הַשִּׁיר גַּם מְזַיֵּף

ת'מָנְגִינָה

הַשִּׁיר נִשְׁמָע עָיֵף

מֵהַתְחָלָה…

אַךְ מָה אִכְפַּת, מָה אִכְפַּת לִי, בְּחַיַּי –

אִם הַשִּׁיר הַזֶּה חוֹרֵז לִי

אֶת הַפְּרוֹזָה שֶׁל חַיַּי !

 

רק תהילים

אֵין לִי סַבְלָנוּת לאליאדות ולאודיסיאות

וְגַם אֶרֶץ הַשְּׁמָמָה קְשַׁת הַפִּעְנוּחַ

שֶׁל אליוט מְעַיֶּפֶת אוֹתִי.

מָה לַעֲשׂוֹת אֲנִי קוֹרֵא עַצְבָּנִי מִדַּי

לשכאלה…

 

 

רַק תְּהִלִּים אֲנִי קוֹרֵא

וְאֶת הַמִּלִּים הַקָּשׁוֹת שֶׁסַּבָּא שֶׁלִּי

הָיָה מְבָאֵר לְבַעֲלֵי הָעֲגָלוֹת,

אֲנִי מֵבִין מֵהָעֶרְגָּה

שֶׁל הַמִּזְמוֹר.

הכול נשמע

אַל תִּתֵּן לְעַצְמְךָ לְהִתְיַבֵּשׁ;

תְּלַחְלֵחַ אֶת שְׂפָתֶיךָ –

תּוֹצִיא הֲבָרוֹת –

תּוֹצִיא שְׁרִיקוֹת –

הַכֹּל נִשְׁמַע,

כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.

 

לְהוֹדוֹת

לְהוֹדוֹת תָּמִיד,

עַד בְּלִי דַּי,

כִּי הַהוֹדָיָה מַזְרִימָה

חַיִּים לַנֶּפֶשׁ,

כְּמוֹ שֶׁהַדָּם מַזְרִים

חַיִּים לַגּוּף.

 

שֵׁב

רָגוּעַ וְשָׁלֵו,

וְקָבֶּל שֶׁפַע,

שֶׁפַע רַב –

כְּשֶׁהַלֵּב מִתְמַלֵּא

עַד גְּדוֹתָיו…

 

כְּמוֹ תָּם

לוֹמַר תּוֹדָה,

כָּךְ סְתָם,

לוֹמַר-

כְּמוֹ תָּם.

שֶׁלֹּא שׁוֹאֵל

מָה הוּא,

מְקַבֵּל.

 

לָחוּשׁ אֶת הָאוֹר

לָחוּשׁ,

אֶת הָאוֹר,

בְּכָל נְשִׁימָה,

וּבְכָל נְקֻדָּה שֶׁבָּעוֹר.

 

שָׁל

שָׁל כל עולמות הצער מעליך,

שָׁל, כל עוד, כל עוד-

לא כל כוחך כשל.

 

ומהר שלל:

שלל גרגרי כוכבים ושלל כדוריות דם רקדניות

כי כל רגע של חיים הוא לך

שלל.

 

ואם אדם נכשל?

ואם אלוהים נכשל…?

שָׁל!

שָׁל כל עולמות הצער מעליך

כי הבכי שאתה חי בו,

לא קודש הוא ולא חול.

שָׁללללללל….

 

(*) שָׁל = להשיל, להשיר, להפיל, להסיר, להוריד;  להתקלף, להוריד שכבה

 

כשהגוף צועק

כשהגוף צועק

מה יש כבר לדבר- –

הרי אי אפשר לומר,

מול הפצע והדם:

לא היו הדברים מעולם…

 

כשהגוף צועק

על הנשמה ללחוש לו בכל כוחה:

שים לבך אלי!

שים לבך אלי כל עוד אתה חי…

 

הפצע מגליד, הסימן נעלם

אך מה יהיה איתי

אם בכל כאב, בכל צער –

תשכח מקיומי,

כאילו לא הייתי

תקוותך מעולם?

 

 

דַּבֵּר אֶל עֵצִים וַאֲבָנִים

דַּבֵּר אֶל עֵצִים וַאֲבָנִים,

דַּבֵּר אֶל הֶעָלִים הַצְּהַבְהַבִּים

הַנּוֹשְׁרִים מֵהָעֵץ

הַמְּכַסִּים אֶת הַסֶּלַע הַקָּשֶׁה

שֶׁמִּתַּחְתָּיו.

 

דַּבֵּר אֶל עֵצִים וַאֲבָנִים

וְאַל תִּמָּנַע מִלְּדַבֵּר גַּם

עִם אַבְנֵי הֶחָצָץ

הַקְּטַנְטַנּוֹת

וְעִם גַּרְגְּרֵי הַחוֹל

הַמְּפֻזָּרִים בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים…

 

כִּי עוֹר הַתֹּף שֶׁל הַשּׁוֹמֵעַ הוּא הָעוֹלָם כֻּלּוֹ

וְכָל אֶבֶן וְכָל גַּרְגֵּר חוֹל מְדַבְּרִים בִּשְׁמוֹ…

 

אֲפִלּוּ אַלְפֵי שָׁעוֹנִים 

אֲפִלּוּ אַלְפֵי שָׁעוֹנִים שֶׁמְּחוֹגֵיהֶם

רוֹטְטִים עַכְשָׁו

לֹא יְכוֹלִים לִמְחֹק אֶת זְמַן הַחַיִּים

שֶׁעָבַר וְלֹא שָׁב.

אַלְפֵי שָׁעוֹנִים לֹא יְכוֹלִים לִטְעוֹת בַּמִּקְצָב

וְאַלְפֵי הַשָׁעוֹנִים מְתַקְתְּקִים

רַק בִּכְדֵי שֶׁזְּמַן הָאַהֲבָה לֹא יַחְלֹף לַשָּׁוְא…

 

הַסִּפְרִיָּה

כָּל  עֲלֵה רוֹשֵׁם

אֶת נִדְנוּדָיו בָּרוּחַ

וְרִשּׁוּמָיו שְׁמוּרִים לְתָמִיד

בַּסִּפְרִיָּה הַיְּרֻקָּה.

 

כָּל צִפּוֹר מְצַיֶּרֶת

אֶת מַסְלוּלֵי מְעוֹפָהּ

עַל פְּנֵי רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.

וְצִיּוּרֶיהָ אֲצוּרִים לְעוֹלָם

בְּמוּזֵאוֹן הַתְּכֵלֶת.

 

רַק לַחוֹלוֹת הַנּוֹדְדִים

בַּמִּדְבָּרִיּוֹת

שֶׁמְּפַסְּלִים אֶת הַצּוּרוֹת

הֲכִי מַפְתִּיעוֹת עַל גִּבְעוֹת-הַזָּהָב,

אֵין לָהֶן צוֹפֶה וְלֹא יִהְיֶה לָהֶן צוֹפֶה.

בְּמֻקְדָּם אוֹ בִּמְאֻחָר הֵן יִתְפָּרְקוּ לָנֶצַח…

 

לְגַלּוֹת אֶת לֵב הַפֶּרַח

 

לִפְעָמִים צָרִיךְ לְטַפֵּס עַל סֻלָּמוֹת

לְהַגִּיעַ לְלֵב הַפֶּרַח

וְלַעֲשׂוֹת אָנָלִיזָה לְרֵיחַ הַבֹּשֶׂם

הַנּוֹדֵף מֵאַבְקָנָיו…

 

וְלִפְעָמִים יֵשׁ רַק לְהִשְׁתַּהוֹת מְעַט

עַל הַסְגָלְגוּלִיוּת הַסְּגֻלָּה

שֶׁל הַסִּגָּלִית,

אוֹ עַל הַוְרָדְרָדִיוּת הַוְּרֻדָּה

שֶׁל הַוֶּרֶד

וְלִנְשֹׁם …

קְפִיצָה אֶל הַנִּשְׂגָּב

 

קְפִיצוֹת רַבּוֹת הָיוּ לִי,

וּנְפִילוֹת שֶׁנִּגְמְרוּ רַע

עוֹד מַאֲמָץ, לֹא אֲוַתֵּר לִי.

עוֹד מַאֲמָץ, לֹא נוֹרָא.

 

וְשׁוּב אָעֵז וְאֶקְפֹּץ אֶל

הַנִּשְׂגָּב בִּמְרוֹמוֹ.

אוּלַי הַפַּעַם אֱלֹהִים יֹאהַב

וְיוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ.

 

הַזְּמַן כְּקַו וְהַזְּמַן כְּמַעְגָּל

נִסִּיתִי לִתְפֹּס אֶת קַו הַזְּמַן בִּזְנָבוֹ

וְלֹא לָתֵת לוֹ לְהַמְשִׁיךְ לַחְרֹץ בְּנַפְשִׁי.

(שֶׁיַּמְשִׁיךְ לַחְרֹץ אֶת חֶלְקַת הַגּוּף,

קִמְטֵי הַגּוּף – שֶׁלּוֹ הֵם.

אַךְ מַדּוּעַ לָתֵת לוֹ לַחְרֹץ גַּם בְּחֶלְקַת הַנֶּפֶשׁ ?)

 

דִּמִּיתִי אֶת הַזְּמַן לְמַעְגָּל שֶׁהוֹלֵךְ וּמִתְעַגֵּל בְּתוֹכִי

וְרָאִיתִי שֶׁכַּאֲשֶׁר אֲנִי מְחֻבָּר לַחַיִּים –

הַזְּמַן עָג סְבִיבִי עוּגָה סְפוֹגִית,

אַךְ כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְנֻתָּק מִן הַחַיִּים –

הַזְּמַן חוֹצֶה אוֹתִי

בְּקַו סַכִּינוֹ.

 

בְּחַיֵּי כָּל אָדָם מִתְרוֹצְצִים תָּמִיד שְׁנֵי סוּגֵי זְמַן:

זְמַן יָשָׁר וּזְמַן עָגֹל,

זְמַן חוֹלֵם וּזְמַן מֵקִיץ,

זְמַן הַפּוֹרֵט עַל מֵיתָר

וּזְמַן הַמַּקִּישׁ עַל אֶבֶן,

זְמַן רֵיק וּזְמַן מָלֵא,

זְמַן פּוֹתֵחַ וּזְמַן סוֹגֵר.

 

 

הַזְּמַן הַיָּשָׁר

הוּא זְמַן הַצִּפִּיָּה הָעַזָּה

שֶׁל תִּינוֹק רָעֵב לִינֹק,

וְהוּא זְמַן הַחֲרָדָה הָעַזָּה

שֶׁל הַזָּקֵן מִפְּנֵי הַמָּוֶת.

 

וְהַזְּמַן הַעֲגוֹל

הוּא זְמַנּוֹ שֶׁל הַתִּינוֹק

שֶׁעוֹד אֵין לוֹ זְמַן,

וְהוּא זְמַנּוֹ שֶׁל הַזָּקֵן

שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶת הַזְּמַן שֶׁהָיָה.

 

הַזְּמַן הַיָּשָׁר

הוּא הַזְּמַן הַמְּתַסְכֵּל שֶׁל

יֶלֶד שֶׁרוֹצֶה הַכֹּל

רַק עַכְשָׁו,

וְהוּא הַזְּמַן הַמְּתַסְכֵּל שֶׁל

הַזָּקֵן שֶׁיּוֹדֵעַ

שֶׁעַכְשָׁו כְּבָר לֹא יִהְיֶה.

 

וְהַזְּמַן הַעֲגוֹל

הוּא הַזְּמַן הַמָּתוֹק שֶׁל הַיֶּלֶד

שֶׁשָּׂמֵחַ עַכְשָׁו,

וְהוּא הַזְּמַן הַמָּתוֹק שֶׁל הַזָּקֵן

שֶׁשָּׂמֵחַ בְּחַיָּיו.

 

הַזְּמַן כְּחֹמֶר אָמוֹרְפִי\גַּעְגּוּעִים לפרופ. אָמְדוּ

לַזְּמַן אֵין צוּרָה וְאֵין מָקוֹם

זֶה רַק אַתָּה שֶׁנּוֹתֵן לוֹ צוּרָה וְנוֹתֵן לוֹ מָקוֹם.

הַזְּמַן כְּמוֹ מַיִם

מְמַלֵּא כָּל כְּלִי

זוֹרֵם בְּכָל עָרוּץ

גַּם בִּפְנִים וְגַם בַּחוּץ.

 

רַק שֶׁהַשְּׁהִיָּה בִּפְנִים

אֵינֶנָּה דּוֹמָה לַשְּׁהִיָּה בַּחוּץ.

 

אָהַבְתִּי אֶת "הֶרֶף הַזְּמַן" הברגסוני;

שֶׁהוּא הַדְּבַשׁ הַנִּגָּר מֵחַלַּת-הַזְּמַן,

שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִבִּפְנִים מְלַקֶּקֶת

בִּלְשׁוֹנָהּ.

 

אָהַבְתִּי אֶת אנרי ברגסון כְּמוֹ שֶׁלִּמְּדָה אוֹתוֹ

מוֹרָתִי הָאֲהוּבָה

פרופ. אֵלִיעָנָה-אָמְדוּ-לֵוִי-וָלֶנְסִי

בְּחַיֶּיהָ שֶׁלָּהּ;

כְּשֶׁהִיא מְלַטֶּפֶת וּמְחַבֶּקֶת אֶת הַזְּמַן,

וְנוֹתֶנֶת בּוֹ אֶת נְשִׁיקוֹתֶיהָ

בְּפִילוֹסוֹפְיָה, בַּפְּסִיכוֹאָנָלִיזָה, בְּיַהֲדוּת, בַּצִּיּוּר,

וּמְצַיֶּרֶת עַל אוֹר אחה"צ שֶׁלּוֹ

אֶת הַחֲגִיגָה הַיּוֹמְיוֹמִית…

וְאוֹהֶבֶת בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן שְׁלוֹשָׁה בְּעָלִים

וְאֶת עַצְמָהּ…

וְנִשְׁאֶרֶת עִם אַהֲבַת

הַזְּמַן…

וְלוֹקַחַת אֶת כָּל הַזְּמַן שֶׁבָּעוֹלָם

וּמַעֲנִיקָה בּוֹ אַהֲבָה

לָעוֹלָם.

הַסּוֹף

לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב: הַסּוֹף,

שׁוּם דָּבָר לֹא מְבַשֵּׂר,

רַק עוֹד יוֹם וְעוֹד יוֹם חָסֵר…

וְלִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב: הַסּוֹף,

הַכֹּל הוּא מְבַשֵּׂר,

 

אֱלֹהִים נוֹתֵן לָנוּ לִכְסוֹף

וְיֵשׁ לָנוּ אֶת זֶה-

מֵהַתְחָלָה וְעַד הַסּוֹף.

 

אָדָם אוֹרֵג שָׁטִיחַ

אָדָם אוֹרֵג שָׁטִיחַ

וּמַשְׁאִיר קְצָווֹת לֹא קְשׁוּרִים – –

עַד מְהֵרָה  מָה שֶׁהָיָה שָׁטִיחַ

הוֹלֵךְ וְנִפְרַם…

מִקֵּץ שָׁנִים

חוֹזֵר הָאָדָם וְעוֹמֵד מוּל

שְׁתִי וָעֵרֶב מְפֹרָר

סוֹפֵר קְשָׁרִים שֶׁלֹּא הָיוּ

וּמְחַפֵּשׂ שָׁטִיחַ…

לְהַתְחִיל הַכֹּל מֵהַתְחָלָה

יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁמַּתְחִילִים הַכֹּל מֵהַתְחָלָה –

עוֹד לֹא מַתְחִילִים לִחְיוֹת וּמִתְנַפֵּץ הַגַּל;

וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהַהַתְחָלָה הִיא סֵבֶל מָתוֹק

וְאֹשֶׁר כִּמְעַט בִּלְתִּי נִסְבָּל,

שֶׁמְאַפְשֶׁרֶת לִמְשׁוֹת מִתּוֹךְ יָם דּוֹהֶה שֶׁל זִקְנָה

אֶת דְּמוּת הָעֶלֶם שֶׁהָיִיתָ,

וְשֶׁאִם לֹא תִּטְבַּע בַּיָּם הַזֶּה, יָכוֹל לִהְיוֹת

שֶׁזוֹ תִּהְיֶה לֵדָתְךָ הַשְּׁנִיָּה.

 

יֵשׁ לִי חֵשֶׁק

יֵשׁ לִי חֵשֶׁק לַעֲשׂוֹת עִנְיָן

מִכְּלוּם.

אֵיזֶה עִנְיָן אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת מִכְּלוּם

אֲפִלּוּ שֶׁכָּל כָּךְ מִתְחַשֵּׁק ?

 

הַחֵשֶׁק עַצְמוֹ הוּא כְּבָר עִנְיָן גָּדוֹל

בָּאֶפְשָׁרוּת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ

וְהַכְּלוּם הוּא מַשֶּׁהוּ, לֹא?

 

הַפִילוֹסוֹף הַפֶּסִימִי, שופנהאואר,

תָּלָה בַּחֵשֶׁק אֶת כָּל עוֹלָמוֹ.

בִּמְחִילָה, לֹא הָיִיתִי תּוֹלֶה בּוֹ אֶת כָּל עוֹלָמִי.

וְחַיָּבִים לְהוֹדוֹת

כִּי בְּשׁוּם עוֹלָם מֵהָעוֹלָמוֹת

לֹא נִרְאֶה חֵשֶׁק מִתְחַבֵּר לְפֶּסִימִיּוּת…

 

וּבְכָל הַכָּבוֹד,

הָעוֹלָם כְּחֵשֶׁק שֶׁאֵין בּוֹ אֶפְשָׁרוּת

מְדַכֵּא הַרְבֵּה יוֹתֵר

מֵעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶפְשָׁרוּת וְאֵין בּוֹ חֵשֶׁק.

 

ואעפ"כ, מִי מְסֻגָּל לִחְיוֹת

בְּעוֹלָם שֶׁאֵין בּוֹ חֵשֶׁק ?

*

אָז מָה הָיָה לָנוּ?

הָיָה לָנוּ חֵשֶׁק וְהָיָה לָנוּ כְּלוּם

וְהָיָה רָצוֹן לַעֲשׂוֹת עִנְיָן

מִכְּלוּם.

וְרָאִינוּ שֶׁהַחֵשֶׁק כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ

אֵינֶנּוּ כָּל הָעִנְיָן

וְהַכְּלוּם" יָכוֹל לִהְיוֹת מַשֶּׁהוּ

מְאֹד מַמָּשִׁי,

בִּמְיֻחָד אִם בּוֹעֵר בָּנוּ הַחֵשֶׁק

לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ

עִנְיָן.

 

סֵפֶר הַחַיִּים

בְּסֵפֶר הַחַיִּים

כְּמוֹ גַּם בְּכָל סֵפֶר עַמּוּדִים נִדְבָּקִים

לִפְעָמִים בִּבְלִי-דַּעַת, לִפְעָמִים בְּהֶסֵּח-הָדַּעַת.

אַךְ אִם שָׂמִים לֵב וּמַפְרִידִים בֵּין הָעַמּוּדִים

הָעֲלִילָה מִתְבַּהֶרֶת

וְהַחַיִּים מִתְמַלְּאִים

וּמִתְאָרְכִים.

 

 

סְעָרָה בְּכוֹס מַיִם

כָּל דָּבָר בַּחַיִּים

שֶׁעוֹשִׂים מִמֶּנּוּ עִנְיָן-

נִהְיָה מְעַנְיֵן

לֹא פָּחוֹת מִסְּעָרָה בְּכוֹס מַיִם

שֶׁאַף הִיא מְעַנְיֶנֶת כְּתוֹפָעָה!

 

מָה עוֹבֵר עַל כּוֹס

שֶׁמִּתְחוֹלֶלֶת בְּתוֹכָהּ סְעָרָה?

רוּחַ בָּאָה מִבַּחוּץ וְנִכְנֶסֶת פְּנִימָה לְתוֹךְ הֶחָלָל הַקָּטָן

וְהַמַּיִם שֶׁהִיא מַסְעִירָה נִדְחָפִים וּבוֹרְחִים

עַד שֶׁהַכּוֹס רֵיקָה

אֵין בָּהּ מַיִם…

 

הַאִם עוֹד תִּתְמַלֵּא הַכּוֹס

אוֹ תֵּעָשֶׂה לָהּ קְבוּרָה נָאָה?

 

לֹא, זֶה לֹא הַכּוֹס שֶׁתִּקָּבֵר,

אֵלֶּה הַחַיִּים

שֶׁלֹּא עוֹשִׂים מֵהֶם עִנְיָן.

חַיִּים שֶׁלֹּא עוֹשִׂים מֵהֶם עִנְיַן

מִתְרוֹקְנִים מֵהַחַיִּים

כְּמוֹ הַכּוֹס מִן

הַמַּיִם.

 

לַלֵּב אֵין שִׁיטָה
*************
הֵשִׁיטָה נוֹבַעַת מֵהַנִּסָּיוֹן הַמִּצְטַבֵּר וְהַנִּלְמָד
אֵיךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר בַּצּוּרָה הַנְּכוֹנָה.
אַךְ לַלֵּב אֵין שִׁיטָה –
הַלֵּב יוֹדֵעַ.
לִפְעָמִים הַלֵּב חָכַם יוֹתֵר
מִשִּׁבְעִים וְשֶׁבַע שִׁיטוֹת.

 

אֵין שִׁיטָה לָאַהֲבָה,
לָאַהֲבָה שֶׁלֹּא תְּלוּיָה בַּדָּבָר.
שִׁיטָה לָאַהֲבָה
עוֹשָׂה אַהֲבָה תְּלוּיָה
בַּשִּׁיטָה…

 

אֵין שִׁיטָה לַמַּהוּת,
הַמַּהוּת
הִיא לֵב כָּל הַשִּׁיטוֹת.
הַשִּׁיטָה הַיְּחִידָה לְהַגִּיעַ לַלֵּב
הִיא בַּעֲזִיבַת הַשִּׁיטָה.
הַנִּסָּיוֹן לְהַגִּיעַ לַלֵּב בְּעֶזְרַת שִׁיטָה
הִיא מָנִיפּוּלַצְיָה עַל הַלֵּב-
וְהַלֵּב מִתְחַמֵּק מִכָּל
מָנִיפּוּלַצְיָה.
לַמְּצִיאוּת יֵשׁ שִׁיטָה
******************
הַמְּצִיאוּת עַצְמָהּ הִיא כְּמִין שִׁיטָה אַחַת גְּדוֹלָה
וְיֵשׁ כָּל מִינֵי שִׁיטוֹת לְהִתְמַצֵּא
בְּתוֹכָהּ.
שִׁיטוֹת טִבְעִיּוֹת וּמֻמְצָאוֹת
הֶגְיוֹנִיּוֹת יוֹתֵר וְהֶגְיוֹנִיּוֹת פָּחוֹת
פְּרִימִיטִיבִיּוֹת וּמְפֻתָּחוֹת
נְמוּכוֹת וּגְבוֹהוֹת.

 

לָאָמֶבּוֹת הַחַד תָּאִיּוֹת
יֵשׁ שִׁיטָה מֵעוֹלָם הָאָמֶבּוֹת
וְלַאֲנָשִׁים יֵשׁ שִׁיטוֹת מִכָּל הָעוֹלָמוֹת…
גַּם לָעִוֵּר יֵשׁ שִׁיטָה לְהִתְמַצֵּא
גַּם לָחֵרֶשׁ יֵשׁ שִׁיטָה לְהָבִין
גַּם לָאִלֵּם יֵשׁ שָׂפָה לְדַבֵּר
וּכְשֶׁהַצִּפּוֹרִים שָׁרוֹת סֶרֶנָדוֹת
וְהַפְּרָחִים מְחַיְּכִים
וְיֵשׁ אִוְשָׁה בֶּעָלִים שֶׁהָרוּחַ עוֹבֵר דַּרְכָּם,
אַתָּה יָכוֹל לְהִוָּכַח שֶׁאֵין זֶה חֲלוֹם
שֶׁאַתָּה בַּהַכָּרָה
וְשֶׁאֲפִלּוּ לָעֹנֶג הַזֶּה יֵשׁ שִׁיטָה
אֵיךְ לֶפְלַרְטֵט עִם הַחוּשִׁים
בְּאַהֲבָה.

 

 

צחק עם הצוחקים

לך על הנשגב,
מכל מקום שאתה נמצא בו
ואם יצחקו לך
צחק עם הצוחקים
כי כשאתה צוחק על עצמך
אתה מוציא את עודף האוויר
המנפח את האני שהולך על הנשגב…

הסוף

לפעמים אני חושב: הסוף,

שום דבר לא מבשר,

רק עוד יום ועוד יום חֲסֵר…

ולפעמים אני חושב: הסוף,

הכל הוא מבשר,

 

אלוהים נותן לנו לִכְסוֹף

ויש, יש לנו את זה-

מהתחלה ועד הסוף.

 

הכאב

הַכְּאֵב לֹא נִשְׁמָר בְּתוֹךְ כֵּלִים

שֶׁלֹא יְכוֹלִים לְהָכִילוֹ.

וְהַמִּלִּים שֶׁיְּכוֹלוֹת לְהָכִיל כְּאֵב

מוֹלִיכוֹת אוֹתוֹ לְאָן שֶׁהוֹלֵךְ הַדִּבּוּר

וְהַדִּבּוּר מִסְתַּנֵּן דֶּרֶך הַסְּדָקִים

וּבָא עַל הַשְּׁבָרִים.

וּבַּד בְּבַד עִם קוֹל הָאֲנָחָה הָעוֹלֶה מִלְמַטָּה

מגיע קוֹל רַךְ מִלְמַעֲלָה

וְהַמַּעֲבָר שֶׁל הַקּוֹלוֹת דֶּרֶךְ הַחֲלָלִים

מַבְלִיעַ אֶת הַכְּאֵב עִם זְרִימַת הַמִּלִּים.

 

גם בעציצי חרס פשוטים

 

גם בעציצי חרס פשוטים

פורחים פרחים

ואפילו ארגטלים ווניציאניים

לא ימנעו מפרחים ליבול.

 

התקווה צומחת בכל כלי

 

התקווה צומחת בכל כלי

וגם כלים סדוקים יכולים להכילה.

ושלא כמו הפרחים

תקוות לא נובלות לעולם.

 

סוף טוב הכל טוב

סוף טוב הכל טוב, על כן טובים הם החיים

שבסופם: אמא-אדמה אוספת ואב-תבל מקבל
וכל יצירי הרוח מפשיטים ממך את המוות
ופורשים לפניך את החיים
וקול ה"אהה" שלך מתגלגל
לכל אורכו ורוחבו של יקום חייך
ומעיר אותך מהשינה העמוקה שישנת

בה …

 

"ואליק בא מהים…"  (משה שמיר)

 

אליק בא מהים הארצישראלי.

לכל אחד בארץ הצרה הזאת

יש רוחב ים.

 

עמוק בארץ הקטנה, האישית

יש לו לאליק, ים גדול, חרישי.

 

כשאליק מרגיש שקטן עליו המקום

שקטנו עליו החיים,

הוא מביט מערבה

וּמוצֵא את הים

והים מוצא לו

מקום בעולם.

 

 

מי שפוחד להרטיב את קצה אצבעותיו

בגלים

שלא מכיר את הים

וחי מרחוק

לעולם לא יכיר את אליק

כי אליק בא מהים.

 

מי שמכיר את אליק

נקשר ישר, נפש בנפש-

כי הים אצל אליק,

הים, הוא הנפש.

יֵשׁ חַיִּים בְּיַם הַמָּוֶת

 

יֵשׁ חַיִּים וְיֵשׁ מָוֶת בְּכָל דָּבָר

אֲפִלּוּ לְמֵתִים יֵשׁ חַיִּים

בַּזִּכְרוֹנוֹת

וּבָאֱמוּנָה

בַּחַיִּים שֶׁלְּאַחַר הַמָּוֶת.

 

יֵשׁ דָּבָר שֶׁעַל פָּנָיו נִרְאֶה מֵת

וְהוּא אוֹצֵר בְּקִרְבּוֹ שִׁפְעֵי חַיִּים

וְיֵשׁ דָּבָר שֶׁעַל פָּנָיו נִרְאֶה חַי

וְהוּא אוֹצֵר בְּקִרְבּוֹ חַרְבוֹנֵי מָוֶת.

 

כְּמוֹ כֵּלִים שְׁלוּבִים הֵם הַחַיִּים וְהַמָּוֶת

כְּשֶׁהַמָּוֶת עוֹלֵה הַחַיִּים יוֹרְדִים

כְּשֶׁהַחַיִּים עוֹלִים הַמָּוֶת יוֹרֵד…

 

בְּכָל דָּבָר יֵשׁ חַיִּים וְיֵשׁ מָוֶת

אֲפִלּוּ בְּיַם הַמָּוֶת יֵשׁ חַיִּים

וְאֶתְגָּר גָּדוֹל הָיָה לְגַלּוֹתָם

וּלְהַעֲלוֹתָם מִתּוֹכוֹ.

 

בִּקַּרְנוּ בְּמִפְעֲלֵי יַם הַמֶּלַח

וְנֶחְשַׂפְנוּ לְיַעַר צִנּוֹרוֹת

שֶׁמַּעֲלִים חַיִּים

מִמַּעֲמַקֵּי הַמָּוֶת

 

וְחָשַׁבְתִּי שֶׁאִם יִפָּתַח אֶחָד מֵהֶם

אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם

יַחְזְרוּ הַחַיִּים לִשְׁקֹעַ

בְּיַם הַמָּוֶת

 

וְיֵעָצֵר חָלִילָה שִׁנּוּעַ הָאַשְׁלְגָן

שֶׁמַּפְרֶה אֶת שְׂדוֹת הָאֹרֶז

בַּמִּזְרָח הָרָחוֹק

וּמַשְׂבִּיעַ מִילְיוֹנֵי

בְּנֵי אָדָם

 

וְיָדַעְתִּי שֶׁהַחַיִּים עוֹמְדִים נֶגֶד הַמָּוֶת

פּוֹתְחִים צִנּוֹרוֹת סְתוּמִים

וְסוֹתְמִים צִנּוֹרוֹת פְּתוּחִים

וְהָאַשְׁלָג מַמְשִׁיךְ לְהַחֲיוֹת

אֶת שְׂדוֹת הָאֹרֶז הַנִּצְחִיִּים.

 

בגן המציאות

בגן המציאות

זורעים קרעי חלומות

ומשקים אותם מים ממעיינות העתיד

וקוראים בקול רם את קידודי הדי אן אם שלהם

ולאחר שיודעים משהו על תקוותיהם

מניחים תקווה על תקווה

ושומרים עליהם כמו ששומרים על מכתבי אהבה.

עד שמתפורר הנייר, נשחת הכתב

ומתעמעם הזיכרון על האהבה ועל האוהבים

שהיו אי פעם.

 

להד"ם

להד"ם, הן לא היו דברים מעולם,

להד"ם, הן מעולם לא נפתחו פצעים,

לא נזל דם,

ומי שגיחך ולעג ולא הוציא מילה טובה

היה כלא היה.

 

וכל אלה שרקדו מסביב

כאילו יש גולם במעגל

כבר יצאו מהמשחק.

 

ומי שהרגיש שיצאה נישמתו

ונותר אך כגוף –

התעורר מחלום רע…

 

והמציקים שהתכוונו להציק-

לא הציקו

והקללה לא פעלה…

 

וכששמעו הטפשים את הבדיחות על חשבוננו

צחקו כמוצאי שלל

ואילו את החכמים הבדיחות הללו

לא הצחיקו כלל.

 

והארץ לא רעשה

והאדמה התמידה בשתיקתה

והשמים לא נפלו-

ולא היה מי שיתפעל מהמצב…

 

לכן כמעט טבעי היה

שלא נאמרה תודה לאל

והטרחנים שלא הפנו את הגב

המשיכו לסגוד לעגל הזהב.

.    .

 

הכוכבים המנצנצים ביקום

 

הכוכבים המנצנצים ביקום מחזירים לנו

באור חוזר את הכוכב הפנימי

על ראי הנפש –

ואילו אנחנו שמחפשים לראות בכוכבים

את הדמות שנמצאת

על הראי –

דומים לאסטרולוגים שרואים איזו פְרֵחָה

שמסתובבת על מפת הכוכבים

בחוץ –

וחושבים שראו את בת המלך

שכל כבודה

פנימה.

 

 

לִילִיוֹמָה

הַזֶּהוּת

הִתְגַּלְּתָה לִי כְּמוֹ פֶּרַח שֶׁל לַיְלָה

נִסְגֶּרֶת בַּיּוֹם

וְנִפְתַּחַת בַּלַּיְלָה.

 

ליליומה קָרָאתִי לָהּ

ליליומה הָאַחַת

גַּם אִם בְּתוֹכִי

הִיא מְפֻצֶּלֶת לִשְׁתַּיִם.

 

ליליומה עָשְׂתָה לִי חַיִּים קָשִׁים –

בַּיּוֹם אָמַרְתִּי מִי יִתְּנֵנִי לַיְלָה

וּבַלַּיְלָה אָמַרְתִּי מִי יִתְּנֵנִי יוֹם.

 

ליליומה חָיְתָה בֵּין הַהֲפָכִים

וַאֲנִי חָיִיתִי עַל הַפָּנִים.

 

שֶׁבָּרַחְתִּי מֵעַצְמִי –

מִמֶּנָּה בָּרַחְתִּי,

כְּשֶׁשָּׂנֵאתִי אֶת עַצְמִי –

אוֹתָהּ שָׂנֵאתִי.

 

וְרַק שֶׁכְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לִחְיוֹת כָּךְ עִם עַצְמִי

הִכַּרְתִּי בִּזְכוּתִי לִחְיוֹת עִם ליליומה

וְהֶחְזַרְתִּי אֶת חַיַּי לְעַצְמִי

בַּיְּדִיעָה שליליומה

זֶה אֲנִי.

 

(הֶעָרָה: "כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, בַּאֲשֶׁר הוּא אָדָם,

מֻרְכָּב מִזֶּהֻיּוֹת חֶלְקִיּוֹת, לְעִתִּים כְּפוּלוֹת וְסוֹתְרוֹת.

לִחְיוֹת עִם זֶהוּת מֻרְכֶּבֶת, זֹאת זְכוּת אֱנוֹשִׁית בְּסִיסִית".

(פרופ. יִרְמְיָהוּ יוֹבֵל בְּשִׂיחָה עַל סִפְרוֹ "הָאֲנוּסִים")

 

 

 

עַד קְצֵה הַגְּבוּל

אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת כֵּיצַד הוֹלֵךְ אָדָם

עַד  קְצֵה גְּבוּלוֹ,

שְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי-הַגְּבוּל;

שְׁאַל אֶת הָעִוֵּר –

עַל הַמַּמָּשׁוּת הַשְּׁקוּפָה הַנִּגְלֵית לוֹ

בְּמִשּׁוּשָׁיו.

אֶת הַחֵרֵשׁ –

עַל הַהַאֲזָנָה הַפְּנִימִית

לְדִמְמוֹתָיו.

אֶת הָאִלֵּם –

עַל הַלָּשׁוֹן לְלֹא מִלִּים

בִּתְנוּעוֹתָיו.

אֶת הַמְּשֻׁתָּק  –

על ההתקדמות בִּמְּקוֹם שִׁבְתּוֹ –

בַּהֲלִיכָה שֶׁל חַיָּיו.

 

וְאוֹתָנוּ תִּשְׁאַל;

עַל פְּרִיצַת מִגְבְּלוֹת הָרְאִיָּה, הַשְּׁמִיעָה, הַדִּבּוּר וְהַמַּעֲשֶׂה

בִּמְצִיאוּת המאפשרת וְהַפְּתוּחָה שֶׁלָּנוּ…

 

 

צִפִּיּוֹת 

הִנְמַכְתִּי צִפִּיּוֹת-

הַצִּפִּיּוֹת גָּבְהוּ.

 

זָרַקְתִּי לַמְּגֵרָה-

הַדִּמְיוֹן אָז הִתְגָּרָה.

 

הוֹרַדְתִּי לָרִצְפָּה-

נִצְנְצוּ בַּחֲשֵׁכָה.

 

חָפַרְתִּי בּוֹר

כִּסִּיתִים בָּאֲדָמָה-

 

הִכּוּ בָּהּ שֹׁרֶשׁ

וְנָבְטוּ מִקֵּץ שָׁנָה.

 

איי האסוציאציה

נדודי השינה הם גם

איי האסוציאציה

שעליהם עוגנים;

זיכרי היומיום, פני האהובים,

נופי השיכחה העולים מתהומות הזיכרון,

וטעמי החיים.

 

אלה המרימים עוגן מן האיים הללו

וחותרים בחרדה היסטרית

לים השינה,

יכול להיות שיצליחו לצלוח את הנדודים

ויכול להיות שתודעתם תתנגש בסלעי הרוגז

ושנתם תופר ללא המסעות המענגים

(אך לא חסרי הסיכונים)

באיי האסוציאציה.

 

ניצוצות
*******
הניצוצות מנצנצים
בחשיכה
ובשרך מלבין בחלומות.
גם בלילה אפשר לראות
כשמתמקדים
איך עולים ריצודים
מעולמך
ומאותתים לי
לגלות את ערוותך…

 

הר של ממתקים
***************
הר של ממתקים
ממתק אחד יותר מתוק מהשני,
הר של ממתקים להמתיק את החיים
בזמנים מרים.

 

ובזמן מר שכזה מסופר על איש

שחיפש מתוק בין מתוקים
שמעד והחליק על ההר
והתגולל בין

ממתקים.

 

עד שהחל להתגלגל לתחתית
ומרוב פחד, בהיותו מר מתמיד –
סחב תוך כדי התגלגלותו

את כל הבא לידו,

 

מוצץ ומלקק –

בשפתיו ובעיניו…
מושך ותופס –

באצבעות, במרפקים,
בציפורניו-
ואם זה לא די

הוא מספיק לגולל לידו
ערמת ממתקים גדולה

שמתגלגלת עמו –

 

במורד המתוקים במעוף
התאווה
שתחתיתה בסוכר וראשה

באינסוף…

 

מסתובב… מסתחרר…

ככל שהערמה נערמת יותר
וגלי ממתקים סוערים מכים בו
והוא במצב של הלם ושוק
עד שמפולת ממתקים
קוברת אותו בקבר

מתוק.

 

אקסיומה 6
***********
)מהאתיקה של שפינוזה)
״אידיאה אמתית חייבת להתאים למושא
שהיא האידאה שלו״
* * *
אהבה חייבת להתאים לאהוב שהיא אהבתו
ולא להתפזר לאהבת הנמצאים כולם,
אלה עם שם ואלה בלי שם
ואלה שאת שמם אינך יודע
ולא יכולת לדעת גם אם מאד רצית.

נכון אמרה זלדה האהובה במשוררים
״לכל איש יש שם!״
אך הן תודה, בפני עצמך,
מליוני האנשים האנונימיים
בדומה לגרגרי החול אשר על שפת הים
שאין להם שמות פרטיים
כולם חול
ובדומה לכוכבים אשר על השמים
שאין להם שמות פרטיים
כולם כוכבים
ורק לנבחרים מהם שאתה זוכר להם שמות
ואת פרצופם מכיר
וכאבם ושמחתם יודע
או לכל הפחות
משער

שעה שאתה שם את עצמך בעורם
ועוד יותר אם אתה מסוגל
-אפילו רק רגע-
לשים עצמך בנפשם-

אלה נפשות שהם באמת
מושאי אהבתך,
לא רק כאידיאה
אלא מי שאתה מחבק
חיבוק של
חיים.

 

***************

***********

 

****

 

 

שלום יקרים,

שולח לכם לחג את השירים שכתבתי  בחודשים האחרונים. לאחר שהתאמצתי לבער מהם את החמץ ולהכשיר אותם לקריאתכם, שתהיה, כך אני מקווה, בהרגשה של חירות והנאה.

חג שמח, פנחס

 

התוכן

בהולכי בין הבתים

לחפש אלוהים זה לשלול…

ליליומה

רק תהילים

הכול נשמע

יצור של לילה

סֵפֶר הַחַיִּים

אֲנִי אָמַרְתִּי בחופזי כָּל הָאָדָם כּוֹזֵב (תְּהִלִּים קטז. יָא)

כשההיגיון מסתבך

כל עוד יש אופק

אור באור נוגע

כשסגר אלוהים את עצמו מעצמו…

מחפש הפתעות

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם…

רסיסים ממפל התנור

עד קצה הגבול

איך כותבים

לכתוב את החיים

חירות חירות…

 

בְּהוֹלְכִי בֵּין הַבָּתִּים

בְּהוֹלְכִי

בֵּין הַבָּתִּים וְהַחוּט

הַמְּקַשֵּׁר בֵּין בַּיִת לְבַיִת

רוֹפֵף, קָרוּעַ, אוֹ בִּלְתִּי נִרְאֶה

אוֹפְפִים אֶת הַמּוֹחַ קוּרֵי שֵׁנָה בִּלְתִּי נִלְאִים

שֶׁמּוֹשְׁכִים אוֹתִי אֶל הַבַּיִת הַפְּנִימִי

וְנוֹעֲלִים אֶת הַשַּׁעַר

בַּעֲדִי

 

לְחַפֵּשׂ אֱלֹהִים זֶה לִשְׁלֹל…

*************************

לִשְׁלֹל וְלִשְׁלֹל-

כָּל מַחְשָׁבָה, דִּמְיוֹן, וַחֲלוֹם אוֹדוֹתָיו

בִּידִיעָה כִּי מָה שֶׁהָיָה הָיָה וְאַחֲרֵי מֹשֶׁה

אִישׁ לֹא יִרְאֶה עוֹד אֶת

"אֶהְיֶה-אֲשֶׁר-אֶהְיֶה"

וְיִחְיֶה.

 

כָּל שֵׁם מִשְּׁמוֹתָיו נִשְׁלַל

טֶרֶם עֲלוֹתוֹ עַל דַּל

הַשָּׂפָה –

 

וּבְכָל זֹאת הַנְּשָׁמָה מִמַּעֲמַקֶּיהָ

שׁוֹאֶלֶת: אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ?

וּמְבַקֶּשֶׁת לְהַלְּלוֹ:

הַלְּלוּ יָהּ!

 

וְיֵשׁ עָלָיו מַחְשָׁבָה, דִּמְיוֹן וַחֲלוֹם

וְהוּא נוֹכַח בַּזְּמַן וּבַמָּקוֹם

לְכָל נֶפֶשׁ הַקּוֹרֵאת בִּשְׁמוֹ

בֶּאֱמֶת וּבְתֹם.

 

לִילִיוֹמָה

הַזֶּהוּת

הִתְגַּלְּתָה לִי כְּמוֹ פֶּרַח שֶׁל לַיְלָה

נִסְגֶּרֶת בַּיּוֹם

וְנִפְתַּחַת בַּלַּיְלָה.

 

ליליומה קָרָאתִי לָהּ

ליליומה הָאַחַת

גַּם אִם בְּתוֹכִי

הִיא מְפֻצֶּלֶת לִשְׁתַּיִם.

 

ליליומה עָשְׂתָה לִי חַיִּים קָשִׁים –

בַּיּוֹם אָמַרְתִּי מִי יִתְּנֵנִי לַיְלָה

וּבַלַּיְלָה אָמַרְתִּי מִי יִתְּנֵנִי יוֹם.

 

ליליומה חָיְתָה בֵּין הַהֲפָכִים

וַאֲנִי חָיִיתִי עַל הַפָּנִים.

 

שֶׁבָּרַחְתִּי מֵעַצְמִי –

מִמֶּנָּה בָּרַחְתִּי,

כְּשֶׁשָּׂנֵאתִי אֶת עַצְמִי –

אוֹתָהּ שָׂנֵאתִי.

 

וְרַק שֶׁכְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לִחְיוֹת כָּךְ עִם עַצְמִי

הִכַּרְתִּי בִּזְכוּתִי לִחְיוֹת עִם ליליומה

וְהֶחְזַרְתִּי אֶת חַיַּי לְעַצְמִי

בַּיְּדִיעָה שליליומה

זֶה אֲנִי.

 

(הֶעָרָה: "כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, בַּאֲשֶׁר הוּא אָדָם,

מֻרְכָּב מִזֶּהֻיּוֹת חֶלְקִיּוֹת, לְעִתִּים כְּפוּלוֹת וְסוֹתְרוֹת.

לִחְיוֹת עִם זֶהוּת מֻרְכֶּבֶת, זֹאת זְכוּת אֱנוֹשִׁית בְּסִיסִית".

(פרופ. יִרְמְיָהוּ יוֹבֵל בְּשִׂיחָה עַל סִפְרוֹ "הָאֲנוּסִים")

 

רק תהילים

אֵין לִי סַבְלָנוּת לאליאדות ולאודיסיאות

וְגַם אֶרֶץ הַשְּׁמָמָה קְשַׁת הַפִּעְנוּחַ

שֶׁל אליוט מְעַיֶּפֶת אוֹתִי.

מָה לַעֲשׂוֹת אֲנִי קוֹרֵא עַצְבָּנִי מִדַּי

לשכאלה…

 

 

רַק תְּהִלִּים אֲנִי קוֹרֵא

וְאֶת הַמִּלִּים הַקָּשׁוֹת שֶׁסַּבָּא שֶׁלִּי

הָיָה מְבָאֵר לְבַעֲלֵי הָעֲגָלוֹת,

אֲנִי מֵבִין מֵהָעֶרְגָּה

שֶׁל הַמִּזְמוֹר.

הכול נשמע

אַל תִּתֵּן לְעַצְמְךָ לְהִתְיַבֵּשׁ;

תְּלַחְלֵחַ אֶת שְׂפָתֶיךָ –

תּוֹצִיא הֲבָרוֹת –

תּוֹצִיא שְׁרִיקוֹת –

הַכֹּל נִשְׁמַע,

כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.

 

יצור של לילה

בְּעֹמֶק הַלַּיְלָה הֻפְּנַטְתִּי מֵעֵינַי יַנְשׁוּף

שֶׁהִבִּיט לְתוֹךְ עֵינַי

וְהוֹבִיל אוֹתִי

לִמְעָרַת הַיַּנְשׁוּפִים.

לֹא פָּחַדְתִּי, גַּם אֲנִי כָּמוֹהוּ יְצוּר שֶׁל לַיְלָה

שֶׁמַּכִּיר  אֶת קְרִיאַת יְצוּרֵי הָאֹפֶל

וְלֹא מְחַכֶּה לְשִׁירַת הַצִּפּוֹרִים

הַמִּתְעוֹרְרִים

עִם שַׁחַר.

 

סֵפֶר הַחַיִּים

בְּסֵפֶר הַחַיִּים

כְּמוֹ גַּם בְּכָל סֵפֶר עַמּוּדִים נִדְבָּקִים

לִפְעָמִים בִּבְלִי-דַּעַת, לִפְעָמִים בְּהֶסֵּח-הָדַּעַת.

אַךְ אִם שָׂמִים לֵב וּמַפְרִידִים בֵּין הָעַמּוּדִים

הָעֲלִילָה מִתְבַּהֶרֶת

וְהַחַיִּים מִתְמַלְּאִים

וּמִתְאָרְכִים.

 

 

אֲנִי אָמַרְתִּי בחופזי כָּל הָאָדָם כּוֹזֵב (תְּהִלִּים קטז. יָא) 

 

הֶעֱרִיצוּ אָדָם,

חָשְׁבוּ שֶׁהוּא מֻשְׁלָם

כָּל עוֹד שֶׁהוּא הָיָה בְּדַעְתָּם.

 

כְּשֶׁהִבְחִינוּ שֶׁסָּטָה מִדַּעְתָּם

שִׁנּוּ אֶת דַּעְתָּם עָלָיו

וַהֲפָכוּהוּ לָרַמַּאי

שֶׁמְּרַמֶּה אוֹתָם.

 

לֹא רָצוּ לַדַּעַת מַהִי

דַּעְתּוֹ הָאַחֶרֶת.

מִבְּחִינָתָם, אֵין הוּא קַיָּם עוֹד

וּמֵעוֹלָם גַּם לֹא הָיָה…

 

הָאָדָם שֶׁהִרְגִּישׁוּ

כְּלַפָּיו כִּקְרוֹבֵי דָּם –

הָפַךְ לִהְיוֹת שְׂנוּא נַפְשָׁם.

 

וואיי וואיי עָלָיו

שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ עֲלֵיהֶם כְּלוּם וְלֹא יָדַע

עַל מָה וְלָמָּה הוֹצִיאוּ עָלָיו אֶת מִשְׁפָּטָם.

 

רַק דָּבָר אֶחָד

יָדַע בְּבִטָּחוֹן מָלֵא,

שֶׁרַק בֶּן אָדָם הִנֵּה הוּא

וּכבֶֶּן אָדָם לְעוֹלָם הוּא לֹא יִהְיֶה מֻשְׁלָם.

 

וְאֵלֶּה שֶׁהֶעֱרִיצוּהוּ

וְחָשְׁבוּ אוֹתוֹ לְמֻשְׁלָם טָעוּ וּבִלְבְּלוּ

בֵּין אָדָם שֶׁחַי בַּמְּצִיאוּת וּבֵין אָדָם שֶׁחַי בְּדִמְיוֹנָם.

 

חִפְּשׂוּ אָדָם טוֹב  – וְרָאוּ בּוֹ רַק טוֹב,

חִפְּשׂוּ אָדָם רַע  – וְרָאוּ בּוֹ רַק רַע,

וְיָצְרוּ גְּבוּל לֹא אֱנוֹשִׁי בֵּין הַטּוֹב וּבֵין הָרַע.

 

הִסְתַּכְּלוּ עַל עַצְמָם – וְרָאוּ כִּי טוֹב,

הִסְתַּכְּלוּ עַל הָאַחֵר – וְרָאוּ כִּי רַע,

וְכָךְ יָצְרוּ אֶת הַגֹּלֶם הַטּוֹב וְאֶת הַגֹּלֶם הָרַע.

 

שְׁנֵי הַגְּלָמִים

הִסְתּוֹבְבוּ שׁוּב וָשׁוּב מִסָּבִיב לְעַצְמָם

וּבִמְקוֹם לַעֲשׂוֹת הֶכֵּרוּת טוֹבָה יוֹתֵר עִם עַצְמָם

חִפְּשׂוּ בֵּין אֲנָשִׁים דְּמוּת אִידֵאָלִית

לְהִזְדַּהוּתָם.

 

וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא הָיוּ מוּדָעִים לָעֻבְדָּה

שֶׁהַדְּמוּת שֶׁנִּמְצְאָה נִלְקְחָה

מִדִּמְיוֹנָם

 

הִתְאַכְזְבוּ מֵהָאָדָם

וְהֶאֱשִׁימוּ אוֹתוֹ בְּכָזָב,

לַמְרוֹת שֶׁהֵם עַצְמָם

צִפּוּ אֶת הַבְּדִיל בַּזָּהָב.

 

כְּשֶׁהַהִגָּיוֹן מִסְתַּבֵּךְ

                 

כְּשֶׁהַהִגָּיוֹן מִסְתַּבֵּךְ

אֵיךְ מוֹצִיאִים אוֹתוֹ מֵהַסְּבַךְ?

 

הַאִם עַל יְדֵי עוֹד הִגָּיוֹן

שֶׁיַּעֲבֹד עַל הַהִגָּיוֹן שֶׁהִקְדִּימוּ

וְעַל הַהִגָּיוֹן שֶׁהִקְדִּים אֶת זֶה שֶׁהִקְדִּימוּ

בְּתִקְוָה שֶׁבַּהִלּוּךְ לְאָחוֹר

הַפְּלוֹנְטֶר יֻתַּר?

 

אוֹ מַשְׁאִירִים אֶת הַפְּלוֹנְטֶר

וְהוֹלְכִים קָדִימָה לְשִׁקּוּלִים חֲדָשִׁים

שֶׁבּוֹנִים בַּיִת חָדָשׁ עַל חָרְבוֹת הַיָּשָׁן?

 

אוֹ שֶׁנִּשְׁאָרִים בַּבַּיִת הַיָּשָׁן

לִחְיוֹת עִם הַסְּתִירוֹת

וייאללה בָּלָגָן…          

 

כל עוד יש אופק

יֵשׁ אֹפֶק גַּם לַמַּחְשָׁבוֹת

שֶׁרָצוֹת עַל גַּלֵּי הַיּוֹמְיוֹם

וּמְחַפְּשׂוֹת שָׁם אֶת יַם הַחַיִּים.

 

אֲבָל כְּשֶׁהַגַּלִּים מִתְיָאֲשִׁים

וְהַיָּם הוֹדֵף

יַם הַחַיִּים הוֹפֵךְ

לְיַם הַמָּוֶת.

 

וְאֵין יוֹתֵר מַחְשָׁבוֹת

לְבַד מִלָּתֵת

לְסִירַת הַחַיִּים

לָשׁוּט לְאִטָּהּ

אֶל הָאֹפֶק הַמֵּת.

 

אור באור נוגע
**************
"אוֹר הַלְּבָבוֹת יוֹתֵר דַּק וּמְעֻלֶּה מֵאוֹר הָרְאוּת " (ספר הכוזרי מאמר ב' סימן נ"ד)

"לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי" (שמות ל"ג,כ')

" וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ"  (שם, כ"ג)

אֲחוֹרַי – כָּל הַשְּׁאֵלוֹת, פָּנַי – כָּל הַתְּשׁוּבוֹת  (הרבי מקוצק)

"לְךָ אָמַר לִבִּי: בַּקְּשׁוּ פָנָי, אֶת-פָּנֶיךָ יְהוָה אֲבַקֵּשׁ" (תהילים כ"ז, ח')

 

אוֹר בְּתוֹךְ אוֹר בְּתוֹךְ אוֹר:

אוֹר הָרְאוּת מֵאִיר עוֹלָם פִיזִי

אוֹר הַנְשָׁמָה מֵאִיר עוֹלָם רוּחָנִי

אוֹר הַלֵּב מֵאִיר עוֹלָם מוּסָרִי

שָׁלֹשׁ אֲלֻמּוֹת שֶׁל אוֹר

 

כְּשֶׁיִּתְלַכְּדוּ הָאוֹרוֹת

בָּאָדָם –

יֵרָאוּ פְּנֵי אֱלֹהִים

בַּעֲדָם

 

וְלֹא יִהְיוּ עוֹד שְׁאֵלוֹת מֵאֲחוֹרָיו –

רַק לִרְאוֹת אֱלֹהִים וְלָמוּת

בְּאוֹר פָּנָיו.

כשסגר אלוהים את עצמו מעצמו…

"וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה,

הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ

וְאִישׁ לֹא-יָבֹא בוֹ—

כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל, בָּא בוֹ;

וְהָיָה, סָגוּר"

(יחזקאל, פרק מ"ד, פסוק ב')

כְּשֶׁסָּגַר אֱלֹהִים אֶת עַצְמוֹ מֵעַצְמוֹ;

הַיָּפֶה וְהַטּוֹב נָסוֹגוּ מִפְּנֵי הַהַזְנָחָה,

הַפְּרִיחָה הִשְׁתַּהֲתָה טֶרֶם תִּבּוּל,

הַזְּמַן לֹא זָז, הַחַיִּים נֶעֶצְרוּ.

הַדִּבּוּר נֶחְסַם מֵהַמִּלִּים

שֶׁנֶּעֶרְמוּ בִּקְצֵה הַלָּשׁוֹן

וְהַהַשְׁרָאָה פָּגָה.

 

לַמְרוֹת שֶׁזֶּרֶם הַחַיִּים הָלַךְ וְהִתְיַבֵּשׁ  –

הֶאֱמַנּוּ, כֻּלָּנוּ, שֶׁהָאֵל יוֹצִיא

אֶת עַצְמוֹ מֵעַצְמוֹ וִיחַבֵּק

אֶת עוֹלָמוֹ בִּשְׁבוּעָה

שֶׁלֹּא יַעֲזֹב עוֹד

לְעוֹלָם

 

וְיִתֵּן לָנוּ אֶת אַהֲבָתוֹ;

וְאִם חֲלִילָהּ יִקְרֶה

שֶׁאָנוּ נִימְאָס בּוֹ –

הָאַהֲבָה תְּנַצֵּחַ

אוֹתָנוּ וְאוֹתוֹ.

 

מְחַפֵּשׂ הַפְתָּעוֹת

 

עוֹד מְחַפֵּשׂ הַפְתָּעוֹת עַל אַף

כָּל הַמֶּטֶאוֹרִים הַכְּבוּיִים

שֶׁנָּפְלוּ בְּחַיַּי.

 

כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד לֹא רָאִיתִי הַפְתָּעוֹת

בָּאוֹרוֹת הַצְּהֻבִּים שֶׁהֵאִירוּ

אֶת אֲפֵלַת יַלְדוּתִי.

 

בְּכָל זֹאת אֵין הַפְתָּעוֹת גְּדוֹלוֹת יוֹתֵר

מֵהַפְתָּעוֹת שֶׁאָנוּ מַפְתִּיעִים

אֶת עַצְמֵנוּ –

 

כְּשֶׁמֶּטֶאוֹרִים כְּבוּיִים מַדְלִיקִים בָּנוּ חֵשֶׁק

וְאוֹרוֹת צְהֻבִּים מְאִירִים

אוֹר יְקָרוֹת

 

וַחֲלוֹמוֹת הַנְּפִילָה שֶׁל שָׁנִים,

שֶׁהָיוּ מְצִיפִים אֶת לֵילוֹתֵינוּ

מִתְפּוֹגְגִים כְּלֹא-הָיוּ…

 

 

"וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם"

********************************

כְּשֶׁיִּכּוֹן הַשָּׁלוֹם עִם בְּנֵי דּוֹדֵנוּ,

דִּמְיַנְתִּי בֵּית מִקְדָּשׁ שְׁלִישִׁי, מִבְנֶה אַרְכִיטֶקְטוֹנִי עֲנָק בְּרָחְבּוֹ וּבְגָבְהוֹ, עָשׂוּי מֵחֳמָרִים שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם (כְּגוֹן פִּתּוּחַ שֶׁל הַזְּכוּכִית הָעֲמִידָה, אוֹ שֶׁל הַפֶּרְסְפֶּקְס הַשָּׁקוּף),

קוֹנְסְטְרוּקְצְיָה עֲצוּמָה, מְלֵאַת אוֹר, מְמֻזֶּגֶת אֲוִיר.

מְכִילָה בְּתוֹכָהּ אֶת

מִסְגָּד אֶל אַקְצָה כְּמוֹ שֶׁהוּא

עַל מִתְפַּלְּלָיו וּמְבַקְּרָיו.

 

מִקְדָּשׁ שְׁלִישִׁי שָׁקוּף כֻּלּוֹ,

שֶׁכָּל אֶחָד יוּכַל לְחַוּוֹת

שֶׁכָּל אֶחָד יוּכַל לְשַׁוּוֹת

אֱלֹהִים לְנֶגְדּוֹ,

בְּלִי לְהַשְׁווֹת

אֲנָשִׁים,

אֱמוּנוֹת.

 

וְשֶׁקָּרָאתִי הַשַּׁבָּת שֶׁהַחוֹזֶה מִלּוּבְּלִין כָּתַב עַל

הַפָּסוּק: "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם".

"שֶׁיִּדְמֶה (הָאָדָם) שֶׁהַמִּקְדָּשׁ נִמְצָא בְּקִרְבּוֹ".

הֵבַנְתִּי מַהִי הַשְּׁקִיפוּת לָאָדָם

הַמְּדַמֶּה מִקְדָּשׁ

בְּקִרְבּוֹ.

 

 

וְאוּלַי זֹאת מַשְׁמָעוּת הַהַבְטָחָה

שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי

יָרַד לָאָדָם מֵהַשָּׁמַיִם,

שֶׁהָאָדָם בְּרוּחוֹ

יִהְיֶה כְּ-

מִקְדָּשׁ.

 

רסיסים ממפל התנור

 

מוקדש לאתי ולאהרון

שהמפל כולו עם

הרסיסים

בזכותם.

 

הֶחָלָל הַפָּנוּי

מַזְמִין אוֹתָנוּ

לְהִתְמַלֵּא

אֲנַחְנוּ מִתְמַלְּאִים

וְהַפֶּלֶא נשאר…

 

*

הַתַּנּוּר הַשּׁוֹפֵעַ

מְחַמֵּם אֶת הַלֵּב

לְכָל הַמִּתְקָרֵב

לְטַבּוּרוֹ.

*

הַמַּיִם הַנּוֹפְלִים עַל הַסְּלָעִים

מְסֻגָּלִים לִשְׁבֹּר גַּם אֶת

גַּאֲוַת הֶהָרִים

הַנִּשָּׂאִים.

*

אִם יוֹרְדִים כַּמָּה מֵאוֹת מַדְרֵגוֹת

אֶל תַּנּוּרוֹ שֶׁל הַטֶּבַע –

זוֹכִים לְכַמָּה אַלְפֵי

רְסִיסֵי חַיִּים

לַנְּשָׁמָה.

*

אֵין כּוֹחַ יוֹתֵר גָּדוֹל לְהָנִיעַ אֲנָשִׁים מֵהָעִידוּד –

וְאֵין עִידוּד יוֹתֵר חָזָק

מֵהָעִידוּד שֶׁבַּלֵּב.

*

הָרָצוֹן חָזָק יוֹתֵר מֵהַשְּׁרִירִים

וְהַשְּׁרִירִים חֲזָקִים

יוֹתֵר מֵהָרָצוֹן.

*

הַתְּשׁוּבָה הֲכִי קְצָרָה לַשְּׁאֵלָה הַפִילוֹסוֹפִית

עַל הַקֶּשֶׁר בֵּין הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ

נִמְצֵאת בַּמֶּטְרִים

הָאַחֲרוֹנִים

שֶׁל הָהָר.

 

 

 

הָרָצוֹן לְרַצּוֹת

הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים יוֹצְאִים הַחוּצָה

כַּכּוֹכָבִים מִבַּעַד לַשִּׁמְשָׁה.

הֵם לֹא דורשים הֲגָנָה,

שהרי הם פְּתוּחִים כְּשָׁמַיִם

מְנַצְנְצִים כַּכּוֹכָבִים.

 

לֹא צָרִיךְ לְהִתְגָּאוֹת

עִם הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים שיש לנו

ולא לתת אותם כשוחד לקבלת אהבה

כמו   ילדים גַּלְמוּדים שֶׁמְּחַפֵּשׂים חֲבֵרִים

בְּעֶזְרַת מַתָּנוֹת.

 

ואֵין מָה לְרַצּוֹת אֲנָשִׁים,

לֹא אֶת אִמָּא, לֹא אֶת אַבָּא, לֹא אֶת הַמּוֹרִים,

לֹא אֶת הַתְּעוּדוֹת, לֹא אֶת הַצִּיּוּנִים,

לֹא אֶת הָאִשָּׁה, לֹא אֶת האֱלֹהִים…

 

שָׁאַלְתִּי פַּעַם אַלּוּף מִשְׁנֶה,

שֶׁהָיָה עַל גְּבוּל הַדֶּמֶנְצְיָה:

מֵאֵיפֹה אַתָּה לוֹקֵחַ אֶת הַכּוֹחַ

לָלֶכֶת כָּךְ, זָקוּף?

הוּא הִסֵּס.

-אוּלַי הָאֱמוּנָה, נִסִּיתִי,

-אוּלַי אֱלֹהִים?

לֹא, הוּא אָמַר, הָאִשָּׁה.

 

לֹא אֲרַצֶּה אֶת הָאִשָּׁה הַיּוֹם

כְּדֵי שֶׁתּוֹלִיךְ אוֹתִי מָחָר.

הַיּוֹם זֶה הַיּוֹם מָחָר זֶה מָחָר,

אֵין לִי דִּיבִידֶנְדִים לְהַשְׁקִיעַ

בְּלְרַצּוֹת.

 

הָרוֹצֶה לְרַצּוֹת הוֹפֵךְ אֶת עַצְמוֹ

לִשְׁני הֲפָכִים עִם שֹׁרֶשׁ דּוֹמֶה.

הָרִצּוּי כִּמְעַט עָשָׂה אוֹתִי נְכֵה,

לֹא מְקַנֵּא בַּמְּרַצִּים…

 

החיים נמצאים בצד הישר

לֹא הפתלתל.

עֲרֵמַת נְחָשִׁים מִתְפַּתְּלִים

שנואה על החיים.

היושר עולה למעלה

כתפילה.

 

נִתֵּן אֶת עַצְמֵנוּ בְּיֹושֶׁר

מֵהנְּקֻודָּה הָאֱנוֹשִׁית

בְּקַו יָשָׁר

אֶחָד.

 

עַד קְצֵה הַגְּבוּל

אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת כֵּיצַד הוֹלֵךְ אָדָם

עַד  קְצֵה גְּבוּלוֹ,

שָׁאַל אֶת אַנְשֵׁי-הַגְּבוּל;

שָׁאַל אֶת הָעִוֵּר –

עַל הַמַּמָּשׁוּת הַשְּׁקוּפָה הַנִּגְלֵית

בְּמִשּׁוּשָׁיו.

אֶת הַחֵרֵשׁ –

עַל הַהַאֲזָנָה הַפְּנִימִית

לְדִמְמוֹתָיו.

אֶת הָאִלֵּם –

עַל הַלָּשׁוֹן לְלֹא מִלִּים

בִּתְנוּעוֹתָיו.

אֶת הַמְּשֻׁתָּק  –

עַל הִשָּׁאֲרוּתוֹ בַּמָּקוֹם

בָּרִיצָה הַמַּתְמֶדֶת שֶׁל חַיָּיו.

 

וְאוֹתָנוּ תִּשְׁאַל;

עַל מִגְבְּלוֹת הָרְאָיָה, הַשְּׁמִיעָה, הַדִּבּוּר וְהַמַּעֲשֶׂה

בִּמְצִיאוּת הַגְּלוּיָה וְהַפְּתוּחָה שֶׁלָּנוּ…

 

אֵיךְ כּוֹתְבִים?

************

כְּמוֹ שֶׁחַיִּים;

נוֹשְׁכִים אֶת הַמִּלִּים, יוֹרְקִים אֶת הָאוֹתִיּוֹת,

זוֹרְקִים אֶת הַמִּשְׁפָּטִים וּמִתְעַלְּלִים בַּכָּתוּב…

וּלְאַחַר מִכֵּן סוֹלְחִים, מְתַקְּנִים, מְצַפִּים בִּמְתִיקוּת

וּמְקַשְּׁטִים חֲגִיגִי…

 

וְלִפְנֵי שֶׁמַּגִּישִׁים

עוֹבְרִים בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים

וּמַקְפִּידִים לְנַקּוֹת פְּלִיטוֹת פֶּה

כְּמוֹ: כָּזֶה… וְכְּאִילוּ… וְכְּאִילוּ מָה…?

שֶׁהִשְׁתַּרְבְּבוּ מֵהָאֶמְצַע

אוֹ מֵהַצַּד

וְאָז נוֹתְנִים אֶת הַחַיִּים

כְּמִסְמָךְ חָשׁוּב

מִיָּד לַיָּד

לְמִשְׁפָּט הַקּוֹרְאִים,

אֶחָד לְאֶחָד…

 

לִכְתֹּב אֶת הַחַיִּים

***************

מוֹרַי לִמְּדוּנוּ:

לִפְנֵי שֶׁתִּרְשְׁמוּ שׁוּרָה אַחַת

הִתְנַזְּרוּ מִכְּתִיבָה

וְהַקְדִּישׁוּ אֶת זְמַנְּכֶם לִקְרִיאַת

סִפְרֵי הַחוֹבָה

הַגְּדוֹלִים.

אַךְ מִבְּשָׂרִי לָמַדְתִּי:

לִפְנֵי שֶׁאֶקְרָא שׁוּרָה אַחַת,

אֶכְתֹּב עַל חַיַּי

הַקְּטַנִּים

כְּמִי שֶׁעוֹמֵד עָרוּם

לִפְנֵי הָאֱלֹהִים

וְאֶת הַמִּלִּים שֶׁחָיִיתִי אַקְדִּישׁ

לְכָל אֶחָד

מֵחֲבֵרַי הַטּוֹבִים.

 

חֵרוּת, חֵרוּת…

***********

לִפְתֹּחַ אֶת מַנְעוּל הַלֵּב

לִפְרֹץ אֶת סוֹגֵר הַמּוֹחַ

לְרַכֵּךְ ת'נוֹקְשׁוּת

לְשַׁחְרֵר אֶת הַפְּנִימִיּוּת הַתְּפוּסָה

לְהַתִּיר ת'קְשָׁרִים

לְגַלְגֵּל אֶת הַפְּלוֹנְטֶר לְאָחוֹר,

לְהַשְׁלִים עִם מָה שֶׁבָּעַר בְּנוֹ

וְלֹא הִצְלַחְנוּ לְמַמֵּשׁ

וּלְבַעֵר אֶת מָה שֶׁכָּבָה בְּנוֹ

מֵחֹסֶר עִנְיָן –

וְאָז לַעֲשׂוֹת אֶת הַסֵּדֶר

שֶׁל הַחַיִּים.

 

מאחל לכם יקיריי ואהוביי

סדר טוב ושמח

בחג ובחיים

שלכם, פנחס

 

 

 

 

 

 

 

 

שירים ליהושע

 

סדר השירים

 

כשההכרה מאירה (לשים גירסה עדכנית)

שירים על החיים ועל המוות

אין בושה

המוות הוא החידה של החיים

נשמת כל חי

ולא תהיה למוות ממשלה

סוף טוב הכל טוב

השיר הזה

רק תהילים

הכל נשמע

להודות

שב/י

כמו תם

לחוש את האור

של…

כשהגוף צועק

דבר אל עצים ואבנים

אפילו אלפי שעונים

הספרייה

לגלות את לב הפרח

קפיצה אל הנשגב

הזמן כקו והזמן כמעגל

הזמן כחומר אמורפי\געגועים לפרופ. אמדו

אָדָם אוֹרֵג שָׁטִיחַ

לְהַתְחִיל הַכֹּל מֵהַתְחָלָה

יש לי חשק

ספר החיים

סערה בכוס מים

לַלֵּב אֵין שִׁיטָה

לַמְּצִיאוּת יֵשׁ שִׁיטָה

צחק עם הצוחקים

הסוף

הכאב

גם בעציצי חרס פשוטים

התקווה צומחת בכל כלי

סוף טוב הכל טוב

ואליק בא מהים

יש חיים בים המוות

בגן המציאות

להד"ם

הכוכבים המנצנצים ביקום

ליליומה

עד קצה הגבול

ציפיות

איי האסוציאציה

ניצוצות

הר של ממתקים

אקסיומה 6

"תַּת הַהַכָּרָה נִפְתַּחַת כְּמוֹ מְנִיפָה" (יוֹנָה וולך)

כְּשֶׁהַהַכָּרָה מְאִירָה

תַּת הַהַכָּרָה נִפְתַּחַת

כְּשֶׁהַהַכָּרָה מְאִירָה בְּאוֹר גָּדוֹל

וְצָרִיךְ רַק לִשְׁמֹר עַל הָאוֹר שֶׁלֹּא יִכְבֶּה.

 

נַזְמִין חֲלוֹמוֹת מוּאָרִים,

נְוַתֵּר עַל חֲלוֹמוֹת חֲשׁוּכִים

וּנְסַפֵּר סִפּוּרִים גְּלוּיִים.

 

 

כִּי מָה נְחַפֵּשׂ

בְּסִדְקֵי עָבָר

נִסְתָּרִים

וּמָה נִרְאֶה

מִבַּעַד לַקּוּרִים?

 

נִפְתֹּר חֲלוֹמוֹת

כִּמְסַפְּרֵי עֲתִידוֹת

וְלֹא כְּחוֹשְׂפֵי שְׁלָדִים

מִקְּבָרוֹת.

 

מָה שֶׁהָיָה,

הָיָה –

בּוֹאוּ נִתְמַקֵּד

בְּמָה שֶׁיִּהְיֶה.

 

שֶׁהֲרֵי הַכָּרַת הֲיֵשׁ הַלֹּא-יָדוּעַ מְסַקְרֶנֶת פִּי אֶלֶף

מֵהַחִטּוּט הַחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ

בָּאֵין-שָׁם-כְּלוּם

הָאִישִׁי.

 

הַטֶּלֶסְקוֹפִּים שֶׁל הַהַכָּרָה מַקְרִינִים

עַל קִירוֹת הַמּוֹחַ

צִלּוּמִים וּצְבָעִים שֶׁעַיִן לֹא רָאֲתָה

שֶׁשֵּׂכֶל לֹא תָּפַס.

 

צִלּוּמִים שֶׁל פִּרְחֵי-רֹעַ מִתְיַבְּשִׁים בְּשֶׁמֶשׁ בּוֹעֶרֶת

וּלְעֻמָּתָם עֲצֵי-אוֹר צוֹמְחִים עַל כּוֹכְבֵי הַחֹשֶׁךְ,

וּמַרְאוֹת הַרְרֵי הָעֶצֶב הַמַּלְבִּינִים

שֶׁבְּבוֹא קִצָּם יִתְמוֹטְטוּ

בִּרְעָמִים עֲמוּמִים

וְיִמַּסּוּ בִּשְׁקִיעָה

לִתְהוֹמוֹת

יָם.

*

הַהַכָּרָה הַמְּאִירָה מְגַשֶּׁשֶׁת בְּתַחְתִּיּוֹת הַיְּקוּם וּמְזַהָה;

אֶת אֲגַם הָעַלִּיזוּת, וּלְמַעְלָה מֵאֲגַם הָעַלִּיזוּת:

אֶת נְהַר הַחֲגִיגָה, וּלְמַעְלָה מִנְּהַר הַחֲגִיגָה:

אֶת יַם הַשִּׂמְחָה, יָם שֶׁל שִׂמְחָה,

גַּל-אַחֲרֵי-גַּל: "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ

עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל…"

 

וּבַיָּם הַזֶּה הַמְּסִירוּת הַחַמָּה שֶׁל הָאַהֲבָה

מְעוֹרֶרֶת אֶת הַיְּקוּם לִפְתֹּחַ אֶת יָדָיו

הַמְּקֻמָּטוֹת וְהַמְּיֻבָּלוֹת

וּלְחַבֵּק אֶת חִבּוּק

הַחַיִּים.

 

שִׁירִים עַל הַחַיִּים וְעַל הַמָּוֶת

 

אֵין בּוּשָׁה:

 

אֵין בּוּשָׁה לְנֹכַח הַמָּוֶת.

הַמֵּת מֻפְשָׁט מִנְּכָסָיו

מֻפְשָׁט מִבְּגָדָיו

וּמֻפְשָׁט מִגּוּפוֹ.

 

הוּא רַק מֻפְשָׁט.

כְּכָל שֶׁיַּלְבִּישׁוּ אוֹתוֹ

יַמְשִׁיךְ לִשְׁכַּב בְּפִשּׁוּט אֵיבָרָיו,

יְגַלְגֵּל אֶת עֵינֵי הַזְּגוּגִית שֶׁלּוֹ

וְיֵעָוֶה אֶת פְּנֵי הַמַּסֵּכָה

בִּרְצִינוּת שֶׁל מֵת…

 

עַכְשָׁו כְּבָר שׁוּם דָּבָר לֹא יַעֲזֹר.

חָדַל לְהַרְעִישׁ עוֹלָמוֹת בִּשְׁבִילוֹ,

כָּבָה אוֹרוֹ.

הַמָּוֶת הִקִּישׁ,

לֵךְ וְתַגִּיד קַדִּישׁ..

 

*

 

הַמָּוֶת הוּא הַחִידָה שֶׁל הַחַיִּים

 

הַמָּוֶת הוּא הַחִידָה שֶׁל הַחַיִּים

וְהַחַיִּים הֵם הַחִידָה שֶׁל עַצְמָם.

 

הַאִם הַמָּוֶת נוֹצַר כִּי הַחַיִּים

רוֹצִים כְּבָר לַחְזֹר אֶל עַצְמָם,

כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁהִשְׁתּוֹלֵל דַּיּוֹ

וְרוֹצֶה כְּבָר לַחְזֹר אֶל עַצְמוֹ ?

 

אוֹ שֶׁבִּזְמַן מְסֻיָּם

הֵם מִתְחָרְטִים עַל יְצִיאָתָם

מֵהַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאוּ

וְעַל כֵּן הֵם רוֹצִים לַחְזֹר בַּחֲזָרָה  ?

 

וְאוּלַי הֵם חוֹזְרִים וְחוֹזְרִים עַל עַצְמָם,

פַּעַם בְּתַחְפֹּשֶׂת שֶׁל יֶלֶד וּפַעַם בְּתַחְפֹּשֶׂת שֶׁל זָקֵן ?

 

אָז מַדּוּעַ לִפְעָמִים הֵם אוֹמְרִים לְעַצְמָם כֵּן,

וְלִפְעָמִים הֵם נוֹתְנִים לְעַצְמָם לְהִזְדַּקֵּן ?

נִשְׁמַת כָּל חַי

***********

הַסִּפּוּר שֶׁל טיך נהאת חאן:

"יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁעָמַדְתִּי לִדְרֹךְ עַל עָלָה יָבֵשׁ,

רָאִיתִי אֶת הֶעָלֶה בַּמֵּמַד הַמֻּחְלָט.

רָאִיתִי שֶׁהוּא לֹא מֵת מַמָּשׁ,

אֶלָּא הִתְחִיל לְהִתְמַזֵּג עִם הָאֲדָמָה הַלַּחָה

וְהִתְכּוֹנֵן לְהוֹפִיעַ עַל הָעֵץ בָּאָבִיב הַבָּא בַּצּוּרָה אַחֶרֶת.

חִיַּכְתִּי אֶל הֶעָלֶה וְאָמַרְתִּי לוֹ:

אַתָּהּ מִתְחַזֶּה !"

 

*

      

נִשְׁמַת כָּל חַי

בְּנִשְׁמַת הָעוֹלָם

וְנִשְׁמַת הָעוֹלָם

בְּנִשְׁמַת כָּל חַי.

 

נִשְׁמַת הָעוֹלָם בְּנִשְׁמַת כָּל חַי:

מוּסִיקָה מְנַגֶּנֶת בְּחַיַי.

נִשְׁמַת הָעוֹלָם בְּנִשְׁמַת כָּל חַי:

עָלִים יְרֻקִּים צוֹמְחִים עָל עֵץ חַי.

 

נִשְׁמַת הָעוֹלָם בְּעָלִים

שֶׁצּוֹמְחִים וְנוֹשְׁרִים

נִשְׁמַת הָעוֹלָם בְּעָלִים

שֶׁנּוֹשְׁרִים וְצוֹמְחִים…

 

בַּחֲגִיגַת עַלְעָלִים שֶׁעוֹלִים

וְיוֹרְדִים,

בַּחֲגִיגַת עַלְעָלִים שֶׁיּוֹרְדִים

וְעוֹלִים…

 

בְּנֶּשֶׁף שֶׁל מַּסֵּכוֹת:

כְּשֶׁרוֹקְדִים פַּעַם עִם זֶה

וּפַעַם רוֹקְדִים עִם הַבָּא.

פַּעַם בְּמַּסֵּכָה יְרוּקָה,

וּפַעַם בַּמַּסֵּכָה צְהוּבָּה.

פַּעַם בָּעוֹלָם הַזֶּה,

וּפַעַם בָּעוֹלָם הַבָּא…

 

 

וְלֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה

וְלֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה.

הַצִּפּוֹרִים יְצַיְּצוּ בְּכָל מָקוֹם,

הָעֵצִים יִגְדְּלוּ לַגְּבָהִים,

וְהָאֲנָשִׁים יִתְרַחֲבוּ מִבִּפְנִים.

 

נִצְחַק וְלֹא נִבְכֶּה, לֹא חָשׁוּב עַל מָה…

וְהַשִּׂמְחָה תִּהְיֶה אֲחוֹתֵנוּ הַתְּאוֹמָה.

 

מִשְׁפַּחְתֵּנוּ הַמֻּרְחֶבֶת תִּחְיֶה בְּכָל הָעוֹלָם

וְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ יִהְיֶה אֶזְרַח הָעוֹלָם.

 

הַתִּינוֹקוֹת יְהַדְּרוּ אֶת פְּנֵי הַזְּקֵנִים וְהַזְּקֵנִים יְהַדְּרוּ אֶת פְּנֵי הַקְּשִׁישִׁים וְהַקְּשִׁישִׁים יְהַדְּרוּ אֶת בְּנֵי הָאַלְמָוֶת –

כִּי לֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה.

 

אֲפִלּוּ הֶעָנִי יַעֲשִׁיר בְּבוֹא הַזְּמַן,

וּבְבוֹא הַזְּמַן גַּם הָאִטִּיִּים יַגִּיעוּ

אֶל מְקוֹם הַמְּמַהֲרִים.

וְהַמְּמַהֲרִים יִקְּחוּ לָהֶם אֶת כָּל הַזְּמַן

בֵּין זְמַן לִזְמַן.

 

אַךְ לַמְרוֹת שֶׁהַחֲלוֹמוֹת יִהְיוּ אֲרֻכִּים,

הַיָּמִים יִהְיוּ קְצָרִים,

הַמַּעֲשִׂים יִתְרַבּוּ מְאֹד בֶּעָתִיד-

וְהַאֵין-סוֹף יִהְיֶה רָחוֹק כְּתָמִיד.

 

סוֹף טוֹב הַכֹּל טוֹב

 

סוֹף טוֹב הַכֹּל טוֹב. עַל כֵּן טוֹבִים הֵם הַחַיִּים.

שֶׁבְּסוֹפָם: אִמָּא-אֲדָמָה אוֹסֶפֶת וְאַב-תֵּבֵל מְקַבֵּל

וְכָל יְצִירֵי הָרוּחַ מַפְשִׁיטִים מִמְּךָ אֶת הַמָּוֶת

וּפוֹרְשִׁים לְפָנֶיךָ אֶת הַחַיִּים

וְקוֹל הַ"אֲהָהּ" שֶׁלְּךָ מִתְגַּלְגֵּל

לְכָל אָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ שֶׁל יְקוּם חַיֶּיךָ

וּמֵעִיר אוֹתְךָ מֵהַשֵּׁנָה הָעֲמֻקָּה

שֶׁיָּשַׁנְתָּ בְּתוֹכָם.

 

הַשִּׁיר הַזֶּה

הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא שִׁיר צָרוּד

הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא שִׁיר בְּלִי MOOD

הַשִּׁיר גַּם מְזַיֵּף

ת'מָנְגִינָה

הַשִּׁיר נִשְׁמָע עָיֵף

מֵהַתְחָלָה…

אַךְ מָה אִכְפַּת, מָה אִכְפַּת לִי, בְּחַיַּי –

אִם הַשִּׁיר הַזֶּה חוֹרֵז לִי

אֶת הַפְּרוֹזָה שֶׁל חַיַּי !

 

רק תהילים

אֵין לִי סַבְלָנוּת לאליאדות ולאודיסיאות

וְגַם אֶרֶץ הַשְּׁמָמָה קְשַׁת הַפִּעְנוּחַ

שֶׁל אליוט מְעַיֶּפֶת אוֹתִי.

מָה לַעֲשׂוֹת אֲנִי קוֹרֵא עַצְבָּנִי מִדַּי

לשכאלה…

 

 

רַק תְּהִלִּים אֲנִי קוֹרֵא

וְאֶת הַמִּלִּים הַקָּשׁוֹת שֶׁסַּבָּא שֶׁלִּי

הָיָה מְבָאֵר לְבַעֲלֵי הָעֲגָלוֹת,

אֲנִי מֵבִין מֵהָעֶרְגָּה

שֶׁל הַמִּזְמוֹר.

הכול נשמע

אַל תִּתֵּן לְעַצְמְךָ לְהִתְיַבֵּשׁ;

תְּלַחְלֵחַ אֶת שְׂפָתֶיךָ –

תּוֹצִיא הֲבָרוֹת –

תּוֹצִיא שְׁרִיקוֹת –

הַכֹּל נִשְׁמַע,

כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.

 

לְהוֹדוֹת

לְהוֹדוֹת תָּמִיד,

עַד בְּלִי דַּי,

כִּי הַהוֹדָיָה מַזְרִימָה

חַיִּים לַנֶּפֶשׁ,

כְּמוֹ שֶׁהַדָּם מַזְרִים

חַיִּים לַגּוּף.

 

שֵׁב

רָגוּעַ וְשָׁלֵו,

וְקָבֶּל שֶׁפַע,

שֶׁפַע רַב –

כְּשֶׁהַלֵּב מִתְמַלֵּא

עַד גְּדוֹתָיו…

 

כְּמוֹ תָּם

לוֹמַר תּוֹדָה,

כָּךְ סְתָם,

לוֹמַר-

כְּמוֹ תָּם.

שֶׁלֹּא שׁוֹאֵל

מָה הוּא,

מְקַבֵּל.

 

לָחוּשׁ אֶת הָאוֹר

לָחוּשׁ,

אֶת הָאוֹר,

בְּכָל נְשִׁימָה,

וּבְכָל נְקֻדָּה שֶׁבָּעוֹר.

 

שָׁל

שָׁל כל עולמות הצער מעליך,

שָׁל, כל עוד, כל עוד-

לא כל כוחך כשל.

 

ומהר שלל:

שלל גרגרי כוכבים ושלל כדוריות דם רקדניות

כי כל רגע של חיים הוא לך

שלל.

 

ואם אדם נכשל?

ואם אלוהים נכשל…?

שָׁל!

שָׁל כל עולמות הצער מעליך

כי הבכי שאתה חי בו,

לא קודש הוא ולא חול.

שָׁללללללל….

 

(*) שָׁל = להשיל, להשיר, להפיל, להסיר, להוריד;  להתקלף, להוריד שכבה

 

כשהגוף צועק

כשהגוף צועק

מה יש כבר לדבר- –

הרי אי אפשר לומר,

מול הפצע והדם:

לא היו הדברים מעולם…

 

כשהגוף צועק

על הנשמה ללחוש לו בכל כוחה:

שים לבך אלי!

שים לבך אלי כל עוד אתה חי…

 

הפצע מגליד, הסימן נעלם

אך מה יהיה איתי

אם בכל כאב, בכל צער –

תשכח מקיומי,

כאילו לא הייתי

תקוותך מעולם?

 

 

דַּבֵּר אֶל עֵצִים וַאֲבָנִים

דַּבֵּר אֶל עֵצִים וַאֲבָנִים,

דַּבֵּר אֶל הֶעָלִים הַצְּהַבְהַבִּים

הַנּוֹשְׁרִים מֵהָעֵץ

הַמְּכַסִּים אֶת הַסֶּלַע הַקָּשֶׁה

שֶׁמִּתַּחְתָּיו.

 

דַּבֵּר אֶל עֵצִים וַאֲבָנִים

וְאַל תִּמָּנַע מִלְּדַבֵּר גַּם

עִם אַבְנֵי הֶחָצָץ

הַקְּטַנְטַנּוֹת

וְעִם גַּרְגְּרֵי הַחוֹל

הַמְּפֻזָּרִים בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים…

 

כִּי עוֹר הַתֹּף שֶׁל הַשּׁוֹמֵעַ הוּא הָעוֹלָם כֻּלּוֹ

וְכָל אֶבֶן וְכָל גַּרְגֵּר חוֹל מְדַבְּרִים בִּשְׁמוֹ…

 

אֲפִלּוּ אַלְפֵי שָׁעוֹנִים 

אֲפִלּוּ אַלְפֵי שָׁעוֹנִים שֶׁמְּחוֹגֵיהֶם

רוֹטְטִים עַכְשָׁו

לֹא יְכוֹלִים לִמְחֹק אֶת זְמַן הַחַיִּים

שֶׁעָבַר וְלֹא שָׁב.

אַלְפֵי שָׁעוֹנִים לֹא יְכוֹלִים לִטְעוֹת בַּמִּקְצָב

וְאַלְפֵי הַשָׁעוֹנִים מְתַקְתְּקִים

רַק בִּכְדֵי שֶׁזְּמַן הָאַהֲבָה לֹא יַחְלֹף לַשָּׁוְא…

 

הַסִּפְרִיָּה

כָּל  עֲלֵה רוֹשֵׁם

אֶת נִדְנוּדָיו בָּרוּחַ

וְרִשּׁוּמָיו שְׁמוּרִים לְתָמִיד

בַּסִּפְרִיָּה הַיְּרֻקָּה.

 

כָּל צִפּוֹר מְצַיֶּרֶת

אֶת מַסְלוּלֵי מְעוֹפָהּ

עַל פְּנֵי רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.

וְצִיּוּרֶיהָ אֲצוּרִים לְעוֹלָם

בְּמוּזֵאוֹן הַתְּכֵלֶת.

 

רַק לַחוֹלוֹת הַנּוֹדְדִים

בַּמִּדְבָּרִיּוֹת

שֶׁמְּפַסְּלִים אֶת הַצּוּרוֹת

הֲכִי מַפְתִּיעוֹת עַל גִּבְעוֹת-הַזָּהָב,

אֵין לָהֶן צוֹפֶה וְלֹא יִהְיֶה לָהֶן צוֹפֶה.

בְּמֻקְדָּם אוֹ בִּמְאֻחָר הֵן יִתְפָּרְקוּ לָנֶצַח…

 

לְגַלּוֹת אֶת לֵב הַפֶּרַח

 

לִפְעָמִים צָרִיךְ לְטַפֵּס עַל סֻלָּמוֹת

לְהַגִּיעַ לְלֵב הַפֶּרַח

וְלַעֲשׂוֹת אָנָלִיזָה לְרֵיחַ הַבֹּשֶׂם

הַנּוֹדֵף מֵאַבְקָנָיו…

 

וְלִפְעָמִים יֵשׁ רַק לְהִשְׁתַּהוֹת מְעַט

עַל הַסְגָלְגוּלִיוּת הַסְּגֻלָּה

שֶׁל הַסִּגָּלִית,

אוֹ עַל הַוְרָדְרָדִיוּת הַוְּרֻדָּה

שֶׁל הַוֶּרֶד

וְלִנְשֹׁם …

קְפִיצָה אֶל הַנִּשְׂגָּב

 

קְפִיצוֹת רַבּוֹת הָיוּ לִי,

וּנְפִילוֹת שֶׁנִּגְמְרוּ רַע

עוֹד מַאֲמָץ, לֹא אֲוַתֵּר לִי.

עוֹד מַאֲמָץ, לֹא נוֹרָא.

 

וְשׁוּב אָעֵז וְאֶקְפֹּץ אֶל

הַנִּשְׂגָּב בִּמְרוֹמוֹ.

אוּלַי הַפַּעַם אֱלֹהִים יֹאהַב

וְיוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ.

 

הַזְּמַן כְּקַו וְהַזְּמַן כְּמַעְגָּל

נִסִּיתִי לִתְפֹּס אֶת קַו הַזְּמַן בִּזְנָבוֹ

וְלֹא לָתֵת לוֹ לְהַמְשִׁיךְ לַחְרֹץ בְּנַפְשִׁי.

(שֶׁיַּמְשִׁיךְ לַחְרֹץ אֶת חֶלְקַת הַגּוּף,

קִמְטֵי הַגּוּף – שֶׁלּוֹ הֵם.

אַךְ מַדּוּעַ לָתֵת לוֹ לַחְרֹץ גַּם בְּחֶלְקַת הַנֶּפֶשׁ ?)

 

דִּמִּיתִי אֶת הַזְּמַן לְמַעְגָּל שֶׁהוֹלֵךְ וּמִתְעַגֵּל בְּתוֹכִי

וְרָאִיתִי שֶׁכַּאֲשֶׁר אֲנִי מְחֻבָּר לַחַיִּים –

הַזְּמַן עָג סְבִיבִי עוּגָה סְפוֹגִית,

אַךְ כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְנֻתָּק מִן הַחַיִּים –

הַזְּמַן חוֹצֶה אוֹתִי

בְּקַו סַכִּינוֹ.

 

בְּחַיֵּי כָּל אָדָם מִתְרוֹצְצִים תָּמִיד שְׁנֵי סוּגֵי זְמַן:

זְמַן יָשָׁר וּזְמַן עָגֹל,

זְמַן חוֹלֵם וּזְמַן מֵקִיץ,

זְמַן הַפּוֹרֵט עַל מֵיתָר

וּזְמַן הַמַּקִּישׁ עַל אֶבֶן,

זְמַן רֵיק וּזְמַן מָלֵא,

זְמַן פּוֹתֵחַ וּזְמַן סוֹגֵר.

 

 

הַזְּמַן הַיָּשָׁר

הוּא זְמַן הַצִּפִּיָּה הָעַזָּה

שֶׁל תִּינוֹק רָעֵב לִינֹק,

וְהוּא זְמַן הַחֲרָדָה הָעַזָּה

שֶׁל הַזָּקֵן מִפְּנֵי הַמָּוֶת.

 

וְהַזְּמַן הַעֲגוֹל

הוּא זְמַנּוֹ שֶׁל הַתִּינוֹק

שֶׁעוֹד אֵין לוֹ זְמַן,

וְהוּא זְמַנּוֹ שֶׁל הַזָּקֵן

שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶת הַזְּמַן שֶׁהָיָה.

 

הַזְּמַן הַיָּשָׁר

הוּא הַזְּמַן הַמְּתַסְכֵּל שֶׁל

יֶלֶד שֶׁרוֹצֶה הַכֹּל

רַק עַכְשָׁו,

וְהוּא הַזְּמַן הַמְּתַסְכֵּל שֶׁל

הַזָּקֵן שֶׁיּוֹדֵעַ

שֶׁעַכְשָׁו כְּבָר לֹא יִהְיֶה.

 

וְהַזְּמַן הַעֲגוֹל

הוּא הַזְּמַן הַמָּתוֹק שֶׁל הַיֶּלֶד

שֶׁשָּׂמֵחַ עַכְשָׁו,

וְהוּא הַזְּמַן הַמָּתוֹק שֶׁל הַזָּקֵן

שֶׁשָּׂמֵחַ בְּחַיָּיו.

 

הַזְּמַן כְּחֹמֶר אָמוֹרְפִי\גַּעְגּוּעִים לפרופ. אָמְדוּ

לַזְּמַן אֵין צוּרָה וְאֵין מָקוֹם

זֶה רַק אַתָּה שֶׁנּוֹתֵן לוֹ צוּרָה וְנוֹתֵן לוֹ מָקוֹם.

הַזְּמַן כְּמוֹ מַיִם

מְמַלֵּא כָּל כְּלִי

זוֹרֵם בְּכָל עָרוּץ

גַּם בִּפְנִים וְגַם בַּחוּץ.

 

רַק שֶׁהַשְּׁהִיָּה בִּפְנִים

אֵינֶנָּה דּוֹמָה לַשְּׁהִיָּה בַּחוּץ.

 

אָהַבְתִּי אֶת "הֶרֶף הַזְּמַן" הברגסוני;

שֶׁהוּא הַדְּבַשׁ הַנִּגָּר מֵחַלַּת-הַזְּמַן,

שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִבִּפְנִים מְלַקֶּקֶת

בִּלְשׁוֹנָהּ.

 

אָהַבְתִּי אֶת אנרי ברגסון כְּמוֹ שֶׁלִּמְּדָה אוֹתוֹ

מוֹרָתִי הָאֲהוּבָה

פרופ. אֵלִיעָנָה-אָמְדוּ-לֵוִי-וָלֶנְסִי

בְּחַיֶּיהָ שֶׁלָּהּ;

כְּשֶׁהִיא מְלַטֶּפֶת וּמְחַבֶּקֶת אֶת הַזְּמַן,

וְנוֹתֶנֶת בּוֹ אֶת נְשִׁיקוֹתֶיהָ

בְּפִילוֹסוֹפְיָה, בַּפְּסִיכוֹאָנָלִיזָה, בְּיַהֲדוּת, בַּצִּיּוּר,

וּמְצַיֶּרֶת עַל אוֹר אחה"צ שֶׁלּוֹ

אֶת הַחֲגִיגָה הַיּוֹמְיוֹמִית…

וְאוֹהֶבֶת בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן שְׁלוֹשָׁה בְּעָלִים

וְאֶת עַצְמָהּ…

וְנִשְׁאֶרֶת עִם אַהֲבַת

הַזְּמַן…

וְלוֹקַחַת אֶת כָּל הַזְּמַן שֶׁבָּעוֹלָם

וּמַעֲנִיקָה בּוֹ אַהֲבָה

לָעוֹלָם.

הַסּוֹף

לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב: הַסּוֹף,

שׁוּם דָּבָר לֹא מְבַשֵּׂר,

רַק עוֹד יוֹם וְעוֹד יוֹם חָסֵר…

וְלִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב: הַסּוֹף,

הַכֹּל הוּא מְבַשֵּׂר,

 

אֱלֹהִים נוֹתֵן לָנוּ לִכְסוֹף

וְיֵשׁ לָנוּ אֶת זֶה-

מֵהַתְחָלָה וְעַד הַסּוֹף.

 

אָדָם אוֹרֵג שָׁטִיחַ

אָדָם אוֹרֵג שָׁטִיחַ

וּמַשְׁאִיר קְצָווֹת לֹא קְשׁוּרִים – –

עַד מְהֵרָה  מָה שֶׁהָיָה שָׁטִיחַ

הוֹלֵךְ וְנִפְרַם…

מִקֵּץ שָׁנִים

חוֹזֵר הָאָדָם וְעוֹמֵד מוּל

שְׁתִי וָעֵרֶב מְפֹרָר

סוֹפֵר קְשָׁרִים שֶׁלֹּא הָיוּ

וּמְחַפֵּשׂ שָׁטִיחַ…

לְהַתְחִיל הַכֹּל מֵהַתְחָלָה

יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁמַּתְחִילִים הַכֹּל מֵהַתְחָלָה –

עוֹד לֹא מַתְחִילִים לִחְיוֹת וּמִתְנַפֵּץ הַגַּל;

וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהַהַתְחָלָה הִיא סֵבֶל מָתוֹק

וְאֹשֶׁר כִּמְעַט בִּלְתִּי נִסְבָּל,

שֶׁמְאַפְשֶׁרֶת לִמְשׁוֹת מִתּוֹךְ יָם דּוֹהֶה שֶׁל זִקְנָה

אֶת דְּמוּת הָעֶלֶם שֶׁהָיִיתָ,

וְשֶׁאִם לֹא תִּטְבַּע בַּיָּם הַזֶּה, יָכוֹל לִהְיוֹת

שֶׁזוֹ תִּהְיֶה לֵדָתְךָ הַשְּׁנִיָּה.

 

יֵשׁ לִי חֵשֶׁק

יֵשׁ לִי חֵשֶׁק לַעֲשׂוֹת עִנְיָן

מִכְּלוּם.

אֵיזֶה עִנְיָן אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת מִכְּלוּם

אֲפִלּוּ שֶׁכָּל כָּךְ מִתְחַשֵּׁק ?

 

הַחֵשֶׁק עַצְמוֹ הוּא כְּבָר עִנְיָן גָּדוֹל

בָּאֶפְשָׁרוּת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ

וְהַכְּלוּם הוּא מַשֶּׁהוּ, לֹא?

 

הַפִילוֹסוֹף הַפֶּסִימִי, שופנהאואר,

תָּלָה בַּחֵשֶׁק אֶת כָּל עוֹלָמוֹ.

בִּמְחִילָה, לֹא הָיִיתִי תּוֹלֶה בּוֹ אֶת כָּל עוֹלָמִי.

וְחַיָּבִים לְהוֹדוֹת

כִּי בְּשׁוּם עוֹלָם מֵהָעוֹלָמוֹת

לֹא נִרְאֶה חֵשֶׁק מִתְחַבֵּר לְפֶּסִימִיּוּת…

 

וּבְכָל הַכָּבוֹד,

הָעוֹלָם כְּחֵשֶׁק שֶׁאֵין בּוֹ אֶפְשָׁרוּת

מְדַכֵּא הַרְבֵּה יוֹתֵר

מֵעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶפְשָׁרוּת וְאֵין בּוֹ חֵשֶׁק.

 

ואעפ"כ, מִי מְסֻגָּל לִחְיוֹת

בְּעוֹלָם שֶׁאֵין בּוֹ חֵשֶׁק ?

*

אָז מָה הָיָה לָנוּ?

הָיָה לָנוּ חֵשֶׁק וְהָיָה לָנוּ כְּלוּם

וְהָיָה רָצוֹן לַעֲשׂוֹת עִנְיָן

מִכְּלוּם.

וְרָאִינוּ שֶׁהַחֵשֶׁק כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ

אֵינֶנּוּ כָּל הָעִנְיָן

וְהַכְּלוּם" יָכוֹל לִהְיוֹת מַשֶּׁהוּ

מְאֹד מַמָּשִׁי,

בִּמְיֻחָד אִם בּוֹעֵר בָּנוּ הַחֵשֶׁק

לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ

עִנְיָן.

 

סֵפֶר הַחַיִּים

בְּסֵפֶר הַחַיִּים

כְּמוֹ גַּם בְּכָל סֵפֶר עַמּוּדִים נִדְבָּקִים

לִפְעָמִים בִּבְלִי-דַּעַת, לִפְעָמִים בְּהֶסֵּח-הָדַּעַת.

אַךְ אִם שָׂמִים לֵב וּמַפְרִידִים בֵּין הָעַמּוּדִים

הָעֲלִילָה מִתְבַּהֶרֶת

וְהַחַיִּים מִתְמַלְּאִים

וּמִתְאָרְכִים.

 

 

סְעָרָה בְּכוֹס מַיִם

כָּל דָּבָר בַּחַיִּים

שֶׁעוֹשִׂים מִמֶּנּוּ עִנְיָן-

נִהְיָה מְעַנְיֵן

לֹא פָּחוֹת מִסְּעָרָה בְּכוֹס מַיִם

שֶׁאַף הִיא מְעַנְיֶנֶת כְּתוֹפָעָה!

 

מָה עוֹבֵר עַל כּוֹס

שֶׁמִּתְחוֹלֶלֶת בְּתוֹכָהּ סְעָרָה?

רוּחַ בָּאָה מִבַּחוּץ וְנִכְנֶסֶת פְּנִימָה לְתוֹךְ הֶחָלָל הַקָּטָן

וְהַמַּיִם שֶׁהִיא מַסְעִירָה נִדְחָפִים וּבוֹרְחִים

עַד שֶׁהַכּוֹס רֵיקָה

אֵין בָּהּ מַיִם…

 

הַאִם עוֹד תִּתְמַלֵּא הַכּוֹס

אוֹ תֵּעָשֶׂה לָהּ קְבוּרָה נָאָה?

 

לֹא, זֶה לֹא הַכּוֹס שֶׁתִּקָּבֵר,

אֵלֶּה הַחַיִּים

שֶׁלֹּא עוֹשִׂים מֵהֶם עִנְיָן.

חַיִּים שֶׁלֹּא עוֹשִׂים מֵהֶם עִנְיַן

מִתְרוֹקְנִים מֵהַחַיִּים

כְּמוֹ הַכּוֹס מִן

הַמַּיִם.

 

לַלֵּב אֵין שִׁיטָה
*************
הֵשִׁיטָה נוֹבַעַת מֵהַנִּסָּיוֹן הַמִּצְטַבֵּר וְהַנִּלְמָד
אֵיךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר בַּצּוּרָה הַנְּכוֹנָה.
אַךְ לַלֵּב אֵין שִׁיטָה –
הַלֵּב יוֹדֵעַ.
לִפְעָמִים הַלֵּב חָכַם יוֹתֵר
מִשִּׁבְעִים וְשֶׁבַע שִׁיטוֹת.

 

אֵין שִׁיטָה לָאַהֲבָה,
לָאַהֲבָה שֶׁלֹּא תְּלוּיָה בַּדָּבָר.
שִׁיטָה לָאַהֲבָה
עוֹשָׂה אַהֲבָה תְּלוּיָה
בַּשִּׁיטָה…

 

אֵין שִׁיטָה לַמַּהוּת,
הַמַּהוּת
הִיא לֵב כָּל הַשִּׁיטוֹת.
הַשִּׁיטָה הַיְּחִידָה לְהַגִּיעַ לַלֵּב
הִיא בַּעֲזִיבַת הַשִּׁיטָה.
הַנִּסָּיוֹן לְהַגִּיעַ לַלֵּב בְּעֶזְרַת שִׁיטָה
הִיא מָנִיפּוּלַצְיָה עַל הַלֵּב-
וְהַלֵּב מִתְחַמֵּק מִכָּל
מָנִיפּוּלַצְיָה.
לַמְּצִיאוּת יֵשׁ שִׁיטָה
******************
הַמְּצִיאוּת עַצְמָהּ הִיא כְּמִין שִׁיטָה אַחַת גְּדוֹלָה
וְיֵשׁ כָּל מִינֵי שִׁיטוֹת לְהִתְמַצֵּא
בְּתוֹכָהּ.
שִׁיטוֹת טִבְעִיּוֹת וּמֻמְצָאוֹת
הֶגְיוֹנִיּוֹת יוֹתֵר וְהֶגְיוֹנִיּוֹת פָּחוֹת
פְּרִימִיטִיבִיּוֹת וּמְפֻתָּחוֹת
נְמוּכוֹת וּגְבוֹהוֹת.

 

לָאָמֶבּוֹת הַחַד תָּאִיּוֹת
יֵשׁ שִׁיטָה מֵעוֹלָם הָאָמֶבּוֹת
וְלַאֲנָשִׁים יֵשׁ שִׁיטוֹת מִכָּל הָעוֹלָמוֹת…
גַּם לָעִוֵּר יֵשׁ שִׁיטָה לְהִתְמַצֵּא
גַּם לָחֵרֶשׁ יֵשׁ שִׁיטָה לְהָבִין
גַּם לָאִלֵּם יֵשׁ שָׂפָה לְדַבֵּר
וּכְשֶׁהַצִּפּוֹרִים שָׁרוֹת סֶרֶנָדוֹת
וְהַפְּרָחִים מְחַיְּכִים
וְיֵשׁ אִוְשָׁה בֶּעָלִים שֶׁהָרוּחַ עוֹבֵר דַּרְכָּם,
אַתָּה יָכוֹל לְהִוָּכַח שֶׁאֵין זֶה חֲלוֹם
שֶׁאַתָּה בַּהַכָּרָה
וְשֶׁאֲפִלּוּ לָעֹנֶג הַזֶּה יֵשׁ שִׁיטָה
אֵיךְ לֶפְלַרְטֵט עִם הַחוּשִׁים
בְּאַהֲבָה.

 

 

צחק עם הצוחקים

לך על הנשגב,
מכל מקום שאתה נמצא בו
ואם יצחקו לך
צחק עם הצוחקים
כי כשאתה צוחק על עצמך
אתה מוציא את עודף האוויר
המנפח את האני שהולך על הנשגב…

הסוף

לפעמים אני חושב: הסוף,

שום דבר לא מבשר,

רק עוד יום ועוד יום חֲסֵר…

ולפעמים אני חושב: הסוף,

הכל הוא מבשר,

 

אלוהים נותן לנו לִכְסוֹף

ויש, יש לנו את זה-

מהתחלה ועד הסוף.

 

הכאב

הַכְּאֵב לֹא נִשְׁמָר בְּתוֹךְ כֵּלִים

שֶׁלֹא יְכוֹלִים לְהָכִילוֹ.

וְהַמִּלִּים שֶׁיְּכוֹלוֹת לְהָכִיל כְּאֵב

מוֹלִיכוֹת אוֹתוֹ לְאָן שֶׁהוֹלֵךְ הַדִּבּוּר

וְהַדִּבּוּר מִסְתַּנֵּן דֶּרֶך הַסְּדָקִים

וּבָא עַל הַשְּׁבָרִים.

וּבַּד בְּבַד עִם קוֹל הָאֲנָחָה הָעוֹלֶה מִלְמַטָּה

מגיע קוֹל רַךְ מִלְמַעֲלָה

וְהַמַּעֲבָר שֶׁל הַקּוֹלוֹת דֶּרֶךְ הַחֲלָלִים

מַבְלִיעַ אֶת הַכְּאֵב עִם זְרִימַת הַמִּלִּים.

 

גם בעציצי חרס פשוטים

 

גם בעציצי חרס פשוטים

פורחים פרחים

ואפילו ארגטלים ווניציאניים

לא ימנעו מפרחים ליבול.

 

התקווה צומחת בכל כלי

 

התקווה צומחת בכל כלי

וגם כלים סדוקים יכולים להכילה.

ושלא כמו הפרחים

תקוות לא נובלות לעולם.

 

סוף טוב הכל טוב

סוף טוב הכל טוב, על כן טובים הם החיים

שבסופם: אמא-אדמה אוספת ואב-תבל מקבל
וכל יצירי הרוח מפשיטים ממך את המוות
ופורשים לפניך את החיים
וקול ה"אהה" שלך מתגלגל
לכל אורכו ורוחבו של יקום חייך
ומעיר אותך מהשינה העמוקה שישנת

בה …

 

"ואליק בא מהים…"  (משה שמיר)

 

אליק בא מהים הארצישראלי.

לכל אחד בארץ הצרה הזאת

יש רוחב ים.

 

עמוק בארץ הקטנה, האישית

יש לו לאליק, ים גדול, חרישי.

 

כשאליק מרגיש שקטן עליו המקום

שקטנו עליו החיים,

הוא מביט מערבה

וּמוצֵא את הים

והים מוצא לו

מקום בעולם.

 

 

מי שפוחד להרטיב את קצה אצבעותיו

בגלים

שלא מכיר את הים

וחי מרחוק

לעולם לא יכיר את אליק

כי אליק בא מהים.

 

מי שמכיר את אליק

נקשר ישר, נפש בנפש-

כי הים אצל אליק,

הים, הוא הנפש.

יֵשׁ חַיִּים בְּיַם הַמָּוֶת

 

יֵשׁ חַיִּים וְיֵשׁ מָוֶת בְּכָל דָּבָר

אֲפִלּוּ לְמֵתִים יֵשׁ חַיִּים

בַּזִּכְרוֹנוֹת

וּבָאֱמוּנָה

בַּחַיִּים שֶׁלְּאַחַר הַמָּוֶת.

 

יֵשׁ דָּבָר שֶׁעַל פָּנָיו נִרְאֶה מֵת

וְהוּא אוֹצֵר בְּקִרְבּוֹ שִׁפְעֵי חַיִּים

וְיֵשׁ דָּבָר שֶׁעַל פָּנָיו נִרְאֶה חַי

וְהוּא אוֹצֵר בְּקִרְבּוֹ חַרְבוֹנֵי מָוֶת.

 

כְּמוֹ כֵּלִים שְׁלוּבִים הֵם הַחַיִּים וְהַמָּוֶת

כְּשֶׁהַמָּוֶת עוֹלֵה הַחַיִּים יוֹרְדִים

כְּשֶׁהַחַיִּים עוֹלִים הַמָּוֶת יוֹרֵד…

 

בְּכָל דָּבָר יֵשׁ חַיִּים וְיֵשׁ מָוֶת

אֲפִלּוּ בְּיַם הַמָּוֶת יֵשׁ חַיִּים

וְאֶתְגָּר גָּדוֹל הָיָה לְגַלּוֹתָם

וּלְהַעֲלוֹתָם מִתּוֹכוֹ.

 

בִּקַּרְנוּ בְּמִפְעֲלֵי יַם הַמֶּלַח

וְנֶחְשַׂפְנוּ לְיַעַר צִנּוֹרוֹת

שֶׁמַּעֲלִים חַיִּים

מִמַּעֲמַקֵּי הַמָּוֶת

 

וְחָשַׁבְתִּי שֶׁאִם יִפָּתַח אֶחָד מֵהֶם

אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם

יַחְזְרוּ הַחַיִּים לִשְׁקֹעַ

בְּיַם הַמָּוֶת

 

וְיֵעָצֵר חָלִילָה שִׁנּוּעַ הָאַשְׁלְגָן

שֶׁמַּפְרֶה אֶת שְׂדוֹת הָאֹרֶז

בַּמִּזְרָח הָרָחוֹק

וּמַשְׂבִּיעַ מִילְיוֹנֵי

בְּנֵי אָדָם

 

וְיָדַעְתִּי שֶׁהַחַיִּים עוֹמְדִים נֶגֶד הַמָּוֶת

פּוֹתְחִים צִנּוֹרוֹת סְתוּמִים

וְסוֹתְמִים צִנּוֹרוֹת פְּתוּחִים

וְהָאַשְׁלָג מַמְשִׁיךְ לְהַחֲיוֹת

אֶת שְׂדוֹת הָאֹרֶז הַנִּצְחִיִּים.

 

בגן המציאות

בגן המציאות

זורעים קרעי חלומות

ומשקים אותם מים ממעיינות העתיד

וקוראים בקול רם את קידודי הדי אן אם שלהם

ולאחר שיודעים משהו על תקוותיהם

מניחים תקווה על תקווה

ושומרים עליהם כמו ששומרים על מכתבי אהבה.

עד שמתפורר הנייר, נשחת הכתב

ומתעמעם הזיכרון על האהבה ועל האוהבים

שהיו אי פעם.

 

להד"ם

להד"ם, הן לא היו דברים מעולם,

להד"ם, הן מעולם לא נפתחו פצעים,

לא נזל דם,

ומי שגיחך ולעג ולא הוציא מילה טובה

היה כלא היה.

 

וכל אלה שרקדו מסביב

כאילו יש גולם במעגל

כבר יצאו מהמשחק.

 

ומי שהרגיש שיצאה נישמתו

ונותר אך כגוף –

התעורר מחלום רע…

 

והמציקים שהתכוונו להציק-

לא הציקו

והקללה לא פעלה…

 

וכששמעו הטפשים את הבדיחות על חשבוננו

צחקו כמוצאי שלל

ואילו את החכמים הבדיחות הללו

לא הצחיקו כלל.

 

והארץ לא רעשה

והאדמה התמידה בשתיקתה

והשמים לא נפלו-

ולא היה מי שיתפעל מהמצב…

 

לכן כמעט טבעי היה

שלא נאמרה תודה לאל

והטרחנים שלא הפנו את הגב

המשיכו לסגוד לעגל הזהב.

.    .

 

הכוכבים המנצנצים ביקום

 

הכוכבים המנצנצים ביקום מחזירים לנו

באור חוזר את הכוכב הפנימי

על ראי הנפש –

ואילו אנחנו שמחפשים לראות בכוכבים

את הדמות שנמצאת

על הראי –

דומים לאסטרולוגים שרואים איזו פְרֵחָה

שמסתובבת על מפת הכוכבים

בחוץ –

וחושבים שראו את בת המלך

שכל כבודה

פנימה.

 

 

לִילִיוֹמָה

הַזֶּהוּת

הִתְגַּלְּתָה לִי כְּמוֹ פֶּרַח שֶׁל לַיְלָה

נִסְגֶּרֶת בַּיּוֹם

וְנִפְתַּחַת בַּלַּיְלָה.

 

ליליומה קָרָאתִי לָהּ

ליליומה הָאַחַת

גַּם אִם בְּתוֹכִי

הִיא מְפֻצֶּלֶת לִשְׁתַּיִם.

 

ליליומה עָשְׂתָה לִי חַיִּים קָשִׁים –

בַּיּוֹם אָמַרְתִּי מִי יִתְּנֵנִי לַיְלָה

וּבַלַּיְלָה אָמַרְתִּי מִי יִתְּנֵנִי יוֹם.

 

ליליומה חָיְתָה בֵּין הַהֲפָכִים

וַאֲנִי חָיִיתִי עַל הַפָּנִים.

 

שֶׁבָּרַחְתִּי מֵעַצְמִי –

מִמֶּנָּה בָּרַחְתִּי,

כְּשֶׁשָּׂנֵאתִי אֶת עַצְמִי –

אוֹתָהּ שָׂנֵאתִי.

 

וְרַק שֶׁכְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לִחְיוֹת כָּךְ עִם עַצְמִי

הִכַּרְתִּי בִּזְכוּתִי לִחְיוֹת עִם ליליומה

וְהֶחְזַרְתִּי אֶת חַיַּי לְעַצְמִי

בַּיְּדִיעָה שליליומה

זֶה אֲנִי.

 

(הֶעָרָה: "כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, בַּאֲשֶׁר הוּא אָדָם,

מֻרְכָּב מִזֶּהֻיּוֹת חֶלְקִיּוֹת, לְעִתִּים כְּפוּלוֹת וְסוֹתְרוֹת.

לִחְיוֹת עִם זֶהוּת מֻרְכֶּבֶת, זֹאת זְכוּת אֱנוֹשִׁית בְּסִיסִית".

(פרופ. יִרְמְיָהוּ יוֹבֵל בְּשִׂיחָה עַל סִפְרוֹ "הָאֲנוּסִים")

 

 

 

עַד קְצֵה הַגְּבוּל

אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת כֵּיצַד הוֹלֵךְ אָדָם

עַד  קְצֵה גְּבוּלוֹ,

שְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי-הַגְּבוּל;

שְׁאַל אֶת הָעִוֵּר –

עַל הַמַּמָּשׁוּת הַשְּׁקוּפָה הַנִּגְלֵית לוֹ

בְּמִשּׁוּשָׁיו.

אֶת הַחֵרֵשׁ –

עַל הַהַאֲזָנָה הַפְּנִימִית

לְדִמְמוֹתָיו.

אֶת הָאִלֵּם –

עַל הַלָּשׁוֹן לְלֹא מִלִּים

בִּתְנוּעוֹתָיו.

אֶת הַמְּשֻׁתָּק  –

על ההתקדמות בִּמְּקוֹם שִׁבְתּוֹ –

בַּהֲלִיכָה שֶׁל חַיָּיו.

 

וְאוֹתָנוּ תִּשְׁאַל;

עַל פְּרִיצַת מִגְבְּלוֹת הָרְאִיָּה, הַשְּׁמִיעָה, הַדִּבּוּר וְהַמַּעֲשֶׂה

בִּמְצִיאוּת המאפשרת וְהַפְּתוּחָה שֶׁלָּנוּ…

 

 

צִפִּיּוֹת 

הִנְמַכְתִּי צִפִּיּוֹת-

הַצִּפִּיּוֹת גָּבְהוּ.

 

זָרַקְתִּי לַמְּגֵרָה-

הַדִּמְיוֹן אָז הִתְגָּרָה.

 

הוֹרַדְתִּי לָרִצְפָּה-

נִצְנְצוּ בַּחֲשֵׁכָה.

 

חָפַרְתִּי בּוֹר

כִּסִּיתִים בָּאֲדָמָה-

 

הִכּוּ בָּהּ שֹׁרֶשׁ

וְנָבְטוּ מִקֵּץ שָׁנָה.

 

איי האסוציאציה

נדודי השינה הם גם

איי האסוציאציה

שעליהם עוגנים;

זיכרי היומיום, פני האהובים,

נופי השיכחה העולים מתהומות הזיכרון,

וטעמי החיים.

 

אלה המרימים עוגן מן האיים הללו

וחותרים בחרדה היסטרית

לים השינה,

יכול להיות שיצליחו לצלוח את הנדודים

ויכול להיות שתודעתם תתנגש בסלעי הרוגז

ושנתם תופר ללא המסעות המענגים

(אך לא חסרי הסיכונים)

באיי האסוציאציה.

 

ניצוצות
*******
הניצוצות מנצנצים
בחשיכה
ובשרך מלבין בחלומות.
גם בלילה אפשר לראות
כשמתמקדים
איך עולים ריצודים
מעולמך
ומאותתים לי
לגלות את ערוותך…

 

הר של ממתקים
***************
הר של ממתקים
ממתק אחד יותר מתוק מהשני,
הר של ממתקים להמתיק את החיים
בזמנים מרים.

 

ובזמן מר שכזה מסופר על איש

שחיפש מתוק בין מתוקים
שמעד והחליק על ההר
והתגולל בין

ממתקים.

 

עד שהחל להתגלגל לתחתית
ומרוב פחד, בהיותו מר מתמיד –
סחב תוך כדי התגלגלותו

את כל הבא לידו,

 

מוצץ ומלקק –

בשפתיו ובעיניו…
מושך ותופס –

באצבעות, במרפקים,
בציפורניו-
ואם זה לא די

הוא מספיק לגולל לידו
ערמת ממתקים גדולה

שמתגלגלת עמו –

 

במורד המתוקים במעוף
התאווה
שתחתיתה בסוכר וראשה

באינסוף…

 

מסתובב… מסתחרר…

ככל שהערמה נערמת יותר
וגלי ממתקים סוערים מכים בו
והוא במצב של הלם ושוק
עד שמפולת ממתקים
קוברת אותו בקבר

מתוק.

 

אקסיומה 6
***********
)מהאתיקה של שפינוזה)
״אידיאה אמתית חייבת להתאים למושא
שהיא האידאה שלו״
* * *
אהבה חייבת להתאים לאהוב שהיא אהבתו
ולא להתפזר לאהבת הנמצאים כולם,
אלה עם שם ואלה בלי שם
ואלה שאת שמם אינך יודע
ולא יכולת לדעת גם אם מאד רצית.

נכון אמרה זלדה האהובה במשוררים
״לכל איש יש שם!״
אך הן תודה, בפני עצמך,
מליוני האנשים האנונימיים
בדומה לגרגרי החול אשר על שפת הים
שאין להם שמות פרטיים
כולם חול
ובדומה לכוכבים אשר על השמים
שאין להם שמות פרטיים
כולם כוכבים
ורק לנבחרים מהם שאתה זוכר להם שמות
ואת פרצופם מכיר
וכאבם ושמחתם יודע
או לכל הפחות
משער

שעה שאתה שם את עצמך בעורם
ועוד יותר אם אתה מסוגל
-אפילו רק רגע-
לשים עצמך בנפשם-

אלה נפשות שהם באמת
מושאי אהבתך,
לא רק כאידיאה
אלא מי שאתה מחבק
חיבוק של
חיים.

 

***************

***********

 

****

 

 

שלום יקרים,

שולח לכם לחג את השירים שכתבתי  בחודשים האחרונים. לאחר שהתאמצתי לבער מהם את החמץ ולהכשיר אותם לקריאתכם, שתהיה, כך אני מקווה, בהרגשה של חירות והנאה.

חג שמח, פנחס

 

התוכן

בהולכי בין הבתים

לחפש אלוהים זה לשלול…

ליליומה

רק תהילים

הכול נשמע

יצור של לילה

סֵפֶר הַחַיִּים

אֲנִי אָמַרְתִּי בחופזי כָּל הָאָדָם כּוֹזֵב (תְּהִלִּים קטז. יָא)

כשההיגיון מסתבך

כל עוד יש אופק

אור באור נוגע

כשסגר אלוהים את עצמו מעצמו…

מחפש הפתעות

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם…

רסיסים ממפל התנור

עד קצה הגבול

איך כותבים

לכתוב את החיים

חירות חירות…

 

בְּהוֹלְכִי בֵּין הַבָּתִּים

בְּהוֹלְכִי

בֵּין הַבָּתִּים וְהַחוּט

הַמְּקַשֵּׁר בֵּין בַּיִת לְבַיִת

רוֹפֵף, קָרוּעַ, אוֹ בִּלְתִּי נִרְאֶה

אוֹפְפִים אֶת הַמּוֹחַ קוּרֵי שֵׁנָה בִּלְתִּי נִלְאִים

שֶׁמּוֹשְׁכִים אוֹתִי אֶל הַבַּיִת הַפְּנִימִי

וְנוֹעֲלִים אֶת הַשַּׁעַר

בַּעֲדִי

 

לְחַפֵּשׂ אֱלֹהִים זֶה לִשְׁלֹל…

*************************

לִשְׁלֹל וְלִשְׁלֹל-

כָּל מַחְשָׁבָה, דִּמְיוֹן, וַחֲלוֹם אוֹדוֹתָיו

בִּידִיעָה כִּי מָה שֶׁהָיָה הָיָה וְאַחֲרֵי מֹשֶׁה

אִישׁ לֹא יִרְאֶה עוֹד אֶת

"אֶהְיֶה-אֲשֶׁר-אֶהְיֶה"

וְיִחְיֶה.

 

כָּל שֵׁם מִשְּׁמוֹתָיו נִשְׁלַל

טֶרֶם עֲלוֹתוֹ עַל דַּל

הַשָּׂפָה –

 

וּבְכָל זֹאת הַנְּשָׁמָה מִמַּעֲמַקֶּיהָ

שׁוֹאֶלֶת: אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ?

וּמְבַקֶּשֶׁת לְהַלְּלוֹ:

הַלְּלוּ יָהּ!

 

וְיֵשׁ עָלָיו מַחְשָׁבָה, דִּמְיוֹן וַחֲלוֹם

וְהוּא נוֹכַח בַּזְּמַן וּבַמָּקוֹם

לְכָל נֶפֶשׁ הַקּוֹרֵאת בִּשְׁמוֹ

בֶּאֱמֶת וּבְתֹם.

 

לִילִיוֹמָה

הַזֶּהוּת

הִתְגַּלְּתָה לִי כְּמוֹ פֶּרַח שֶׁל לַיְלָה

נִסְגֶּרֶת בַּיּוֹם

וְנִפְתַּחַת בַּלַּיְלָה.

 

ליליומה קָרָאתִי לָהּ

ליליומה הָאַחַת

גַּם אִם בְּתוֹכִי

הִיא מְפֻצֶּלֶת לִשְׁתַּיִם.

 

ליליומה עָשְׂתָה לִי חַיִּים קָשִׁים –

בַּיּוֹם אָמַרְתִּי מִי יִתְּנֵנִי לַיְלָה

וּבַלַּיְלָה אָמַרְתִּי מִי יִתְּנֵנִי יוֹם.

 

ליליומה חָיְתָה בֵּין הַהֲפָכִים

וַאֲנִי חָיִיתִי עַל הַפָּנִים.

 

שֶׁבָּרַחְתִּי מֵעַצְמִי –

מִמֶּנָּה בָּרַחְתִּי,

כְּשֶׁשָּׂנֵאתִי אֶת עַצְמִי –

אוֹתָהּ שָׂנֵאתִי.

 

וְרַק שֶׁכְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לִחְיוֹת כָּךְ עִם עַצְמִי

הִכַּרְתִּי בִּזְכוּתִי לִחְיוֹת עִם ליליומה

וְהֶחְזַרְתִּי אֶת חַיַּי לְעַצְמִי

בַּיְּדִיעָה שליליומה

זֶה אֲנִי.

 

(הֶעָרָה: "כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, בַּאֲשֶׁר הוּא אָדָם,

מֻרְכָּב מִזֶּהֻיּוֹת חֶלְקִיּוֹת, לְעִתִּים כְּפוּלוֹת וְסוֹתְרוֹת.

לִחְיוֹת עִם זֶהוּת מֻרְכֶּבֶת, זֹאת זְכוּת אֱנוֹשִׁית בְּסִיסִית".

(פרופ. יִרְמְיָהוּ יוֹבֵל בְּשִׂיחָה עַל סִפְרוֹ "הָאֲנוּסִים")

 

רק תהילים

אֵין לִי סַבְלָנוּת לאליאדות ולאודיסיאות

וְגַם אֶרֶץ הַשְּׁמָמָה קְשַׁת הַפִּעְנוּחַ

שֶׁל אליוט מְעַיֶּפֶת אוֹתִי.

מָה לַעֲשׂוֹת אֲנִי קוֹרֵא עַצְבָּנִי מִדַּי

לשכאלה…

 

 

רַק תְּהִלִּים אֲנִי קוֹרֵא

וְאֶת הַמִּלִּים הַקָּשׁוֹת שֶׁסַּבָּא שֶׁלִּי

הָיָה מְבָאֵר לְבַעֲלֵי הָעֲגָלוֹת,

אֲנִי מֵבִין מֵהָעֶרְגָּה

שֶׁל הַמִּזְמוֹר.

הכול נשמע

אַל תִּתֵּן לְעַצְמְךָ לְהִתְיַבֵּשׁ;

תְּלַחְלֵחַ אֶת שְׂפָתֶיךָ –

תּוֹצִיא הֲבָרוֹת –

תּוֹצִיא שְׁרִיקוֹת –

הַכֹּל נִשְׁמַע,

כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.

 

יצור של לילה

בְּעֹמֶק הַלַּיְלָה הֻפְּנַטְתִּי מֵעֵינַי יַנְשׁוּף

שֶׁהִבִּיט לְתוֹךְ עֵינַי

וְהוֹבִיל אוֹתִי

לִמְעָרַת הַיַּנְשׁוּפִים.

לֹא פָּחַדְתִּי, גַּם אֲנִי כָּמוֹהוּ יְצוּר שֶׁל לַיְלָה

שֶׁמַּכִּיר  אֶת קְרִיאַת יְצוּרֵי הָאֹפֶל

וְלֹא מְחַכֶּה לְשִׁירַת הַצִּפּוֹרִים

הַמִּתְעוֹרְרִים

עִם שַׁחַר.

 

סֵפֶר הַחַיִּים

בְּסֵפֶר הַחַיִּים

כְּמוֹ גַּם בְּכָל סֵפֶר עַמּוּדִים נִדְבָּקִים

לִפְעָמִים בִּבְלִי-דַּעַת, לִפְעָמִים בְּהֶסֵּח-הָדַּעַת.

אַךְ אִם שָׂמִים לֵב וּמַפְרִידִים בֵּין הָעַמּוּדִים

הָעֲלִילָה מִתְבַּהֶרֶת

וְהַחַיִּים מִתְמַלְּאִים

וּמִתְאָרְכִים.

 

 

אֲנִי אָמַרְתִּי בחופזי כָּל הָאָדָם כּוֹזֵב (תְּהִלִּים קטז. יָא) 

 

הֶעֱרִיצוּ אָדָם,

חָשְׁבוּ שֶׁהוּא מֻשְׁלָם

כָּל עוֹד שֶׁהוּא הָיָה בְּדַעְתָּם.

 

כְּשֶׁהִבְחִינוּ שֶׁסָּטָה מִדַּעְתָּם

שִׁנּוּ אֶת דַּעְתָּם עָלָיו

וַהֲפָכוּהוּ לָרַמַּאי

שֶׁמְּרַמֶּה אוֹתָם.

 

לֹא רָצוּ לַדַּעַת מַהִי

דַּעְתּוֹ הָאַחֶרֶת.

מִבְּחִינָתָם, אֵין הוּא קַיָּם עוֹד

וּמֵעוֹלָם גַּם לֹא הָיָה…

 

הָאָדָם שֶׁהִרְגִּישׁוּ

כְּלַפָּיו כִּקְרוֹבֵי דָּם –

הָפַךְ לִהְיוֹת שְׂנוּא נַפְשָׁם.

 

וואיי וואיי עָלָיו

שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ עֲלֵיהֶם כְּלוּם וְלֹא יָדַע

עַל מָה וְלָמָּה הוֹצִיאוּ עָלָיו אֶת מִשְׁפָּטָם.

 

רַק דָּבָר אֶחָד

יָדַע בְּבִטָּחוֹן מָלֵא,

שֶׁרַק בֶּן אָדָם הִנֵּה הוּא

וּכבֶֶּן אָדָם לְעוֹלָם הוּא לֹא יִהְיֶה מֻשְׁלָם.

 

וְאֵלֶּה שֶׁהֶעֱרִיצוּהוּ

וְחָשְׁבוּ אוֹתוֹ לְמֻשְׁלָם טָעוּ וּבִלְבְּלוּ

בֵּין אָדָם שֶׁחַי בַּמְּצִיאוּת וּבֵין אָדָם שֶׁחַי בְּדִמְיוֹנָם.

 

חִפְּשׂוּ אָדָם טוֹב  – וְרָאוּ בּוֹ רַק טוֹב,

חִפְּשׂוּ אָדָם רַע  – וְרָאוּ בּוֹ רַק רַע,

וְיָצְרוּ גְּבוּל לֹא אֱנוֹשִׁי בֵּין הַטּוֹב וּבֵין הָרַע.

 

הִסְתַּכְּלוּ עַל עַצְמָם – וְרָאוּ כִּי טוֹב,

הִסְתַּכְּלוּ עַל הָאַחֵר – וְרָאוּ כִּי רַע,

וְכָךְ יָצְרוּ אֶת הַגֹּלֶם הַטּוֹב וְאֶת הַגֹּלֶם הָרַע.

 

שְׁנֵי הַגְּלָמִים

הִסְתּוֹבְבוּ שׁוּב וָשׁוּב מִסָּבִיב לְעַצְמָם

וּבִמְקוֹם לַעֲשׂוֹת הֶכֵּרוּת טוֹבָה יוֹתֵר עִם עַצְמָם

חִפְּשׂוּ בֵּין אֲנָשִׁים דְּמוּת אִידֵאָלִית

לְהִזְדַּהוּתָם.

 

וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא הָיוּ מוּדָעִים לָעֻבְדָּה

שֶׁהַדְּמוּת שֶׁנִּמְצְאָה נִלְקְחָה

מִדִּמְיוֹנָם

 

הִתְאַכְזְבוּ מֵהָאָדָם

וְהֶאֱשִׁימוּ אוֹתוֹ בְּכָזָב,

לַמְרוֹת שֶׁהֵם עַצְמָם

צִפּוּ אֶת הַבְּדִיל בַּזָּהָב.

 

כְּשֶׁהַהִגָּיוֹן מִסְתַּבֵּךְ

                 

כְּשֶׁהַהִגָּיוֹן מִסְתַּבֵּךְ

אֵיךְ מוֹצִיאִים אוֹתוֹ מֵהַסְּבַךְ?

 

הַאִם עַל יְדֵי עוֹד הִגָּיוֹן

שֶׁיַּעֲבֹד עַל הַהִגָּיוֹן שֶׁהִקְדִּימוּ

וְעַל הַהִגָּיוֹן שֶׁהִקְדִּים אֶת זֶה שֶׁהִקְדִּימוּ

בְּתִקְוָה שֶׁבַּהִלּוּךְ לְאָחוֹר

הַפְּלוֹנְטֶר יֻתַּר?

 

אוֹ מַשְׁאִירִים אֶת הַפְּלוֹנְטֶר

וְהוֹלְכִים קָדִימָה לְשִׁקּוּלִים חֲדָשִׁים

שֶׁבּוֹנִים בַּיִת חָדָשׁ עַל חָרְבוֹת הַיָּשָׁן?

 

אוֹ שֶׁנִּשְׁאָרִים בַּבַּיִת הַיָּשָׁן

לִחְיוֹת עִם הַסְּתִירוֹת

וייאללה בָּלָגָן…          

 

כל עוד יש אופק

יֵשׁ אֹפֶק גַּם לַמַּחְשָׁבוֹת

שֶׁרָצוֹת עַל גַּלֵּי הַיּוֹמְיוֹם

וּמְחַפְּשׂוֹת שָׁם אֶת יַם הַחַיִּים.

 

אֲבָל כְּשֶׁהַגַּלִּים מִתְיָאֲשִׁים

וְהַיָּם הוֹדֵף

יַם הַחַיִּים הוֹפֵךְ

לְיַם הַמָּוֶת.

 

וְאֵין יוֹתֵר מַחְשָׁבוֹת

לְבַד מִלָּתֵת

לְסִירַת הַחַיִּים

לָשׁוּט לְאִטָּהּ

אֶל הָאֹפֶק הַמֵּת.

 

אור באור נוגע
**************
"אוֹר הַלְּבָבוֹת יוֹתֵר דַּק וּמְעֻלֶּה מֵאוֹר הָרְאוּת " (ספר הכוזרי מאמר ב' סימן נ"ד)

"לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי" (שמות ל"ג,כ')

" וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ"  (שם, כ"ג)

אֲחוֹרַי – כָּל הַשְּׁאֵלוֹת, פָּנַי – כָּל הַתְּשׁוּבוֹת  (הרבי מקוצק)

"לְךָ אָמַר לִבִּי: בַּקְּשׁוּ פָנָי, אֶת-פָּנֶיךָ יְהוָה אֲבַקֵּשׁ" (תהילים כ"ז, ח')

 

אוֹר בְּתוֹךְ אוֹר בְּתוֹךְ אוֹר:

אוֹר הָרְאוּת מֵאִיר עוֹלָם פִיזִי

אוֹר הַנְשָׁמָה מֵאִיר עוֹלָם רוּחָנִי

אוֹר הַלֵּב מֵאִיר עוֹלָם מוּסָרִי

שָׁלֹשׁ אֲלֻמּוֹת שֶׁל אוֹר

 

כְּשֶׁיִּתְלַכְּדוּ הָאוֹרוֹת

בָּאָדָם –

יֵרָאוּ פְּנֵי אֱלֹהִים

בַּעֲדָם

 

וְלֹא יִהְיוּ עוֹד שְׁאֵלוֹת מֵאֲחוֹרָיו –

רַק לִרְאוֹת אֱלֹהִים וְלָמוּת

בְּאוֹר פָּנָיו.

כשסגר אלוהים את עצמו מעצמו…

"וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה,

הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ

וְאִישׁ לֹא-יָבֹא בוֹ—

כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל, בָּא בוֹ;

וְהָיָה, סָגוּר"

(יחזקאל, פרק מ"ד, פסוק ב')

כְּשֶׁסָּגַר אֱלֹהִים אֶת עַצְמוֹ מֵעַצְמוֹ;

הַיָּפֶה וְהַטּוֹב נָסוֹגוּ מִפְּנֵי הַהַזְנָחָה,

הַפְּרִיחָה הִשְׁתַּהֲתָה טֶרֶם תִּבּוּל,

הַזְּמַן לֹא זָז, הַחַיִּים נֶעֶצְרוּ.

הַדִּבּוּר נֶחְסַם מֵהַמִּלִּים

שֶׁנֶּעֶרְמוּ בִּקְצֵה הַלָּשׁוֹן

וְהַהַשְׁרָאָה פָּגָה.

 

לַמְרוֹת שֶׁזֶּרֶם הַחַיִּים הָלַךְ וְהִתְיַבֵּשׁ  –

הֶאֱמַנּוּ, כֻּלָּנוּ, שֶׁהָאֵל יוֹצִיא

אֶת עַצְמוֹ מֵעַצְמוֹ וִיחַבֵּק

אֶת עוֹלָמוֹ בִּשְׁבוּעָה

שֶׁלֹּא יַעֲזֹב עוֹד

לְעוֹלָם

 

וְיִתֵּן לָנוּ אֶת אַהֲבָתוֹ;

וְאִם חֲלִילָהּ יִקְרֶה

שֶׁאָנוּ נִימְאָס בּוֹ –

הָאַהֲבָה תְּנַצֵּחַ

אוֹתָנוּ וְאוֹתוֹ.

 

מְחַפֵּשׂ הַפְתָּעוֹת

 

עוֹד מְחַפֵּשׂ הַפְתָּעוֹת עַל אַף

כָּל הַמֶּטֶאוֹרִים הַכְּבוּיִים

שֶׁנָּפְלוּ בְּחַיַּי.

 

כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד לֹא רָאִיתִי הַפְתָּעוֹת

בָּאוֹרוֹת הַצְּהֻבִּים שֶׁהֵאִירוּ

אֶת אֲפֵלַת יַלְדוּתִי.

 

בְּכָל זֹאת אֵין הַפְתָּעוֹת גְּדוֹלוֹת יוֹתֵר

מֵהַפְתָּעוֹת שֶׁאָנוּ מַפְתִּיעִים

אֶת עַצְמֵנוּ –

 

כְּשֶׁמֶּטֶאוֹרִים כְּבוּיִים מַדְלִיקִים בָּנוּ חֵשֶׁק

וְאוֹרוֹת צְהֻבִּים מְאִירִים

אוֹר יְקָרוֹת

 

וַחֲלוֹמוֹת הַנְּפִילָה שֶׁל שָׁנִים,

שֶׁהָיוּ מְצִיפִים אֶת לֵילוֹתֵינוּ

מִתְפּוֹגְגִים כְּלֹא-הָיוּ…

 

 

"וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם"

********************************

כְּשֶׁיִּכּוֹן הַשָּׁלוֹם עִם בְּנֵי דּוֹדֵנוּ,

דִּמְיַנְתִּי בֵּית מִקְדָּשׁ שְׁלִישִׁי, מִבְנֶה אַרְכִיטֶקְטוֹנִי עֲנָק בְּרָחְבּוֹ וּבְגָבְהוֹ, עָשׂוּי מֵחֳמָרִים שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם (כְּגוֹן פִּתּוּחַ שֶׁל הַזְּכוּכִית הָעֲמִידָה, אוֹ שֶׁל הַפֶּרְסְפֶּקְס הַשָּׁקוּף),

קוֹנְסְטְרוּקְצְיָה עֲצוּמָה, מְלֵאַת אוֹר, מְמֻזֶּגֶת אֲוִיר.

מְכִילָה בְּתוֹכָהּ אֶת

מִסְגָּד אֶל אַקְצָה כְּמוֹ שֶׁהוּא

עַל מִתְפַּלְּלָיו וּמְבַקְּרָיו.

 

מִקְדָּשׁ שְׁלִישִׁי שָׁקוּף כֻּלּוֹ,

שֶׁכָּל אֶחָד יוּכַל לְחַוּוֹת

שֶׁכָּל אֶחָד יוּכַל לְשַׁוּוֹת

אֱלֹהִים לְנֶגְדּוֹ,

בְּלִי לְהַשְׁווֹת

אֲנָשִׁים,

אֱמוּנוֹת.

 

וְשֶׁקָּרָאתִי הַשַּׁבָּת שֶׁהַחוֹזֶה מִלּוּבְּלִין כָּתַב עַל

הַפָּסוּק: "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם".

"שֶׁיִּדְמֶה (הָאָדָם) שֶׁהַמִּקְדָּשׁ נִמְצָא בְּקִרְבּוֹ".

הֵבַנְתִּי מַהִי הַשְּׁקִיפוּת לָאָדָם

הַמְּדַמֶּה מִקְדָּשׁ

בְּקִרְבּוֹ.

 

 

וְאוּלַי זֹאת מַשְׁמָעוּת הַהַבְטָחָה

שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי

יָרַד לָאָדָם מֵהַשָּׁמַיִם,

שֶׁהָאָדָם בְּרוּחוֹ

יִהְיֶה כְּ-

מִקְדָּשׁ.

 

רסיסים ממפל התנור

 

מוקדש לאתי ולאהרון

שהמפל כולו עם

הרסיסים

בזכותם.

 

הֶחָלָל הַפָּנוּי

מַזְמִין אוֹתָנוּ

לְהִתְמַלֵּא

אֲנַחְנוּ מִתְמַלְּאִים

וְהַפֶּלֶא נשאר…

 

*

הַתַּנּוּר הַשּׁוֹפֵעַ

מְחַמֵּם אֶת הַלֵּב

לְכָל הַמִּתְקָרֵב

לְטַבּוּרוֹ.

*

הַמַּיִם הַנּוֹפְלִים עַל הַסְּלָעִים

מְסֻגָּלִים לִשְׁבֹּר גַּם אֶת

גַּאֲוַת הֶהָרִים

הַנִּשָּׂאִים.

*

אִם יוֹרְדִים כַּמָּה מֵאוֹת מַדְרֵגוֹת

אֶל תַּנּוּרוֹ שֶׁל הַטֶּבַע –

זוֹכִים לְכַמָּה אַלְפֵי

רְסִיסֵי חַיִּים

לַנְּשָׁמָה.

*

אֵין כּוֹחַ יוֹתֵר גָּדוֹל לְהָנִיעַ אֲנָשִׁים מֵהָעִידוּד –

וְאֵין עִידוּד יוֹתֵר חָזָק

מֵהָעִידוּד שֶׁבַּלֵּב.

*

הָרָצוֹן חָזָק יוֹתֵר מֵהַשְּׁרִירִים

וְהַשְּׁרִירִים חֲזָקִים

יוֹתֵר מֵהָרָצוֹן.

*

הַתְּשׁוּבָה הֲכִי קְצָרָה לַשְּׁאֵלָה הַפִילוֹסוֹפִית

עַל הַקֶּשֶׁר בֵּין הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ

נִמְצֵאת בַּמֶּטְרִים

הָאַחֲרוֹנִים

שֶׁל הָהָר.

 

 

 

הָרָצוֹן לְרַצּוֹת

הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים יוֹצְאִים הַחוּצָה

כַּכּוֹכָבִים מִבַּעַד לַשִּׁמְשָׁה.

הֵם לֹא דורשים הֲגָנָה,

שהרי הם פְּתוּחִים כְּשָׁמַיִם

מְנַצְנְצִים כַּכּוֹכָבִים.

 

לֹא צָרִיךְ לְהִתְגָּאוֹת

עִם הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים שיש לנו

ולא לתת אותם כשוחד לקבלת אהבה

כמו   ילדים גַּלְמוּדים שֶׁמְּחַפֵּשׂים חֲבֵרִים

בְּעֶזְרַת מַתָּנוֹת.

 

ואֵין מָה לְרַצּוֹת אֲנָשִׁים,

לֹא אֶת אִמָּא, לֹא אֶת אַבָּא, לֹא אֶת הַמּוֹרִים,

לֹא אֶת הַתְּעוּדוֹת, לֹא אֶת הַצִּיּוּנִים,

לֹא אֶת הָאִשָּׁה, לֹא אֶת האֱלֹהִים…

 

שָׁאַלְתִּי פַּעַם אַלּוּף מִשְׁנֶה,

שֶׁהָיָה עַל גְּבוּל הַדֶּמֶנְצְיָה:

מֵאֵיפֹה אַתָּה לוֹקֵחַ אֶת הַכּוֹחַ

לָלֶכֶת כָּךְ, זָקוּף?

הוּא הִסֵּס.

-אוּלַי הָאֱמוּנָה, נִסִּיתִי,

-אוּלַי אֱלֹהִים?

לֹא, הוּא אָמַר, הָאִשָּׁה.

 

לֹא אֲרַצֶּה אֶת הָאִשָּׁה הַיּוֹם

כְּדֵי שֶׁתּוֹלִיךְ אוֹתִי מָחָר.

הַיּוֹם זֶה הַיּוֹם מָחָר זֶה מָחָר,

אֵין לִי דִּיבִידֶנְדִים לְהַשְׁקִיעַ

בְּלְרַצּוֹת.

 

הָרוֹצֶה לְרַצּוֹת הוֹפֵךְ אֶת עַצְמוֹ

לִשְׁני הֲפָכִים עִם שֹׁרֶשׁ דּוֹמֶה.

הָרִצּוּי כִּמְעַט עָשָׂה אוֹתִי נְכֵה,

לֹא מְקַנֵּא בַּמְּרַצִּים…

 

החיים נמצאים בצד הישר

לֹא הפתלתל.

עֲרֵמַת נְחָשִׁים מִתְפַּתְּלִים

שנואה על החיים.

היושר עולה למעלה

כתפילה.

 

נִתֵּן אֶת עַצְמֵנוּ בְּיֹושֶׁר

מֵהנְּקֻודָּה הָאֱנוֹשִׁית

בְּקַו יָשָׁר

אֶחָד.

 

עַד קְצֵה הַגְּבוּל

אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת כֵּיצַד הוֹלֵךְ אָדָם

עַד  קְצֵה גְּבוּלוֹ,

שָׁאַל אֶת אַנְשֵׁי-הַגְּבוּל;

שָׁאַל אֶת הָעִוֵּר –

עַל הַמַּמָּשׁוּת הַשְּׁקוּפָה הַנִּגְלֵית

בְּמִשּׁוּשָׁיו.

אֶת הַחֵרֵשׁ –

עַל הַהַאֲזָנָה הַפְּנִימִית

לְדִמְמוֹתָיו.

אֶת הָאִלֵּם –

עַל הַלָּשׁוֹן לְלֹא מִלִּים

בִּתְנוּעוֹתָיו.

אֶת הַמְּשֻׁתָּק  –

עַל הִשָּׁאֲרוּתוֹ בַּמָּקוֹם

בָּרִיצָה הַמַּתְמֶדֶת שֶׁל חַיָּיו.

 

וְאוֹתָנוּ תִּשְׁאַל;

עַל מִגְבְּלוֹת הָרְאָיָה, הַשְּׁמִיעָה, הַדִּבּוּר וְהַמַּעֲשֶׂה

בִּמְצִיאוּת הַגְּלוּיָה וְהַפְּתוּחָה שֶׁלָּנוּ…

 

אֵיךְ כּוֹתְבִים?

************

כְּמוֹ שֶׁחַיִּים;

נוֹשְׁכִים אֶת הַמִּלִּים, יוֹרְקִים אֶת הָאוֹתִיּוֹת,

זוֹרְקִים אֶת הַמִּשְׁפָּטִים וּמִתְעַלְּלִים בַּכָּתוּב…

וּלְאַחַר מִכֵּן סוֹלְחִים, מְתַקְּנִים, מְצַפִּים בִּמְתִיקוּת

וּמְקַשְּׁטִים חֲגִיגִי…

 

וְלִפְנֵי שֶׁמַּגִּישִׁים

עוֹבְרִים בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים

וּמַקְפִּידִים לְנַקּוֹת פְּלִיטוֹת פֶּה

כְּמוֹ: כָּזֶה… וְכְּאִילוּ… וְכְּאִילוּ מָה…?

שֶׁהִשְׁתַּרְבְּבוּ מֵהָאֶמְצַע

אוֹ מֵהַצַּד

וְאָז נוֹתְנִים אֶת הַחַיִּים

כְּמִסְמָךְ חָשׁוּב

מִיָּד לַיָּד

לְמִשְׁפָּט הַקּוֹרְאִים,

אֶחָד לְאֶחָד…

 

לִכְתֹּב אֶת הַחַיִּים

***************

מוֹרַי לִמְּדוּנוּ:

לִפְנֵי שֶׁתִּרְשְׁמוּ שׁוּרָה אַחַת

הִתְנַזְּרוּ מִכְּתִיבָה

וְהַקְדִּישׁוּ אֶת זְמַנְּכֶם לִקְרִיאַת

סִפְרֵי הַחוֹבָה

הַגְּדוֹלִים.

אַךְ מִבְּשָׂרִי לָמַדְתִּי:

לִפְנֵי שֶׁאֶקְרָא שׁוּרָה אַחַת,

אֶכְתֹּב עַל חַיַּי

הַקְּטַנִּים

כְּמִי שֶׁעוֹמֵד עָרוּם

לִפְנֵי הָאֱלֹהִים

וְאֶת הַמִּלִּים שֶׁחָיִיתִי אַקְדִּישׁ

לְכָל אֶחָד

מֵחֲבֵרַי הַטּוֹבִים.

 

חֵרוּת, חֵרוּת…

***********

לִפְתֹּחַ אֶת מַנְעוּל הַלֵּב

לִפְרֹץ אֶת סוֹגֵר הַמּוֹחַ

לְרַכֵּךְ ת'נוֹקְשׁוּת

לְשַׁחְרֵר אֶת הַפְּנִימִיּוּת הַתְּפוּסָה

לְהַתִּיר ת'קְשָׁרִים

לְגַלְגֵּל אֶת הַפְּלוֹנְטֶר לְאָחוֹר,

לְהַשְׁלִים עִם מָה שֶׁבָּעַר בְּנוֹ

וְלֹא הִצְלַחְנוּ לְמַמֵּשׁ

וּלְבַעֵר אֶת מָה שֶׁכָּבָה בְּנוֹ

מֵחֹסֶר עִנְיָן –

וְאָז לַעֲשׂוֹת אֶת הַסֵּדֶר

שֶׁל הַחַיִּים.

 

מאחל לכם יקיריי ואהוביי

סדר טוב ושמח

בחג ובחיים

שלכם, פנחס

 

 

 

 

 

 

 

 

שירים ליהושע

 

סדר השירים

 

כשההכרה מאירה (לשים גירסה עדכנית)

שירים על החיים ועל המוות

אין בושה

המוות הוא החידה של החיים

נשמת כל חי

ולא תהיה למוות ממשלה

סוף טוב הכל טוב

השיר הזה

רק תהילים

הכל נשמע

להודות

שב/י

כמו תם

לחוש את האור

של…

כשהגוף צועק

דבר אל עצים ואבנים

אפילו אלפי שעונים

הספרייה

לגלות את לב הפרח

קפיצה אל הנשגב

הזמן כקו והזמן כמעגל

הזמן כחומר אמורפי\געגועים לפרופ. אמדו

אָדָם אוֹרֵג שָׁטִיחַ

לְהַתְחִיל הַכֹּל מֵהַתְחָלָה

יש לי חשק

ספר החיים

סערה בכוס מים

לַלֵּב אֵין שִׁיטָה

לַמְּצִיאוּת יֵשׁ שִׁיטָה

צחק עם הצוחקים

הסוף

הכאב

גם בעציצי חרס פשוטים

התקווה צומחת בכל כלי

סוף טוב הכל טוב

ואליק בא מהים

יש חיים בים המוות

בגן המציאות

להד"ם

הכוכבים המנצנצים ביקום

ליליומה

עד קצה הגבול

ציפיות

איי האסוציאציה

ניצוצות

הר של ממתקים

אקסיומה 6

"תַּת הַהַכָּרָה נִפְתַּחַת כְּמוֹ מְנִיפָה" (יוֹנָה וולך)

כְּשֶׁהַהַכָּרָה מְאִירָה

תַּת הַהַכָּרָה נִפְתַּחַת

כְּשֶׁהַהַכָּרָה מְאִירָה בְּאוֹר גָּדוֹל

וְצָרִיךְ רַק לִשְׁמֹר עַל הָאוֹר שֶׁלֹּא יִכְבֶּה.

 

נַזְמִין חֲלוֹמוֹת מוּאָרִים,

נְוַתֵּר עַל חֲלוֹמוֹת חֲשׁוּכִים

וּנְסַפֵּר סִפּוּרִים גְּלוּיִים.

 

 

כִּי מָה נְחַפֵּשׂ

בְּסִדְקֵי עָבָר

נִסְתָּרִים

וּמָה נִרְאֶה

מִבַּעַד לַקּוּרִים?

 

נִפְתֹּר חֲלוֹמוֹת

כִּמְסַפְּרֵי עֲתִידוֹת

וְלֹא כְּחוֹשְׂפֵי שְׁלָדִים

מִקְּבָרוֹת.

 

מָה שֶׁהָיָה,

הָיָה –

בּוֹאוּ נִתְמַקֵּד

בְּמָה שֶׁיִּהְיֶה.

 

שֶׁהֲרֵי הַכָּרַת הֲיֵשׁ הַלֹּא-יָדוּעַ מְסַקְרֶנֶת פִּי אֶלֶף

מֵהַחִטּוּט הַחוֹזֵר עַל עַצְמוֹ

בָּאֵין-שָׁם-כְּלוּם

הָאִישִׁי.

 

הַטֶּלֶסְקוֹפִּים שֶׁל הַהַכָּרָה מַקְרִינִים

עַל קִירוֹת הַמּוֹחַ

צִלּוּמִים וּצְבָעִים שֶׁעַיִן לֹא רָאֲתָה

שֶׁשֵּׂכֶל לֹא תָּפַס.

 

צִלּוּמִים שֶׁל פִּרְחֵי-רֹעַ מִתְיַבְּשִׁים בְּשֶׁמֶשׁ בּוֹעֶרֶת

וּלְעֻמָּתָם עֲצֵי-אוֹר צוֹמְחִים עַל כּוֹכְבֵי הַחֹשֶׁךְ,

וּמַרְאוֹת הַרְרֵי הָעֶצֶב הַמַּלְבִּינִים

שֶׁבְּבוֹא קִצָּם יִתְמוֹטְטוּ

בִּרְעָמִים עֲמוּמִים

וְיִמַּסּוּ בִּשְׁקִיעָה

לִתְהוֹמוֹת

יָם.

*

הַהַכָּרָה הַמְּאִירָה מְגַשֶּׁשֶׁת בְּתַחְתִּיּוֹת הַיְּקוּם וּמְזַהָה;

אֶת אֲגַם הָעַלִּיזוּת, וּלְמַעְלָה מֵאֲגַם הָעַלִּיזוּת:

אֶת נְהַר הַחֲגִיגָה, וּלְמַעְלָה מִנְּהַר הַחֲגִיגָה:

אֶת יַם הַשִּׂמְחָה, יָם שֶׁל שִׂמְחָה,

גַּל-אַחֲרֵי-גַּל: "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ

עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל…"

 

וּבַיָּם הַזֶּה הַמְּסִירוּת הַחַמָּה שֶׁל הָאַהֲבָה

מְעוֹרֶרֶת אֶת הַיְּקוּם לִפְתֹּחַ אֶת יָדָיו

הַמְּקֻמָּטוֹת וְהַמְּיֻבָּלוֹת

וּלְחַבֵּק אֶת חִבּוּק

הַחַיִּים.

 

שִׁירִים עַל הַחַיִּים וְעַל הַמָּוֶת

 

אֵין בּוּשָׁה:

 

אֵין בּוּשָׁה לְנֹכַח הַמָּוֶת.

הַמֵּת מֻפְשָׁט מִנְּכָסָיו

מֻפְשָׁט מִבְּגָדָיו

וּמֻפְשָׁט מִגּוּפוֹ.

 

הוּא רַק מֻפְשָׁט.

כְּכָל שֶׁיַּלְבִּישׁוּ אוֹתוֹ

יַמְשִׁיךְ לִשְׁכַּב בְּפִשּׁוּט אֵיבָרָיו,

יְגַלְגֵּל אֶת עֵינֵי הַזְּגוּגִית שֶׁלּוֹ

וְיֵעָוֶה אֶת פְּנֵי הַמַּסֵּכָה

בִּרְצִינוּת שֶׁל מֵת…

 

עַכְשָׁו כְּבָר שׁוּם דָּבָר לֹא יַעֲזֹר.

חָדַל לְהַרְעִישׁ עוֹלָמוֹת בִּשְׁבִילוֹ,

כָּבָה אוֹרוֹ.

הַמָּוֶת הִקִּישׁ,

לֵךְ וְתַגִּיד קַדִּישׁ..

 

*

 

הַמָּוֶת הוּא הַחִידָה שֶׁל הַחַיִּים

 

הַמָּוֶת הוּא הַחִידָה שֶׁל הַחַיִּים

וְהַחַיִּים הֵם הַחִידָה שֶׁל עַצְמָם.

 

הַאִם הַמָּוֶת נוֹצַר כִּי הַחַיִּים

רוֹצִים כְּבָר לַחְזֹר אֶל עַצְמָם,

כְּמוֹ יֶלֶד שֶׁהִשְׁתּוֹלֵל דַּיּוֹ

וְרוֹצֶה כְּבָר לַחְזֹר אֶל עַצְמוֹ ?

 

אוֹ שֶׁבִּזְמַן מְסֻיָּם

הֵם מִתְחָרְטִים עַל יְצִיאָתָם

מֵהַמָּקוֹם שֶׁמִּמֶּנּוּ בָּאוּ

וְעַל כֵּן הֵם רוֹצִים לַחְזֹר בַּחֲזָרָה  ?

 

וְאוּלַי הֵם חוֹזְרִים וְחוֹזְרִים עַל עַצְמָם,

פַּעַם בְּתַחְפֹּשֶׂת שֶׁל יֶלֶד וּפַעַם בְּתַחְפֹּשֶׂת שֶׁל זָקֵן ?

 

אָז מַדּוּעַ לִפְעָמִים הֵם אוֹמְרִים לְעַצְמָם כֵּן,

וְלִפְעָמִים הֵם נוֹתְנִים לְעַצְמָם לְהִזְדַּקֵּן ?

נִשְׁמַת כָּל חַי

***********

הַסִּפּוּר שֶׁל טיך נהאת חאן:

"יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁעָמַדְתִּי לִדְרֹךְ עַל עָלָה יָבֵשׁ,

רָאִיתִי אֶת הֶעָלֶה בַּמֵּמַד הַמֻּחְלָט.

רָאִיתִי שֶׁהוּא לֹא מֵת מַמָּשׁ,

אֶלָּא הִתְחִיל לְהִתְמַזֵּג עִם הָאֲדָמָה הַלַּחָה

וְהִתְכּוֹנֵן לְהוֹפִיעַ עַל הָעֵץ בָּאָבִיב הַבָּא בַּצּוּרָה אַחֶרֶת.

חִיַּכְתִּי אֶל הֶעָלֶה וְאָמַרְתִּי לוֹ:

אַתָּהּ מִתְחַזֶּה !"

 

*

      

נִשְׁמַת כָּל חַי

בְּנִשְׁמַת הָעוֹלָם

וְנִשְׁמַת הָעוֹלָם

בְּנִשְׁמַת כָּל חַי.

 

נִשְׁמַת הָעוֹלָם בְּנִשְׁמַת כָּל חַי:

מוּסִיקָה מְנַגֶּנֶת בְּחַיַי.

נִשְׁמַת הָעוֹלָם בְּנִשְׁמַת כָּל חַי:

עָלִים יְרֻקִּים צוֹמְחִים עָל עֵץ חַי.

 

נִשְׁמַת הָעוֹלָם בְּעָלִים

שֶׁצּוֹמְחִים וְנוֹשְׁרִים

נִשְׁמַת הָעוֹלָם בְּעָלִים

שֶׁנּוֹשְׁרִים וְצוֹמְחִים…

 

בַּחֲגִיגַת עַלְעָלִים שֶׁעוֹלִים

וְיוֹרְדִים,

בַּחֲגִיגַת עַלְעָלִים שֶׁיּוֹרְדִים

וְעוֹלִים…

 

בְּנֶּשֶׁף שֶׁל מַּסֵּכוֹת:

כְּשֶׁרוֹקְדִים פַּעַם עִם זֶה

וּפַעַם רוֹקְדִים עִם הַבָּא.

פַּעַם בְּמַּסֵּכָה יְרוּקָה,

וּפַעַם בַּמַּסֵּכָה צְהוּבָּה.

פַּעַם בָּעוֹלָם הַזֶּה,

וּפַעַם בָּעוֹלָם הַבָּא…

 

 

וְלֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה

וְלֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה.

הַצִּפּוֹרִים יְצַיְּצוּ בְּכָל מָקוֹם,

הָעֵצִים יִגְדְּלוּ לַגְּבָהִים,

וְהָאֲנָשִׁים יִתְרַחֲבוּ מִבִּפְנִים.

 

נִצְחַק וְלֹא נִבְכֶּה, לֹא חָשׁוּב עַל מָה…

וְהַשִּׂמְחָה תִּהְיֶה אֲחוֹתֵנוּ הַתְּאוֹמָה.

 

מִשְׁפַּחְתֵּנוּ הַמֻּרְחֶבֶת תִּחְיֶה בְּכָל הָעוֹלָם

וְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ יִהְיֶה אֶזְרַח הָעוֹלָם.

 

הַתִּינוֹקוֹת יְהַדְּרוּ אֶת פְּנֵי הַזְּקֵנִים וְהַזְּקֵנִים יְהַדְּרוּ אֶת פְּנֵי הַקְּשִׁישִׁים וְהַקְּשִׁישִׁים יְהַדְּרוּ אֶת בְּנֵי הָאַלְמָוֶת –

כִּי לֹא תִּהְיֶה לַמָּוֶת מֶמְשָׁלָה.

 

אֲפִלּוּ הֶעָנִי יַעֲשִׁיר בְּבוֹא הַזְּמַן,

וּבְבוֹא הַזְּמַן גַּם הָאִטִּיִּים יַגִּיעוּ

אֶל מְקוֹם הַמְּמַהֲרִים.

וְהַמְּמַהֲרִים יִקְּחוּ לָהֶם אֶת כָּל הַזְּמַן

בֵּין זְמַן לִזְמַן.

 

אַךְ לַמְרוֹת שֶׁהַחֲלוֹמוֹת יִהְיוּ אֲרֻכִּים,

הַיָּמִים יִהְיוּ קְצָרִים,

הַמַּעֲשִׂים יִתְרַבּוּ מְאֹד בֶּעָתִיד-

וְהַאֵין-סוֹף יִהְיֶה רָחוֹק כְּתָמִיד.

 

סוֹף טוֹב הַכֹּל טוֹב

 

סוֹף טוֹב הַכֹּל טוֹב. עַל כֵּן טוֹבִים הֵם הַחַיִּים.

שֶׁבְּסוֹפָם: אִמָּא-אֲדָמָה אוֹסֶפֶת וְאַב-תֵּבֵל מְקַבֵּל

וְכָל יְצִירֵי הָרוּחַ מַפְשִׁיטִים מִמְּךָ אֶת הַמָּוֶת

וּפוֹרְשִׁים לְפָנֶיךָ אֶת הַחַיִּים

וְקוֹל הַ"אֲהָהּ" שֶׁלְּךָ מִתְגַּלְגֵּל

לְכָל אָרְכּוֹ וְרָחְבּוֹ שֶׁל יְקוּם חַיֶּיךָ

וּמֵעִיר אוֹתְךָ מֵהַשֵּׁנָה הָעֲמֻקָּה

שֶׁיָּשַׁנְתָּ בְּתוֹכָם.

 

הַשִּׁיר הַזֶּה

הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא שִׁיר צָרוּד

הַשִּׁיר הַזֶּה הוּא שִׁיר בְּלִי MOOD

הַשִּׁיר גַּם מְזַיֵּף

ת'מָנְגִינָה

הַשִּׁיר נִשְׁמָע עָיֵף

מֵהַתְחָלָה…

אַךְ מָה אִכְפַּת, מָה אִכְפַּת לִי, בְּחַיַּי –

אִם הַשִּׁיר הַזֶּה חוֹרֵז לִי

אֶת הַפְּרוֹזָה שֶׁל חַיַּי !

 

רק תהילים

אֵין לִי סַבְלָנוּת לאליאדות ולאודיסיאות

וְגַם אֶרֶץ הַשְּׁמָמָה קְשַׁת הַפִּעְנוּחַ

שֶׁל אליוט מְעַיֶּפֶת אוֹתִי.

מָה לַעֲשׂוֹת אֲנִי קוֹרֵא עַצְבָּנִי מִדַּי

לשכאלה…

 

 

רַק תְּהִלִּים אֲנִי קוֹרֵא

וְאֶת הַמִּלִּים הַקָּשׁוֹת שֶׁסַּבָּא שֶׁלִּי

הָיָה מְבָאֵר לְבַעֲלֵי הָעֲגָלוֹת,

אֲנִי מֵבִין מֵהָעֶרְגָּה

שֶׁל הַמִּזְמוֹר.

הכול נשמע

אַל תִּתֵּן לְעַצְמְךָ לְהִתְיַבֵּשׁ;

תְּלַחְלֵחַ אֶת שְׂפָתֶיךָ –

תּוֹצִיא הֲבָרוֹת –

תּוֹצִיא שְׁרִיקוֹת –

הַכֹּל נִשְׁמַע,

כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.

 

לְהוֹדוֹת

לְהוֹדוֹת תָּמִיד,

עַד בְּלִי דַּי,

כִּי הַהוֹדָיָה מַזְרִימָה

חַיִּים לַנֶּפֶשׁ,

כְּמוֹ שֶׁהַדָּם מַזְרִים

חַיִּים לַגּוּף.

 

שֵׁב

רָגוּעַ וְשָׁלֵו,

וְקָבֶּל שֶׁפַע,

שֶׁפַע רַב –

כְּשֶׁהַלֵּב מִתְמַלֵּא

עַד גְּדוֹתָיו…

 

כְּמוֹ תָּם

לוֹמַר תּוֹדָה,

כָּךְ סְתָם,

לוֹמַר-

כְּמוֹ תָּם.

שֶׁלֹּא שׁוֹאֵל

מָה הוּא,

מְקַבֵּל.

 

לָחוּשׁ אֶת הָאוֹר

לָחוּשׁ,

אֶת הָאוֹר,

בְּכָל נְשִׁימָה,

וּבְכָל נְקֻדָּה שֶׁבָּעוֹר.

 

שָׁל

שָׁל כל עולמות הצער מעליך,

שָׁל, כל עוד, כל עוד-

לא כל כוחך כשל.

 

ומהר שלל:

שלל גרגרי כוכבים ושלל כדוריות דם רקדניות

כי כל רגע של חיים הוא לך

שלל.

 

ואם אדם נכשל?

ואם אלוהים נכשל…?

שָׁל!

שָׁל כל עולמות הצער מעליך

כי הבכי שאתה חי בו,

לא קודש הוא ולא חול.

שָׁללללללל….

 

(*) שָׁל = להשיל, להשיר, להפיל, להסיר, להוריד;  להתקלף, להוריד שכבה

 

כשהגוף צועק

כשהגוף צועק

מה יש כבר לדבר- –

הרי אי אפשר לומר,

מול הפצע והדם:

לא היו הדברים מעולם…

 

כשהגוף צועק

על הנשמה ללחוש לו בכל כוחה:

שים לבך אלי!

שים לבך אלי כל עוד אתה חי…

 

הפצע מגליד, הסימן נעלם

אך מה יהיה איתי

אם בכל כאב, בכל צער –

תשכח מקיומי,

כאילו לא הייתי

תקוותך מעולם?

 

 

דַּבֵּר אֶל עֵצִים וַאֲבָנִים

דַּבֵּר אֶל עֵצִים וַאֲבָנִים,

דַּבֵּר אֶל הֶעָלִים הַצְּהַבְהַבִּים

הַנּוֹשְׁרִים מֵהָעֵץ

הַמְּכַסִּים אֶת הַסֶּלַע הַקָּשֶׁה

שֶׁמִּתַּחְתָּיו.

 

דַּבֵּר אֶל עֵצִים וַאֲבָנִים

וְאַל תִּמָּנַע מִלְּדַבֵּר גַּם

עִם אַבְנֵי הֶחָצָץ

הַקְּטַנְטַנּוֹת

וְעִם גַּרְגְּרֵי הַחוֹל

הַמְּפֻזָּרִים בְּצִדֵּי הַדְּרָכִים…

 

כִּי עוֹר הַתֹּף שֶׁל הַשּׁוֹמֵעַ הוּא הָעוֹלָם כֻּלּוֹ

וְכָל אֶבֶן וְכָל גַּרְגֵּר חוֹל מְדַבְּרִים בִּשְׁמוֹ…

 

אֲפִלּוּ אַלְפֵי שָׁעוֹנִים 

אֲפִלּוּ אַלְפֵי שָׁעוֹנִים שֶׁמְּחוֹגֵיהֶם

רוֹטְטִים עַכְשָׁו

לֹא יְכוֹלִים לִמְחֹק אֶת זְמַן הַחַיִּים

שֶׁעָבַר וְלֹא שָׁב.

אַלְפֵי שָׁעוֹנִים לֹא יְכוֹלִים לִטְעוֹת בַּמִּקְצָב

וְאַלְפֵי הַשָׁעוֹנִים מְתַקְתְּקִים

רַק בִּכְדֵי שֶׁזְּמַן הָאַהֲבָה לֹא יַחְלֹף לַשָּׁוְא…

 

הַסִּפְרִיָּה

כָּל  עֲלֵה רוֹשֵׁם

אֶת נִדְנוּדָיו בָּרוּחַ

וְרִשּׁוּמָיו שְׁמוּרִים לְתָמִיד

בַּסִּפְרִיָּה הַיְּרֻקָּה.

 

כָּל צִפּוֹר מְצַיֶּרֶת

אֶת מַסְלוּלֵי מְעוֹפָהּ

עַל פְּנֵי רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.

וְצִיּוּרֶיהָ אֲצוּרִים לְעוֹלָם

בְּמוּזֵאוֹן הַתְּכֵלֶת.

 

רַק לַחוֹלוֹת הַנּוֹדְדִים

בַּמִּדְבָּרִיּוֹת

שֶׁמְּפַסְּלִים אֶת הַצּוּרוֹת

הֲכִי מַפְתִּיעוֹת עַל גִּבְעוֹת-הַזָּהָב,

אֵין לָהֶן צוֹפֶה וְלֹא יִהְיֶה לָהֶן צוֹפֶה.

בְּמֻקְדָּם אוֹ בִּמְאֻחָר הֵן יִתְפָּרְקוּ לָנֶצַח…

 

לְגַלּוֹת אֶת לֵב הַפֶּרַח

 

לִפְעָמִים צָרִיךְ לְטַפֵּס עַל סֻלָּמוֹת

לְהַגִּיעַ לְלֵב הַפֶּרַח

וְלַעֲשׂוֹת אָנָלִיזָה לְרֵיחַ הַבֹּשֶׂם

הַנּוֹדֵף מֵאַבְקָנָיו…

 

וְלִפְעָמִים יֵשׁ רַק לְהִשְׁתַּהוֹת מְעַט

עַל הַסְגָלְגוּלִיוּת הַסְּגֻלָּה

שֶׁל הַסִּגָּלִית,

אוֹ עַל הַוְרָדְרָדִיוּת הַוְּרֻדָּה

שֶׁל הַוֶּרֶד

וְלִנְשֹׁם …

קְפִיצָה אֶל הַנִּשְׂגָּב

 

קְפִיצוֹת רַבּוֹת הָיוּ לִי,

וּנְפִילוֹת שֶׁנִּגְמְרוּ רַע

עוֹד מַאֲמָץ, לֹא אֲוַתֵּר לִי.

עוֹד מַאֲמָץ, לֹא נוֹרָא.

 

וְשׁוּב אָעֵז וְאֶקְפֹּץ אֶל

הַנִּשְׂגָּב בִּמְרוֹמוֹ.

אוּלַי הַפַּעַם אֱלֹהִים יֹאהַב

וְיוֹשִׁיט אֶת יָדוֹ.

 

הַזְּמַן כְּקַו וְהַזְּמַן כְּמַעְגָּל

נִסִּיתִי לִתְפֹּס אֶת קַו הַזְּמַן בִּזְנָבוֹ

וְלֹא לָתֵת לוֹ לְהַמְשִׁיךְ לַחְרֹץ בְּנַפְשִׁי.

(שֶׁיַּמְשִׁיךְ לַחְרֹץ אֶת חֶלְקַת הַגּוּף,

קִמְטֵי הַגּוּף – שֶׁלּוֹ הֵם.

אַךְ מַדּוּעַ לָתֵת לוֹ לַחְרֹץ גַּם בְּחֶלְקַת הַנֶּפֶשׁ ?)

 

דִּמִּיתִי אֶת הַזְּמַן לְמַעְגָּל שֶׁהוֹלֵךְ וּמִתְעַגֵּל בְּתוֹכִי

וְרָאִיתִי שֶׁכַּאֲשֶׁר אֲנִי מְחֻבָּר לַחַיִּים –

הַזְּמַן עָג סְבִיבִי עוּגָה סְפוֹגִית,

אַךְ כַּאֲשֶׁר אֲנִי מְנֻתָּק מִן הַחַיִּים –

הַזְּמַן חוֹצֶה אוֹתִי

בְּקַו סַכִּינוֹ.

 

בְּחַיֵּי כָּל אָדָם מִתְרוֹצְצִים תָּמִיד שְׁנֵי סוּגֵי זְמַן:

זְמַן יָשָׁר וּזְמַן עָגֹל,

זְמַן חוֹלֵם וּזְמַן מֵקִיץ,

זְמַן הַפּוֹרֵט עַל מֵיתָר

וּזְמַן הַמַּקִּישׁ עַל אֶבֶן,

זְמַן רֵיק וּזְמַן מָלֵא,

זְמַן פּוֹתֵחַ וּזְמַן סוֹגֵר.

 

 

הַזְּמַן הַיָּשָׁר

הוּא זְמַן הַצִּפִּיָּה הָעַזָּה

שֶׁל תִּינוֹק רָעֵב לִינֹק,

וְהוּא זְמַן הַחֲרָדָה הָעַזָּה

שֶׁל הַזָּקֵן מִפְּנֵי הַמָּוֶת.

 

וְהַזְּמַן הַעֲגוֹל

הוּא זְמַנּוֹ שֶׁל הַתִּינוֹק

שֶׁעוֹד אֵין לוֹ זְמַן,

וְהוּא זְמַנּוֹ שֶׁל הַזָּקֵן

שֶׁיֵּשׁ לוֹ אֶת הַזְּמַן שֶׁהָיָה.

 

הַזְּמַן הַיָּשָׁר

הוּא הַזְּמַן הַמְּתַסְכֵּל שֶׁל

יֶלֶד שֶׁרוֹצֶה הַכֹּל

רַק עַכְשָׁו,

וְהוּא הַזְּמַן הַמְּתַסְכֵּל שֶׁל

הַזָּקֵן שֶׁיּוֹדֵעַ

שֶׁעַכְשָׁו כְּבָר לֹא יִהְיֶה.

 

וְהַזְּמַן הַעֲגוֹל

הוּא הַזְּמַן הַמָּתוֹק שֶׁל הַיֶּלֶד

שֶׁשָּׂמֵחַ עַכְשָׁו,

וְהוּא הַזְּמַן הַמָּתוֹק שֶׁל הַזָּקֵן

שֶׁשָּׂמֵחַ בְּחַיָּיו.

 

הַזְּמַן כְּחֹמֶר אָמוֹרְפִי\גַּעְגּוּעִים לפרופ. אָמְדוּ

לַזְּמַן אֵין צוּרָה וְאֵין מָקוֹם

זֶה רַק אַתָּה שֶׁנּוֹתֵן לוֹ צוּרָה וְנוֹתֵן לוֹ מָקוֹם.

הַזְּמַן כְּמוֹ מַיִם

מְמַלֵּא כָּל כְּלִי

זוֹרֵם בְּכָל עָרוּץ

גַּם בִּפְנִים וְגַם בַּחוּץ.

 

רַק שֶׁהַשְּׁהִיָּה בִּפְנִים

אֵינֶנָּה דּוֹמָה לַשְּׁהִיָּה בַּחוּץ.

 

אָהַבְתִּי אֶת "הֶרֶף הַזְּמַן" הברגסוני;

שֶׁהוּא הַדְּבַשׁ הַנִּגָּר מֵחַלַּת-הַזְּמַן,

שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִבִּפְנִים מְלַקֶּקֶת

בִּלְשׁוֹנָהּ.

 

אָהַבְתִּי אֶת אנרי ברגסון כְּמוֹ שֶׁלִּמְּדָה אוֹתוֹ

מוֹרָתִי הָאֲהוּבָה

פרופ. אֵלִיעָנָה-אָמְדוּ-לֵוִי-וָלֶנְסִי

בְּחַיֶּיהָ שֶׁלָּהּ;

כְּשֶׁהִיא מְלַטֶּפֶת וּמְחַבֶּקֶת אֶת הַזְּמַן,

וְנוֹתֶנֶת בּוֹ אֶת נְשִׁיקוֹתֶיהָ

בְּפִילוֹסוֹפְיָה, בַּפְּסִיכוֹאָנָלִיזָה, בְּיַהֲדוּת, בַּצִּיּוּר,

וּמְצַיֶּרֶת עַל אוֹר אחה"צ שֶׁלּוֹ

אֶת הַחֲגִיגָה הַיּוֹמְיוֹמִית…

וְאוֹהֶבֶת בְּמֶשֶׁךְ הַזְּמַן שְׁלוֹשָׁה בְּעָלִים

וְאֶת עַצְמָהּ…

וְנִשְׁאֶרֶת עִם אַהֲבַת

הַזְּמַן…

וְלוֹקַחַת אֶת כָּל הַזְּמַן שֶׁבָּעוֹלָם

וּמַעֲנִיקָה בּוֹ אַהֲבָה

לָעוֹלָם.

הַסּוֹף

לִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב: הַסּוֹף,

שׁוּם דָּבָר לֹא מְבַשֵּׂר,

רַק עוֹד יוֹם וְעוֹד יוֹם חָסֵר…

וְלִפְעָמִים אֲנִי חוֹשֵׁב: הַסּוֹף,

הַכֹּל הוּא מְבַשֵּׂר,

 

אֱלֹהִים נוֹתֵן לָנוּ לִכְסוֹף

וְיֵשׁ לָנוּ אֶת זֶה-

מֵהַתְחָלָה וְעַד הַסּוֹף.

 

אָדָם אוֹרֵג שָׁטִיחַ

אָדָם אוֹרֵג שָׁטִיחַ

וּמַשְׁאִיר קְצָווֹת לֹא קְשׁוּרִים – –

עַד מְהֵרָה  מָה שֶׁהָיָה שָׁטִיחַ

הוֹלֵךְ וְנִפְרַם…

מִקֵּץ שָׁנִים

חוֹזֵר הָאָדָם וְעוֹמֵד מוּל

שְׁתִי וָעֵרֶב מְפֹרָר

סוֹפֵר קְשָׁרִים שֶׁלֹּא הָיוּ

וּמְחַפֵּשׂ שָׁטִיחַ…

לְהַתְחִיל הַכֹּל מֵהַתְחָלָה

יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁמַּתְחִילִים הַכֹּל מֵהַתְחָלָה –

עוֹד לֹא מַתְחִילִים לִחְיוֹת וּמִתְנַפֵּץ הַגַּל;

וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהַהַתְחָלָה הִיא סֵבֶל מָתוֹק

וְאֹשֶׁר כִּמְעַט בִּלְתִּי נִסְבָּל,

שֶׁמְאַפְשֶׁרֶת לִמְשׁוֹת מִתּוֹךְ יָם דּוֹהֶה שֶׁל זִקְנָה

אֶת דְּמוּת הָעֶלֶם שֶׁהָיִיתָ,

וְשֶׁאִם לֹא תִּטְבַּע בַּיָּם הַזֶּה, יָכוֹל לִהְיוֹת

שֶׁזוֹ תִּהְיֶה לֵדָתְךָ הַשְּׁנִיָּה.

 

יֵשׁ לִי חֵשֶׁק

יֵשׁ לִי חֵשֶׁק לַעֲשׂוֹת עִנְיָן

מִכְּלוּם.

אֵיזֶה עִנְיָן אֶפְשָׁר לַעֲשׂוֹת מִכְּלוּם

אֲפִלּוּ שֶׁכָּל כָּךְ מִתְחַשֵּׁק ?

 

הַחֵשֶׁק עַצְמוֹ הוּא כְּבָר עִנְיָן גָּדוֹל

בָּאֶפְשָׁרוּת שֶׁיֵּשׁ בּוֹ

וְהַכְּלוּם הוּא מַשֶּׁהוּ, לֹא?

 

הַפִילוֹסוֹף הַפֶּסִימִי, שופנהאואר,

תָּלָה בַּחֵשֶׁק אֶת כָּל עוֹלָמוֹ.

בִּמְחִילָה, לֹא הָיִיתִי תּוֹלֶה בּוֹ אֶת כָּל עוֹלָמִי.

וְחַיָּבִים לְהוֹדוֹת

כִּי בְּשׁוּם עוֹלָם מֵהָעוֹלָמוֹת

לֹא נִרְאֶה חֵשֶׁק מִתְחַבֵּר לְפֶּסִימִיּוּת…

 

וּבְכָל הַכָּבוֹד,

הָעוֹלָם כְּחֵשֶׁק שֶׁאֵין בּוֹ אֶפְשָׁרוּת

מְדַכֵּא הַרְבֵּה יוֹתֵר

מֵעוֹלָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ אֶפְשָׁרוּת וְאֵין בּוֹ חֵשֶׁק.

 

ואעפ"כ, מִי מְסֻגָּל לִחְיוֹת

בְּעוֹלָם שֶׁאֵין בּוֹ חֵשֶׁק ?

*

אָז מָה הָיָה לָנוּ?

הָיָה לָנוּ חֵשֶׁק וְהָיָה לָנוּ כְּלוּם

וְהָיָה רָצוֹן לַעֲשׂוֹת עִנְיָן

מִכְּלוּם.

וְרָאִינוּ שֶׁהַחֵשֶׁק כְּשֶׁלְּעַצְמוֹ

אֵינֶנּוּ כָּל הָעִנְיָן

וְהַכְּלוּם" יָכוֹל לִהְיוֹת מַשֶּׁהוּ

מְאֹד מַמָּשִׁי,

בִּמְיֻחָד אִם בּוֹעֵר בָּנוּ הַחֵשֶׁק

לַעֲשׂוֹת מִמֶּנּוּ

עִנְיָן.

 

סֵפֶר הַחַיִּים

בְּסֵפֶר הַחַיִּים

כְּמוֹ גַּם בְּכָל סֵפֶר עַמּוּדִים נִדְבָּקִים

לִפְעָמִים בִּבְלִי-דַּעַת, לִפְעָמִים בְּהֶסֵּח-הָדַּעַת.

אַךְ אִם שָׂמִים לֵב וּמַפְרִידִים בֵּין הָעַמּוּדִים

הָעֲלִילָה מִתְבַּהֶרֶת

וְהַחַיִּים מִתְמַלְּאִים

וּמִתְאָרְכִים.

 

 

סְעָרָה בְּכוֹס מַיִם

כָּל דָּבָר בַּחַיִּים

שֶׁעוֹשִׂים מִמֶּנּוּ עִנְיָן-

נִהְיָה מְעַנְיֵן

לֹא פָּחוֹת מִסְּעָרָה בְּכוֹס מַיִם

שֶׁאַף הִיא מְעַנְיֶנֶת כְּתוֹפָעָה!

 

מָה עוֹבֵר עַל כּוֹס

שֶׁמִּתְחוֹלֶלֶת בְּתוֹכָהּ סְעָרָה?

רוּחַ בָּאָה מִבַּחוּץ וְנִכְנֶסֶת פְּנִימָה לְתוֹךְ הֶחָלָל הַקָּטָן

וְהַמַּיִם שֶׁהִיא מַסְעִירָה נִדְחָפִים וּבוֹרְחִים

עַד שֶׁהַכּוֹס רֵיקָה

אֵין בָּהּ מַיִם…

 

הַאִם עוֹד תִּתְמַלֵּא הַכּוֹס

אוֹ תֵּעָשֶׂה לָהּ קְבוּרָה נָאָה?

 

לֹא, זֶה לֹא הַכּוֹס שֶׁתִּקָּבֵר,

אֵלֶּה הַחַיִּים

שֶׁלֹּא עוֹשִׂים מֵהֶם עִנְיָן.

חַיִּים שֶׁלֹּא עוֹשִׂים מֵהֶם עִנְיַן

מִתְרוֹקְנִים מֵהַחַיִּים

כְּמוֹ הַכּוֹס מִן

הַמַּיִם.

 

לַלֵּב אֵין שִׁיטָה
*************
הֵשִׁיטָה נוֹבַעַת מֵהַנִּסָּיוֹן הַמִּצְטַבֵּר וְהַנִּלְמָד
אֵיךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַדָּבָר בַּצּוּרָה הַנְּכוֹנָה.
אַךְ לַלֵּב אֵין שִׁיטָה –
הַלֵּב יוֹדֵעַ.
לִפְעָמִים הַלֵּב חָכַם יוֹתֵר
מִשִּׁבְעִים וְשֶׁבַע שִׁיטוֹת.

 

אֵין שִׁיטָה לָאַהֲבָה,
לָאַהֲבָה שֶׁלֹּא תְּלוּיָה בַּדָּבָר.
שִׁיטָה לָאַהֲבָה
עוֹשָׂה אַהֲבָה תְּלוּיָה
בַּשִּׁיטָה…

 

אֵין שִׁיטָה לַמַּהוּת,
הַמַּהוּת
הִיא לֵב כָּל הַשִּׁיטוֹת.
הַשִּׁיטָה הַיְּחִידָה לְהַגִּיעַ לַלֵּב
הִיא בַּעֲזִיבַת הַשִּׁיטָה.
הַנִּסָּיוֹן לְהַגִּיעַ לַלֵּב בְּעֶזְרַת שִׁיטָה
הִיא מָנִיפּוּלַצְיָה עַל הַלֵּב-
וְהַלֵּב מִתְחַמֵּק מִכָּל
מָנִיפּוּלַצְיָה.
לַמְּצִיאוּת יֵשׁ שִׁיטָה
******************
הַמְּצִיאוּת עַצְמָהּ הִיא כְּמִין שִׁיטָה אַחַת גְּדוֹלָה
וְיֵשׁ כָּל מִינֵי שִׁיטוֹת לְהִתְמַצֵּא
בְּתוֹכָהּ.
שִׁיטוֹת טִבְעִיּוֹת וּמֻמְצָאוֹת
הֶגְיוֹנִיּוֹת יוֹתֵר וְהֶגְיוֹנִיּוֹת פָּחוֹת
פְּרִימִיטִיבִיּוֹת וּמְפֻתָּחוֹת
נְמוּכוֹת וּגְבוֹהוֹת.

 

לָאָמֶבּוֹת הַחַד תָּאִיּוֹת
יֵשׁ שִׁיטָה מֵעוֹלָם הָאָמֶבּוֹת
וְלַאֲנָשִׁים יֵשׁ שִׁיטוֹת מִכָּל הָעוֹלָמוֹת…
גַּם לָעִוֵּר יֵשׁ שִׁיטָה לְהִתְמַצֵּא
גַּם לָחֵרֶשׁ יֵשׁ שִׁיטָה לְהָבִין
גַּם לָאִלֵּם יֵשׁ שָׂפָה לְדַבֵּר
וּכְשֶׁהַצִּפּוֹרִים שָׁרוֹת סֶרֶנָדוֹת
וְהַפְּרָחִים מְחַיְּכִים
וְיֵשׁ אִוְשָׁה בֶּעָלִים שֶׁהָרוּחַ עוֹבֵר דַּרְכָּם,
אַתָּה יָכוֹל לְהִוָּכַח שֶׁאֵין זֶה חֲלוֹם
שֶׁאַתָּה בַּהַכָּרָה
וְשֶׁאֲפִלּוּ לָעֹנֶג הַזֶּה יֵשׁ שִׁיטָה
אֵיךְ לֶפְלַרְטֵט עִם הַחוּשִׁים
בְּאַהֲבָה.

 

 

צחק עם הצוחקים

לך על הנשגב,
מכל מקום שאתה נמצא בו
ואם יצחקו לך
צחק עם הצוחקים
כי כשאתה צוחק על עצמך
אתה מוציא את עודף האוויר
המנפח את האני שהולך על הנשגב…

הסוף

לפעמים אני חושב: הסוף,

שום דבר לא מבשר,

רק עוד יום ועוד יום חֲסֵר…

ולפעמים אני חושב: הסוף,

הכל הוא מבשר,

 

אלוהים נותן לנו לִכְסוֹף

ויש, יש לנו את זה-

מהתחלה ועד הסוף.

 

הכאב

הַכְּאֵב לֹא נִשְׁמָר בְּתוֹךְ כֵּלִים

שֶׁלֹא יְכוֹלִים לְהָכִילוֹ.

וְהַמִּלִּים שֶׁיְּכוֹלוֹת לְהָכִיל כְּאֵב

מוֹלִיכוֹת אוֹתוֹ לְאָן שֶׁהוֹלֵךְ הַדִּבּוּר

וְהַדִּבּוּר מִסְתַּנֵּן דֶּרֶך הַסְּדָקִים

וּבָא עַל הַשְּׁבָרִים.

וּבַּד בְּבַד עִם קוֹל הָאֲנָחָה הָעוֹלֶה מִלְמַטָּה

מגיע קוֹל רַךְ מִלְמַעֲלָה

וְהַמַּעֲבָר שֶׁל הַקּוֹלוֹת דֶּרֶךְ הַחֲלָלִים

מַבְלִיעַ אֶת הַכְּאֵב עִם זְרִימַת הַמִּלִּים.

 

גם בעציצי חרס פשוטים

 

גם בעציצי חרס פשוטים

פורחים פרחים

ואפילו ארגטלים ווניציאניים

לא ימנעו מפרחים ליבול.

 

התקווה צומחת בכל כלי

 

התקווה צומחת בכל כלי

וגם כלים סדוקים יכולים להכילה.

ושלא כמו הפרחים

תקוות לא נובלות לעולם.

 

סוף טוב הכל טוב

סוף טוב הכל טוב, על כן טובים הם החיים

שבסופם: אמא-אדמה אוספת ואב-תבל מקבל
וכל יצירי הרוח מפשיטים ממך את המוות
ופורשים לפניך את החיים
וקול ה"אהה" שלך מתגלגל
לכל אורכו ורוחבו של יקום חייך
ומעיר אותך מהשינה העמוקה שישנת

בה …

 

"ואליק בא מהים…"  (משה שמיר)

 

אליק בא מהים הארצישראלי.

לכל אחד בארץ הצרה הזאת

יש רוחב ים.

 

עמוק בארץ הקטנה, האישית

יש לו לאליק, ים גדול, חרישי.

 

כשאליק מרגיש שקטן עליו המקום

שקטנו עליו החיים,

הוא מביט מערבה

וּמוצֵא את הים

והים מוצא לו

מקום בעולם.

 

 

מי שפוחד להרטיב את קצה אצבעותיו

בגלים

שלא מכיר את הים

וחי מרחוק

לעולם לא יכיר את אליק

כי אליק בא מהים.

 

מי שמכיר את אליק

נקשר ישר, נפש בנפש-

כי הים אצל אליק,

הים, הוא הנפש.

יֵשׁ חַיִּים בְּיַם הַמָּוֶת

 

יֵשׁ חַיִּים וְיֵשׁ מָוֶת בְּכָל דָּבָר

אֲפִלּוּ לְמֵתִים יֵשׁ חַיִּים

בַּזִּכְרוֹנוֹת

וּבָאֱמוּנָה

בַּחַיִּים שֶׁלְּאַחַר הַמָּוֶת.

 

יֵשׁ דָּבָר שֶׁעַל פָּנָיו נִרְאֶה מֵת

וְהוּא אוֹצֵר בְּקִרְבּוֹ שִׁפְעֵי חַיִּים

וְיֵשׁ דָּבָר שֶׁעַל פָּנָיו נִרְאֶה חַי

וְהוּא אוֹצֵר בְּקִרְבּוֹ חַרְבוֹנֵי מָוֶת.

 

כְּמוֹ כֵּלִים שְׁלוּבִים הֵם הַחַיִּים וְהַמָּוֶת

כְּשֶׁהַמָּוֶת עוֹלֵה הַחַיִּים יוֹרְדִים

כְּשֶׁהַחַיִּים עוֹלִים הַמָּוֶת יוֹרֵד…

 

בְּכָל דָּבָר יֵשׁ חַיִּים וְיֵשׁ מָוֶת

אֲפִלּוּ בְּיַם הַמָּוֶת יֵשׁ חַיִּים

וְאֶתְגָּר גָּדוֹל הָיָה לְגַלּוֹתָם

וּלְהַעֲלוֹתָם מִתּוֹכוֹ.

 

בִּקַּרְנוּ בְּמִפְעֲלֵי יַם הַמֶּלַח

וְנֶחְשַׂפְנוּ לְיַעַר צִנּוֹרוֹת

שֶׁמַּעֲלִים חַיִּים

מִמַּעֲמַקֵּי הַמָּוֶת

 

וְחָשַׁבְתִּי שֶׁאִם יִפָּתַח אֶחָד מֵהֶם

אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם

יַחְזְרוּ הַחַיִּים לִשְׁקֹעַ

בְּיַם הַמָּוֶת

 

וְיֵעָצֵר חָלִילָה שִׁנּוּעַ הָאַשְׁלְגָן

שֶׁמַּפְרֶה אֶת שְׂדוֹת הָאֹרֶז

בַּמִּזְרָח הָרָחוֹק

וּמַשְׂבִּיעַ מִילְיוֹנֵי

בְּנֵי אָדָם

 

וְיָדַעְתִּי שֶׁהַחַיִּים עוֹמְדִים נֶגֶד הַמָּוֶת

פּוֹתְחִים צִנּוֹרוֹת סְתוּמִים

וְסוֹתְמִים צִנּוֹרוֹת פְּתוּחִים

וְהָאַשְׁלָג מַמְשִׁיךְ לְהַחֲיוֹת

אֶת שְׂדוֹת הָאֹרֶז הַנִּצְחִיִּים.

 

בגן המציאות

בגן המציאות

זורעים קרעי חלומות

ומשקים אותם מים ממעיינות העתיד

וקוראים בקול רם את קידודי הדי אן אם שלהם

ולאחר שיודעים משהו על תקוותיהם

מניחים תקווה על תקווה

ושומרים עליהם כמו ששומרים על מכתבי אהבה.

עד שמתפורר הנייר, נשחת הכתב

ומתעמעם הזיכרון על האהבה ועל האוהבים

שהיו אי פעם.

 

להד"ם

להד"ם, הן לא היו דברים מעולם,

להד"ם, הן מעולם לא נפתחו פצעים,

לא נזל דם,

ומי שגיחך ולעג ולא הוציא מילה טובה

היה כלא היה.

 

וכל אלה שרקדו מסביב

כאילו יש גולם במעגל

כבר יצאו מהמשחק.

 

ומי שהרגיש שיצאה נישמתו

ונותר אך כגוף –

התעורר מחלום רע…

 

והמציקים שהתכוונו להציק-

לא הציקו

והקללה לא פעלה…

 

וכששמעו הטפשים את הבדיחות על חשבוננו

צחקו כמוצאי שלל

ואילו את החכמים הבדיחות הללו

לא הצחיקו כלל.

 

והארץ לא רעשה

והאדמה התמידה בשתיקתה

והשמים לא נפלו-

ולא היה מי שיתפעל מהמצב…

 

לכן כמעט טבעי היה

שלא נאמרה תודה לאל

והטרחנים שלא הפנו את הגב

המשיכו לסגוד לעגל הזהב.

.    .

 

הכוכבים המנצנצים ביקום

 

הכוכבים המנצנצים ביקום מחזירים לנו

באור חוזר את הכוכב הפנימי

על ראי הנפש –

ואילו אנחנו שמחפשים לראות בכוכבים

את הדמות שנמצאת

על הראי –

דומים לאסטרולוגים שרואים איזו פְרֵחָה

שמסתובבת על מפת הכוכבים

בחוץ –

וחושבים שראו את בת המלך

שכל כבודה

פנימה.

 

 

לִילִיוֹמָה

הַזֶּהוּת

הִתְגַּלְּתָה לִי כְּמוֹ פֶּרַח שֶׁל לַיְלָה

נִסְגֶּרֶת בַּיּוֹם

וְנִפְתַּחַת בַּלַּיְלָה.

 

ליליומה קָרָאתִי לָהּ

ליליומה הָאַחַת

גַּם אִם בְּתוֹכִי

הִיא מְפֻצֶּלֶת לִשְׁתַּיִם.

 

ליליומה עָשְׂתָה לִי חַיִּים קָשִׁים –

בַּיּוֹם אָמַרְתִּי מִי יִתְּנֵנִי לַיְלָה

וּבַלַּיְלָה אָמַרְתִּי מִי יִתְּנֵנִי יוֹם.

 

ליליומה חָיְתָה בֵּין הַהֲפָכִים

וַאֲנִי חָיִיתִי עַל הַפָּנִים.

 

שֶׁבָּרַחְתִּי מֵעַצְמִי –

מִמֶּנָּה בָּרַחְתִּי,

כְּשֶׁשָּׂנֵאתִי אֶת עַצְמִי –

אוֹתָהּ שָׂנֵאתִי.

 

וְרַק שֶׁכְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לִחְיוֹת כָּךְ עִם עַצְמִי

הִכַּרְתִּי בִּזְכוּתִי לִחְיוֹת עִם ליליומה

וְהֶחְזַרְתִּי אֶת חַיַּי לְעַצְמִי

בַּיְּדִיעָה שליליומה

זֶה אֲנִי.

 

(הֶעָרָה: "כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, בַּאֲשֶׁר הוּא אָדָם,

מֻרְכָּב מִזֶּהֻיּוֹת חֶלְקִיּוֹת, לְעִתִּים כְּפוּלוֹת וְסוֹתְרוֹת.

לִחְיוֹת עִם זֶהוּת מֻרְכֶּבֶת, זֹאת זְכוּת אֱנוֹשִׁית בְּסִיסִית".

(פרופ. יִרְמְיָהוּ יוֹבֵל בְּשִׂיחָה עַל סִפְרוֹ "הָאֲנוּסִים")

 

 

 

עַד קְצֵה הַגְּבוּל

אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת כֵּיצַד הוֹלֵךְ אָדָם

עַד  קְצֵה גְּבוּלוֹ,

שְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי-הַגְּבוּל;

שְׁאַל אֶת הָעִוֵּר –

עַל הַמַּמָּשׁוּת הַשְּׁקוּפָה הַנִּגְלֵית לוֹ

בְּמִשּׁוּשָׁיו.

אֶת הַחֵרֵשׁ –

עַל הַהַאֲזָנָה הַפְּנִימִית

לְדִמְמוֹתָיו.

אֶת הָאִלֵּם –

עַל הַלָּשׁוֹן לְלֹא מִלִּים

בִּתְנוּעוֹתָיו.

אֶת הַמְּשֻׁתָּק  –

על ההתקדמות בִּמְּקוֹם שִׁבְתּוֹ –

בַּהֲלִיכָה שֶׁל חַיָּיו.

 

וְאוֹתָנוּ תִּשְׁאַל;

עַל פְּרִיצַת מִגְבְּלוֹת הָרְאִיָּה, הַשְּׁמִיעָה, הַדִּבּוּר וְהַמַּעֲשֶׂה

בִּמְצִיאוּת המאפשרת וְהַפְּתוּחָה שֶׁלָּנוּ…

 

 

צִפִּיּוֹת 

הִנְמַכְתִּי צִפִּיּוֹת-

הַצִּפִּיּוֹת גָּבְהוּ.

 

זָרַקְתִּי לַמְּגֵרָה-

הַדִּמְיוֹן אָז הִתְגָּרָה.

 

הוֹרַדְתִּי לָרִצְפָּה-

נִצְנְצוּ בַּחֲשֵׁכָה.

 

חָפַרְתִּי בּוֹר

כִּסִּיתִים בָּאֲדָמָה-

 

הִכּוּ בָּהּ שֹׁרֶשׁ

וְנָבְטוּ מִקֵּץ שָׁנָה.

 

איי האסוציאציה

נדודי השינה הם גם

איי האסוציאציה

שעליהם עוגנים;

זיכרי היומיום, פני האהובים,

נופי השיכחה העולים מתהומות הזיכרון,

וטעמי החיים.

 

אלה המרימים עוגן מן האיים הללו

וחותרים בחרדה היסטרית

לים השינה,

יכול להיות שיצליחו לצלוח את הנדודים

ויכול להיות שתודעתם תתנגש בסלעי הרוגז

ושנתם תופר ללא המסעות המענגים

(אך לא חסרי הסיכונים)

באיי האסוציאציה.

 

ניצוצות
*******
הניצוצות מנצנצים
בחשיכה
ובשרך מלבין בחלומות.
גם בלילה אפשר לראות
כשמתמקדים
איך עולים ריצודים
מעולמך
ומאותתים לי
לגלות את ערוותך…

 

הר של ממתקים
***************
הר של ממתקים
ממתק אחד יותר מתוק מהשני,
הר של ממתקים להמתיק את החיים
בזמנים מרים.

 

ובזמן מר שכזה מסופר על איש

שחיפש מתוק בין מתוקים
שמעד והחליק על ההר
והתגולל בין

ממתקים.

 

עד שהחל להתגלגל לתחתית
ומרוב פחד, בהיותו מר מתמיד –
סחב תוך כדי התגלגלותו

את כל הבא לידו,

 

מוצץ ומלקק –

בשפתיו ובעיניו…
מושך ותופס –

באצבעות, במרפקים,
בציפורניו-
ואם זה לא די

הוא מספיק לגולל לידו
ערמת ממתקים גדולה

שמתגלגלת עמו –

 

במורד המתוקים במעוף
התאווה
שתחתיתה בסוכר וראשה

באינסוף…

 

מסתובב… מסתחרר…

ככל שהערמה נערמת יותר
וגלי ממתקים סוערים מכים בו
והוא במצב של הלם ושוק
עד שמפולת ממתקים
קוברת אותו בקבר

מתוק.

 

אקסיומה 6
***********
)מהאתיקה של שפינוזה)
״אידיאה אמתית חייבת להתאים למושא
שהיא האידאה שלו״
* * *
אהבה חייבת להתאים לאהוב שהיא אהבתו
ולא להתפזר לאהבת הנמצאים כולם,
אלה עם שם ואלה בלי שם
ואלה שאת שמם אינך יודע
ולא יכולת לדעת גם אם מאד רצית.

נכון אמרה זלדה האהובה במשוררים
״לכל איש יש שם!״
אך הן תודה, בפני עצמך,
מליוני האנשים האנונימיים
בדומה לגרגרי החול אשר על שפת הים
שאין להם שמות פרטיים
כולם חול
ובדומה לכוכבים אשר על השמים
שאין להם שמות פרטיים
כולם כוכבים
ורק לנבחרים מהם שאתה זוכר להם שמות
ואת פרצופם מכיר
וכאבם ושמחתם יודע
או לכל הפחות
משער

שעה שאתה שם את עצמך בעורם
ועוד יותר אם אתה מסוגל
-אפילו רק רגע-
לשים עצמך בנפשם-

אלה נפשות שהם באמת
מושאי אהבתך,
לא רק כאידיאה
אלא מי שאתה מחבק
חיבוק של
חיים.

 

***************

***********

 

****

 

 

שלום יקרים,

שולח לכם לחג את השירים שכתבתי  בחודשים האחרונים. לאחר שהתאמצתי לבער מהם את החמץ ולהכשיר אותם לקריאתכם, שתהיה, כך אני מקווה, בהרגשה של חירות והנאה.

חג שמח, פנחס

 

התוכן

בהולכי בין הבתים

לחפש אלוהים זה לשלול…

ליליומה

רק תהילים

הכול נשמע

יצור של לילה

סֵפֶר הַחַיִּים

אֲנִי אָמַרְתִּי בחופזי כָּל הָאָדָם כּוֹזֵב (תְּהִלִּים קטז. יָא)

כשההיגיון מסתבך

כל עוד יש אופק

אור באור נוגע

כשסגר אלוהים את עצמו מעצמו…

מחפש הפתעות

ועשו לי מקדש ושכנתי בתוכם…

רסיסים ממפל התנור

עד קצה הגבול

איך כותבים

לכתוב את החיים

חירות חירות…

 

בְּהוֹלְכִי בֵּין הַבָּתִּים

בְּהוֹלְכִי

בֵּין הַבָּתִּים וְהַחוּט

הַמְּקַשֵּׁר בֵּין בַּיִת לְבַיִת

רוֹפֵף, קָרוּעַ, אוֹ בִּלְתִּי נִרְאֶה

אוֹפְפִים אֶת הַמּוֹחַ קוּרֵי שֵׁנָה בִּלְתִּי נִלְאִים

שֶׁמּוֹשְׁכִים אוֹתִי אֶל הַבַּיִת הַפְּנִימִי

וְנוֹעֲלִים אֶת הַשַּׁעַר

בַּעֲדִי

 

לְחַפֵּשׂ אֱלֹהִים זֶה לִשְׁלֹל…

*************************

לִשְׁלֹל וְלִשְׁלֹל-

כָּל מַחְשָׁבָה, דִּמְיוֹן, וַחֲלוֹם אוֹדוֹתָיו

בִּידִיעָה כִּי מָה שֶׁהָיָה הָיָה וְאַחֲרֵי מֹשֶׁה

אִישׁ לֹא יִרְאֶה עוֹד אֶת

"אֶהְיֶה-אֲשֶׁר-אֶהְיֶה"

וְיִחְיֶה.

 

כָּל שֵׁם מִשְּׁמוֹתָיו נִשְׁלַל

טֶרֶם עֲלוֹתוֹ עַל דַּל

הַשָּׂפָה –

 

וּבְכָל זֹאת הַנְּשָׁמָה מִמַּעֲמַקֶּיהָ

שׁוֹאֶלֶת: אַיֵּה מְקוֹם כְּבוֹדוֹ?

וּמְבַקֶּשֶׁת לְהַלְּלוֹ:

הַלְּלוּ יָהּ!

 

וְיֵשׁ עָלָיו מַחְשָׁבָה, דִּמְיוֹן וַחֲלוֹם

וְהוּא נוֹכַח בַּזְּמַן וּבַמָּקוֹם

לְכָל נֶפֶשׁ הַקּוֹרֵאת בִּשְׁמוֹ

בֶּאֱמֶת וּבְתֹם.

 

לִילִיוֹמָה

הַזֶּהוּת

הִתְגַּלְּתָה לִי כְּמוֹ פֶּרַח שֶׁל לַיְלָה

נִסְגֶּרֶת בַּיּוֹם

וְנִפְתַּחַת בַּלַּיְלָה.

 

ליליומה קָרָאתִי לָהּ

ליליומה הָאַחַת

גַּם אִם בְּתוֹכִי

הִיא מְפֻצֶּלֶת לִשְׁתַּיִם.

 

ליליומה עָשְׂתָה לִי חַיִּים קָשִׁים –

בַּיּוֹם אָמַרְתִּי מִי יִתְּנֵנִי לַיְלָה

וּבַלַּיְלָה אָמַרְתִּי מִי יִתְּנֵנִי יוֹם.

 

ליליומה חָיְתָה בֵּין הַהֲפָכִים

וַאֲנִי חָיִיתִי עַל הַפָּנִים.

 

שֶׁבָּרַחְתִּי מֵעַצְמִי –

מִמֶּנָּה בָּרַחְתִּי,

כְּשֶׁשָּׂנֵאתִי אֶת עַצְמִי –

אוֹתָהּ שָׂנֵאתִי.

 

וְרַק שֶׁכְּבָר לֹא יָכֹלְתִּי לִחְיוֹת כָּךְ עִם עַצְמִי

הִכַּרְתִּי בִּזְכוּתִי לִחְיוֹת עִם ליליומה

וְהֶחְזַרְתִּי אֶת חַיַּי לְעַצְמִי

בַּיְּדִיעָה שליליומה

זֶה אֲנִי.

 

(הֶעָרָה: "כָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ, בַּאֲשֶׁר הוּא אָדָם,

מֻרְכָּב מִזֶּהֻיּוֹת חֶלְקִיּוֹת, לְעִתִּים כְּפוּלוֹת וְסוֹתְרוֹת.

לִחְיוֹת עִם זֶהוּת מֻרְכֶּבֶת, זֹאת זְכוּת אֱנוֹשִׁית בְּסִיסִית".

(פרופ. יִרְמְיָהוּ יוֹבֵל בְּשִׂיחָה עַל סִפְרוֹ "הָאֲנוּסִים")

 

רק תהילים

אֵין לִי סַבְלָנוּת לאליאדות ולאודיסיאות

וְגַם אֶרֶץ הַשְּׁמָמָה קְשַׁת הַפִּעְנוּחַ

שֶׁל אליוט מְעַיֶּפֶת אוֹתִי.

מָה לַעֲשׂוֹת אֲנִי קוֹרֵא עַצְבָּנִי מִדַּי

לשכאלה…

 

 

רַק תְּהִלִּים אֲנִי קוֹרֵא

וְאֶת הַמִּלִּים הַקָּשׁוֹת שֶׁסַּבָּא שֶׁלִּי

הָיָה מְבָאֵר לְבַעֲלֵי הָעֲגָלוֹת,

אֲנִי מֵבִין מֵהָעֶרְגָּה

שֶׁל הַמִּזְמוֹר.

הכול נשמע

אַל תִּתֵּן לְעַצְמְךָ לְהִתְיַבֵּשׁ;

תְּלַחְלֵחַ אֶת שְׂפָתֶיךָ –

תּוֹצִיא הֲבָרוֹת –

תּוֹצִיא שְׁרִיקוֹת –

הַכֹּל נִשְׁמַע,

כִּי זֶה כָּל הָאָדָם.

 

יצור של לילה

בְּעֹמֶק הַלַּיְלָה הֻפְּנַטְתִּי מֵעֵינַי יַנְשׁוּף

שֶׁהִבִּיט לְתוֹךְ עֵינַי

וְהוֹבִיל אוֹתִי

לִמְעָרַת הַיַּנְשׁוּפִים.

לֹא פָּחַדְתִּי, גַּם אֲנִי כָּמוֹהוּ יְצוּר שֶׁל לַיְלָה

שֶׁמַּכִּיר  אֶת קְרִיאַת יְצוּרֵי הָאֹפֶל

וְלֹא מְחַכֶּה לְשִׁירַת הַצִּפּוֹרִים

הַמִּתְעוֹרְרִים

עִם שַׁחַר.

 

סֵפֶר הַחַיִּים

בְּסֵפֶר הַחַיִּים

כְּמוֹ גַּם בְּכָל סֵפֶר עַמּוּדִים נִדְבָּקִים

לִפְעָמִים בִּבְלִי-דַּעַת, לִפְעָמִים בְּהֶסֵּח-הָדַּעַת.

אַךְ אִם שָׂמִים לֵב וּמַפְרִידִים בֵּין הָעַמּוּדִים

הָעֲלִילָה מִתְבַּהֶרֶת

וְהַחַיִּים מִתְמַלְּאִים

וּמִתְאָרְכִים.

 

 

אֲנִי אָמַרְתִּי בחופזי כָּל הָאָדָם כּוֹזֵב (תְּהִלִּים קטז. יָא) 

 

הֶעֱרִיצוּ אָדָם,

חָשְׁבוּ שֶׁהוּא מֻשְׁלָם

כָּל עוֹד שֶׁהוּא הָיָה בְּדַעְתָּם.

 

כְּשֶׁהִבְחִינוּ שֶׁסָּטָה מִדַּעְתָּם

שִׁנּוּ אֶת דַּעְתָּם עָלָיו

וַהֲפָכוּהוּ לָרַמַּאי

שֶׁמְּרַמֶּה אוֹתָם.

 

לֹא רָצוּ לַדַּעַת מַהִי

דַּעְתּוֹ הָאַחֶרֶת.

מִבְּחִינָתָם, אֵין הוּא קַיָּם עוֹד

וּמֵעוֹלָם גַּם לֹא הָיָה…

 

הָאָדָם שֶׁהִרְגִּישׁוּ

כְּלַפָּיו כִּקְרוֹבֵי דָּם –

הָפַךְ לִהְיוֹת שְׂנוּא נַפְשָׁם.

 

וואיי וואיי עָלָיו

שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ עֲלֵיהֶם כְּלוּם וְלֹא יָדַע

עַל מָה וְלָמָּה הוֹצִיאוּ עָלָיו אֶת מִשְׁפָּטָם.

 

רַק דָּבָר אֶחָד

יָדַע בְּבִטָּחוֹן מָלֵא,

שֶׁרַק בֶּן אָדָם הִנֵּה הוּא

וּכבֶֶּן אָדָם לְעוֹלָם הוּא לֹא יִהְיֶה מֻשְׁלָם.

 

וְאֵלֶּה שֶׁהֶעֱרִיצוּהוּ

וְחָשְׁבוּ אוֹתוֹ לְמֻשְׁלָם טָעוּ וּבִלְבְּלוּ

בֵּין אָדָם שֶׁחַי בַּמְּצִיאוּת וּבֵין אָדָם שֶׁחַי בְּדִמְיוֹנָם.

 

חִפְּשׂוּ אָדָם טוֹב  – וְרָאוּ בּוֹ רַק טוֹב,

חִפְּשׂוּ אָדָם רַע  – וְרָאוּ בּוֹ רַק רַע,

וְיָצְרוּ גְּבוּל לֹא אֱנוֹשִׁי בֵּין הַטּוֹב וּבֵין הָרַע.

 

הִסְתַּכְּלוּ עַל עַצְמָם – וְרָאוּ כִּי טוֹב,

הִסְתַּכְּלוּ עַל הָאַחֵר – וְרָאוּ כִּי רַע,

וְכָךְ יָצְרוּ אֶת הַגֹּלֶם הַטּוֹב וְאֶת הַגֹּלֶם הָרַע.

 

שְׁנֵי הַגְּלָמִים

הִסְתּוֹבְבוּ שׁוּב וָשׁוּב מִסָּבִיב לְעַצְמָם

וּבִמְקוֹם לַעֲשׂוֹת הֶכֵּרוּת טוֹבָה יוֹתֵר עִם עַצְמָם

חִפְּשׂוּ בֵּין אֲנָשִׁים דְּמוּת אִידֵאָלִית

לְהִזְדַּהוּתָם.

 

וּמֵאַחַר שֶׁלֹּא הָיוּ מוּדָעִים לָעֻבְדָּה

שֶׁהַדְּמוּת שֶׁנִּמְצְאָה נִלְקְחָה

מִדִּמְיוֹנָם

 

הִתְאַכְזְבוּ מֵהָאָדָם

וְהֶאֱשִׁימוּ אוֹתוֹ בְּכָזָב,

לַמְרוֹת שֶׁהֵם עַצְמָם

צִפּוּ אֶת הַבְּדִיל בַּזָּהָב.

 

כְּשֶׁהַהִגָּיוֹן מִסְתַּבֵּךְ

                 

כְּשֶׁהַהִגָּיוֹן מִסְתַּבֵּךְ

אֵיךְ מוֹצִיאִים אוֹתוֹ מֵהַסְּבַךְ?

 

הַאִם עַל יְדֵי עוֹד הִגָּיוֹן

שֶׁיַּעֲבֹד עַל הַהִגָּיוֹן שֶׁהִקְדִּימוּ

וְעַל הַהִגָּיוֹן שֶׁהִקְדִּים אֶת זֶה שֶׁהִקְדִּימוּ

בְּתִקְוָה שֶׁבַּהִלּוּךְ לְאָחוֹר

הַפְּלוֹנְטֶר יֻתַּר?

 

אוֹ מַשְׁאִירִים אֶת הַפְּלוֹנְטֶר

וְהוֹלְכִים קָדִימָה לְשִׁקּוּלִים חֲדָשִׁים

שֶׁבּוֹנִים בַּיִת חָדָשׁ עַל חָרְבוֹת הַיָּשָׁן?

 

אוֹ שֶׁנִּשְׁאָרִים בַּבַּיִת הַיָּשָׁן

לִחְיוֹת עִם הַסְּתִירוֹת

וייאללה בָּלָגָן…          

 

כל עוד יש אופק

יֵשׁ אֹפֶק גַּם לַמַּחְשָׁבוֹת

שֶׁרָצוֹת עַל גַּלֵּי הַיּוֹמְיוֹם

וּמְחַפְּשׂוֹת שָׁם אֶת יַם הַחַיִּים.

 

אֲבָל כְּשֶׁהַגַּלִּים מִתְיָאֲשִׁים

וְהַיָּם הוֹדֵף

יַם הַחַיִּים הוֹפֵךְ

לְיַם הַמָּוֶת.

 

וְאֵין יוֹתֵר מַחְשָׁבוֹת

לְבַד מִלָּתֵת

לְסִירַת הַחַיִּים

לָשׁוּט לְאִטָּהּ

אֶל הָאֹפֶק הַמֵּת.

 

אור באור נוגע
**************
"אוֹר הַלְּבָבוֹת יוֹתֵר דַּק וּמְעֻלֶּה מֵאוֹר הָרְאוּת " (ספר הכוזרי מאמר ב' סימן נ"ד)

"לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי" (שמות ל"ג,כ')

" וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ"  (שם, כ"ג)

אֲחוֹרַי – כָּל הַשְּׁאֵלוֹת, פָּנַי – כָּל הַתְּשׁוּבוֹת  (הרבי מקוצק)

"לְךָ אָמַר לִבִּי: בַּקְּשׁוּ פָנָי, אֶת-פָּנֶיךָ יְהוָה אֲבַקֵּשׁ" (תהילים כ"ז, ח')

 

אוֹר בְּתוֹךְ אוֹר בְּתוֹךְ אוֹר:

אוֹר הָרְאוּת מֵאִיר עוֹלָם פִיזִי

אוֹר הַנְשָׁמָה מֵאִיר עוֹלָם רוּחָנִי

אוֹר הַלֵּב מֵאִיר עוֹלָם מוּסָרִי

שָׁלֹשׁ אֲלֻמּוֹת שֶׁל אוֹר

 

כְּשֶׁיִּתְלַכְּדוּ הָאוֹרוֹת

בָּאָדָם –

יֵרָאוּ פְּנֵי אֱלֹהִים

בַּעֲדָם

 

וְלֹא יִהְיוּ עוֹד שְׁאֵלוֹת מֵאֲחוֹרָיו –

רַק לִרְאוֹת אֱלֹהִים וְלָמוּת

בְּאוֹר פָּנָיו.

כשסגר אלוהים את עצמו מעצמו…

"וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה,

הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ

וְאִישׁ לֹא-יָבֹא בוֹ—

כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל, בָּא בוֹ;

וְהָיָה, סָגוּר"

(יחזקאל, פרק מ"ד, פסוק ב')

כְּשֶׁסָּגַר אֱלֹהִים אֶת עַצְמוֹ מֵעַצְמוֹ;

הַיָּפֶה וְהַטּוֹב נָסוֹגוּ מִפְּנֵי הַהַזְנָחָה,

הַפְּרִיחָה הִשְׁתַּהֲתָה טֶרֶם תִּבּוּל,

הַזְּמַן לֹא זָז, הַחַיִּים נֶעֶצְרוּ.

הַדִּבּוּר נֶחְסַם מֵהַמִּלִּים

שֶׁנֶּעֶרְמוּ בִּקְצֵה הַלָּשׁוֹן

וְהַהַשְׁרָאָה פָּגָה.

 

לַמְרוֹת שֶׁזֶּרֶם הַחַיִּים הָלַךְ וְהִתְיַבֵּשׁ  –

הֶאֱמַנּוּ, כֻּלָּנוּ, שֶׁהָאֵל יוֹצִיא

אֶת עַצְמוֹ מֵעַצְמוֹ וִיחַבֵּק

אֶת עוֹלָמוֹ בִּשְׁבוּעָה

שֶׁלֹּא יַעֲזֹב עוֹד

לְעוֹלָם

 

וְיִתֵּן לָנוּ אֶת אַהֲבָתוֹ;

וְאִם חֲלִילָהּ יִקְרֶה

שֶׁאָנוּ נִימְאָס בּוֹ –

הָאַהֲבָה תְּנַצֵּחַ

אוֹתָנוּ וְאוֹתוֹ.

 

מְחַפֵּשׂ הַפְתָּעוֹת

 

עוֹד מְחַפֵּשׂ הַפְתָּעוֹת עַל אַף

כָּל הַמֶּטֶאוֹרִים הַכְּבוּיִים

שֶׁנָּפְלוּ בְּחַיַּי.

 

כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד לֹא רָאִיתִי הַפְתָּעוֹת

בָּאוֹרוֹת הַצְּהֻבִּים שֶׁהֵאִירוּ

אֶת אֲפֵלַת יַלְדוּתִי.

 

בְּכָל זֹאת אֵין הַפְתָּעוֹת גְּדוֹלוֹת יוֹתֵר

מֵהַפְתָּעוֹת שֶׁאָנוּ מַפְתִּיעִים

אֶת עַצְמֵנוּ –

 

כְּשֶׁמֶּטֶאוֹרִים כְּבוּיִים מַדְלִיקִים בָּנוּ חֵשֶׁק

וְאוֹרוֹת צְהֻבִּים מְאִירִים

אוֹר יְקָרוֹת

 

וַחֲלוֹמוֹת הַנְּפִילָה שֶׁל שָׁנִים,

שֶׁהָיוּ מְצִיפִים אֶת לֵילוֹתֵינוּ

מִתְפּוֹגְגִים כְּלֹא-הָיוּ…

 

 

"וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם"

********************************

כְּשֶׁיִּכּוֹן הַשָּׁלוֹם עִם בְּנֵי דּוֹדֵנוּ,

דִּמְיַנְתִּי בֵּית מִקְדָּשׁ שְׁלִישִׁי, מִבְנֶה אַרְכִיטֶקְטוֹנִי עֲנָק בְּרָחְבּוֹ וּבְגָבְהוֹ, עָשׂוּי מֵחֳמָרִים שֶׁל הַמֵּאָה הָעֶשְׂרִים וּשְׁתַּיִם (כְּגוֹן פִּתּוּחַ שֶׁל הַזְּכוּכִית הָעֲמִידָה, אוֹ שֶׁל הַפֶּרְסְפֶּקְס הַשָּׁקוּף),

קוֹנְסְטְרוּקְצְיָה עֲצוּמָה, מְלֵאַת אוֹר, מְמֻזֶּגֶת אֲוִיר.

מְכִילָה בְּתוֹכָהּ אֶת

מִסְגָּד אֶל אַקְצָה כְּמוֹ שֶׁהוּא

עַל מִתְפַּלְּלָיו וּמְבַקְּרָיו.

 

מִקְדָּשׁ שְׁלִישִׁי שָׁקוּף כֻּלּוֹ,

שֶׁכָּל אֶחָד יוּכַל לְחַוּוֹת

שֶׁכָּל אֶחָד יוּכַל לְשַׁוּוֹת

אֱלֹהִים לְנֶגְדּוֹ,

בְּלִי לְהַשְׁווֹת

אֲנָשִׁים,

אֱמוּנוֹת.

 

וְשֶׁקָּרָאתִי הַשַּׁבָּת שֶׁהַחוֹזֶה מִלּוּבְּלִין כָּתַב עַל

הַפָּסוּק: "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם".

"שֶׁיִּדְמֶה (הָאָדָם) שֶׁהַמִּקְדָּשׁ נִמְצָא בְּקִרְבּוֹ".

הֵבַנְתִּי מַהִי הַשְּׁקִיפוּת לָאָדָם

הַמְּדַמֶּה מִקְדָּשׁ

בְּקִרְבּוֹ.

 

 

וְאוּלַי זֹאת מַשְׁמָעוּת הַהַבְטָחָה

שֶׁבֵּית הַמִּקְדָּשׁ הַשְּׁלִישִׁי

יָרַד לָאָדָם מֵהַשָּׁמַיִם,

שֶׁהָאָדָם בְּרוּחוֹ

יִהְיֶה כְּ-

מִקְדָּשׁ.

 

רסיסים ממפל התנור

 

מוקדש לאתי ולאהרון

שהמפל כולו עם

הרסיסים

בזכותם.

 

הֶחָלָל הַפָּנוּי

מַזְמִין אוֹתָנוּ

לְהִתְמַלֵּא

אֲנַחְנוּ מִתְמַלְּאִים

וְהַפֶּלֶא נשאר…

 

*

הַתַּנּוּר הַשּׁוֹפֵעַ

מְחַמֵּם אֶת הַלֵּב

לְכָל הַמִּתְקָרֵב

לְטַבּוּרוֹ.

*

הַמַּיִם הַנּוֹפְלִים עַל הַסְּלָעִים

מְסֻגָּלִים לִשְׁבֹּר גַּם אֶת

גַּאֲוַת הֶהָרִים

הַנִּשָּׂאִים.

*

אִם יוֹרְדִים כַּמָּה מֵאוֹת מַדְרֵגוֹת

אֶל תַּנּוּרוֹ שֶׁל הַטֶּבַע –

זוֹכִים לְכַמָּה אַלְפֵי

רְסִיסֵי חַיִּים

לַנְּשָׁמָה.

*

אֵין כּוֹחַ יוֹתֵר גָּדוֹל לְהָנִיעַ אֲנָשִׁים מֵהָעִידוּד –

וְאֵין עִידוּד יוֹתֵר חָזָק

מֵהָעִידוּד שֶׁבַּלֵּב.

*

הָרָצוֹן חָזָק יוֹתֵר מֵהַשְּׁרִירִים

וְהַשְּׁרִירִים חֲזָקִים

יוֹתֵר מֵהָרָצוֹן.

*

הַתְּשׁוּבָה הֲכִי קְצָרָה לַשְּׁאֵלָה הַפִילוֹסוֹפִית

עַל הַקֶּשֶׁר בֵּין הַגּוּף וְהַנֶּפֶשׁ

נִמְצֵאת בַּמֶּטְרִים

הָאַחֲרוֹנִים

שֶׁל הָהָר.

 

 

 

הָרָצוֹן לְרַצּוֹת

הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים יוֹצְאִים הַחוּצָה

כַּכּוֹכָבִים מִבַּעַד לַשִּׁמְשָׁה.

הֵם לֹא דורשים הֲגָנָה,

שהרי הם פְּתוּחִים כְּשָׁמַיִם

מְנַצְנְצִים כַּכּוֹכָבִים.

 

לֹא צָרִיךְ לְהִתְגָּאוֹת

עִם הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים שיש לנו

ולא לתת אותם כשוחד לקבלת אהבה

כמו   ילדים גַּלְמוּדים שֶׁמְּחַפֵּשׂים חֲבֵרִים

בְּעֶזְרַת מַתָּנוֹת.

 

ואֵין מָה לְרַצּוֹת אֲנָשִׁים,

לֹא אֶת אִמָּא, לֹא אֶת אַבָּא, לֹא אֶת הַמּוֹרִים,

לֹא אֶת הַתְּעוּדוֹת, לֹא אֶת הַצִּיּוּנִים,

לֹא אֶת הָאִשָּׁה, לֹא אֶת האֱלֹהִים…

 

שָׁאַלְתִּי פַּעַם אַלּוּף מִשְׁנֶה,

שֶׁהָיָה עַל גְּבוּל הַדֶּמֶנְצְיָה:

מֵאֵיפֹה אַתָּה לוֹקֵחַ אֶת הַכּוֹחַ

לָלֶכֶת כָּךְ, זָקוּף?

הוּא הִסֵּס.

-אוּלַי הָאֱמוּנָה, נִסִּיתִי,

-אוּלַי אֱלֹהִים?

לֹא, הוּא אָמַר, הָאִשָּׁה.

 

לֹא אֲרַצֶּה אֶת הָאִשָּׁה הַיּוֹם

כְּדֵי שֶׁתּוֹלִיךְ אוֹתִי מָחָר.

הַיּוֹם זֶה הַיּוֹם מָחָר זֶה מָחָר,

אֵין לִי דִּיבִידֶנְדִים לְהַשְׁקִיעַ

בְּלְרַצּוֹת.

 

הָרוֹצֶה לְרַצּוֹת הוֹפֵךְ אֶת עַצְמוֹ

לִשְׁני הֲפָכִים עִם שֹׁרֶשׁ דּוֹמֶה.

הָרִצּוּי כִּמְעַט עָשָׂה אוֹתִי נְכֵה,

לֹא מְקַנֵּא בַּמְּרַצִּים…

 

החיים נמצאים בצד הישר

לֹא הפתלתל.

עֲרֵמַת נְחָשִׁים מִתְפַּתְּלִים

שנואה על החיים.

היושר עולה למעלה

כתפילה.

 

נִתֵּן אֶת עַצְמֵנוּ בְּיֹושֶׁר

מֵהנְּקֻודָּה הָאֱנוֹשִׁית

בְּקַו יָשָׁר

אֶחָד.

 

עַד קְצֵה הַגְּבוּל

אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת כֵּיצַד הוֹלֵךְ אָדָם

עַד  קְצֵה גְּבוּלוֹ,

שָׁאַל אֶת אַנְשֵׁי-הַגְּבוּל;

שָׁאַל אֶת הָעִוֵּר –

עַל הַמַּמָּשׁוּת הַשְּׁקוּפָה הַנִּגְלֵית

בְּמִשּׁוּשָׁיו.

אֶת הַחֵרֵשׁ –

עַל הַהַאֲזָנָה הַפְּנִימִית

לְדִמְמוֹתָיו.

אֶת הָאִלֵּם –

עַל הַלָּשׁוֹן לְלֹא מִלִּים

בִּתְנוּעוֹתָיו.

אֶת הַמְּשֻׁתָּק  –

עַל הִשָּׁאֲרוּתוֹ בַּמָּקוֹם

בָּרִיצָה הַמַּתְמֶדֶת שֶׁל חַיָּיו.

 

וְאוֹתָנוּ תִּשְׁאַל;

עַל מִגְבְּלוֹת הָרְאָיָה, הַשְּׁמִיעָה, הַדִּבּוּר וְהַמַּעֲשֶׂה

בִּמְצִיאוּת הַגְּלוּיָה וְהַפְּתוּחָה שֶׁלָּנוּ…

 

אֵיךְ כּוֹתְבִים?

************

כְּמוֹ שֶׁחַיִּים;

נוֹשְׁכִים אֶת הַמִּלִּים, יוֹרְקִים אֶת הָאוֹתִיּוֹת,

זוֹרְקִים אֶת הַמִּשְׁפָּטִים וּמִתְעַלְּלִים בַּכָּתוּב…

וּלְאַחַר מִכֵּן סוֹלְחִים, מְתַקְּנִים, מְצַפִּים בִּמְתִיקוּת

וּמְקַשְּׁטִים חֲגִיגִי…

 

וְלִפְנֵי שֶׁמַּגִּישִׁים

עוֹבְרִים בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה עַל כָּל הַמַּעֲשִׂים

וּמַקְפִּידִים לְנַקּוֹת פְּלִיטוֹת פֶּה

כְּמוֹ: כָּזֶה… וְכְּאִילוּ… וְכְּאִילוּ מָה…?

שֶׁהִשְׁתַּרְבְּבוּ מֵהָאֶמְצַע

אוֹ מֵהַצַּד

וְאָז נוֹתְנִים אֶת הַחַיִּים

כְּמִסְמָךְ חָשׁוּב

מִיָּד לַיָּד

לְמִשְׁפָּט הַקּוֹרְאִים,

אֶחָד לְאֶחָד…

 

לִכְתֹּב אֶת הַחַיִּים

***************

מוֹרַי לִמְּדוּנוּ:

לִפְנֵי שֶׁתִּרְשְׁמוּ שׁוּרָה אַחַת

הִתְנַזְּרוּ מִכְּתִיבָה

וְהַקְדִּישׁוּ אֶת זְמַנְּכֶם לִקְרִיאַת

סִפְרֵי הַחוֹבָה

הַגְּדוֹלִים.

אַךְ מִבְּשָׂרִי לָמַדְתִּי:

לִפְנֵי שֶׁאֶקְרָא שׁוּרָה אַחַת,

אֶכְתֹּב עַל חַיַּי

הַקְּטַנִּים

כְּמִי שֶׁעוֹמֵד עָרוּם

לִפְנֵי הָאֱלֹהִים

וְאֶת הַמִּלִּים שֶׁחָיִיתִי אַקְדִּישׁ

לְכָל אֶחָד

מֵחֲבֵרַי הַטּוֹבִים.

 

חֵרוּת, חֵרוּת…

***********

לִפְתֹּחַ אֶת מַנְעוּל הַלֵּב

לִפְרֹץ אֶת סוֹגֵר הַמּוֹחַ

לְרַכֵּךְ ת'נוֹקְשׁוּת

לְשַׁחְרֵר אֶת הַפְּנִימִיּוּת הַתְּפוּסָה

לְהַתִּיר ת'קְשָׁרִים

לְגַלְגֵּל אֶת הַפְּלוֹנְטֶר לְאָחוֹר,

לְהַשְׁלִים עִם מָה שֶׁבָּעַר בְּנוֹ

וְלֹא הִצְלַחְנוּ לְמַמֵּשׁ

וּלְבַעֵר אֶת מָה שֶׁכָּבָה בְּנוֹ

מֵחֹסֶר עִנְיָן –

וְאָז לַעֲשׂוֹת אֶת הַסֵּדֶר

שֶׁל הַחַיִּים.

 

מאחל לכם יקיריי ואהוביי

סדר טוב ושמח

בחג ובחיים

שלכם, פנחס

 

 

 

 

 

שירים ליהל 3

שירים ליהל 3

חלק שלישי

שירים ארוכים,

כמו-פואמות,

כמו-שירים.

שמות השירים

יש חיפוש ויש חיפוש…

כשההכרה מאירה

יפתח – מילה של גבר

תוספות לנ"ל

באוניה

אני דומה למלכת היופי

אז למה בכל זאת רוצים אלוהים?

להיות בפתיחות

לשוב בחזרה

אדם; חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל, אדם; אֶדְמֶה לעליון

כל עוד (שיר על הדרדרות קוגניטיבית)

תהליך מדומיין של יצירת ציור שצייר ואן גוך

דו שיח הזוי על האמת

פגשתי נזירה

האני האמיתי

הלדרלין

אהבה מאוחרת

לחפש קדושה

על ספק ואמונה, קמטים ומימדים…

 

יש חיפוש ויש חיפוש…

החיפושים הם שונים ורבים ואין להם סוף…
א. מחפשי אלוהים:

מחפשים בספרי הקודש,

מחפשים בהרים ובמדבריות,

מחפשים בעשיית המצוות,

מחפשים באהבה

ומחפשים בפגישה

בין אני-ואתה.

 

מחפשים בפרדס (בפשט, ברמז, בדרש, בסוד) מחפשים בטבע

מחפשים בנס ועוד

מחפשים בהיסטוריה של העם

ומחפשים בתוך עצמם.

 

הרבי מקוצק אומר שאלוהים נמצא

בכל מקום שנותנים לו להיכנס…

זה  נשמע חידוד עממי ומומצא –

אך זה מה שזה, לא חידוד ולא נס.

 

ב. המחפשים את עצמם

אדם המחפש את עצמו –

איך ימצא?

מי שמנסה להרים את גופו בידיו,

איך ירים?

כלב שמנסה לתפוס עצמו בזנבו,

איך יתפוס?

אם A  שווה לעצמה (A=A)

איך היא תצא מעצמה?

 

נס היא צריכה כדי לעשות את קפיצת חייה

ממעמקי הטאוטולוגיה,

כדי לצאת ממצב הזהות שתקעה בו

את עצמה.

 

כמה זמן לוקח לצב מבוהל לצאת משריונו?

כמה זמן ייקח ל A לצאת משריונה?

 

זה מהפך של חיים,

למי שחייו סגורים בעצמם,

לפתוח את חייו אל העולם.

 

ג. המתחפש:

A מתחפש ל –B..C..D..    וכו'

ועוד הוא חושב למצוא את A האמתי

שעה שהוא כבר מזמן שכח מי הוא מי …
ד. "האניהוא התחפושת:

מה אם "האני" עצמו הוא התחפושת

וביטולו הוא מימושו של האדם!?

(על פי תורות מהמזרח הרחוק

ובאופן קצת דומה על פי המקובלים).

 

אם כן, מיהו האדם הממומש הזה… מה שמו?

האם הוא נמצא כאן אתנו?

שהרי אם איננו "אני", גם איננו "אתה",

גם איננו "הוא".

אם כן, איפה הכלל שבתוכו הוא פרט?

ואם איננו פרט אז איפה הוא בכלל?

 

הוא מתמזג בהוויה, אומרים התורות האלה,

עכשיו, לך וחפש אותו בהוויה…

 

שיר, מאת דן פגיס:

אֵיפֹה

הִתְחַבֵּאתִי בַּחֶדֶר, אֲבָל שָׁכַחְתִּי אֵיפֹה.

בָּאֲרוֹן אֵינֶנִּי.

וְלֹא מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן.

גַּם לֹא בַּמִּבְצָר הַגָּדוֹל בֵּין רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן.

הָרְאִי רֵיק מִמֶּנִּי.

לְרֶגַע נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי בַּתְּמוּנָה עַל הַקִּיר.

בְּאֶחָד הַיָּמִים אִם יָבוֹא מִישֶׁהוּ וְיִקְרָא לִי

אֶעֱנֶה וְאֵדַע: הִנְנִי.

 

ה. מחפשים עולמות:

יש המחפש את עולמו בחייו

ויש המחפש את חייו

בחיי העולם הבא.

 

יש מי שחייו מרור

ומאמין שהם פרוזדור

ויש מי שחייו הם דבש

אך אין בהם ממש.

 

האם זה גורל או קיבעון?

מה קושר את הידיים בפרוזדור

וכולא את הרוח בדבש?

 

ו. מחפשים צדק:

"צדק צדק תרדוף"

ארבעה סוגים של רודפי צדק.

  1. אלה העומדים על צדק ריאלי: צדק משפטי וצדק חברתי.
  2. האוטופיסטים, המציגים צדק אוטופי.
  3. יש את אלה המחפשים צדק (בדרך כלל בגלל עוול שהם חשים שנגרם להם) ונלחמים באופן אובססיבי  מלחמות ״דון קישוטיות״  ״בתחנות רוח״…
  4. ראליסטים עם רוח אוטופית, המחפשים צדק חברתי. רק להם יש סיכוי להגשים אידיאל צודק.

 

 

 

החיפושים הם שונים ורבים ואין להם סוף…

ורבים הם המחפשים

מחפשי אלוהים ומחפשי עצמם.

מחפשים את האני ומחפשים את ביטולו.

מחפשים לשים תחפושת ומחפשים להורידה

ומחפשי הצדק הראליסטים, האוטופיסטים והאובססיבים.

 

יש המחפשים מזור לכאב של עצמם

ויש המחפשים גאולה לעמם.

ויש סתם מחפשים, מחפשי הסתם…

 

כולם מחפשים ונדמה שמצאו

ומצאו רק את הנדמה

כי האמיתי מסתתר

וככל שיקלפו את קליפות הנדמה

שום דבר לא דומה

לאמת שאותה

מחפשים.

 

סוף דבר

כשנכדו של פרופ. ליבוביץ

בא אל סבו להיפרד

לפני נסיעה ארוכה.

שאל אותו סבו

לאן אתה נוסע

ענה לו הנכד: להכיר ארצות.

שאל אותו : לאיזה מטרה.

ענה לו : ללמוד… לדעת…

ואז, בהצביעו על ספרייתו הגדולה שבחדר: אמר לו ובשביל זה לנסוע? הרי הכל כאן,

הכל נמצא כאן…

 

ויש אומרים: בשביל מה לחפש הכל נמצא בתוכינו.

 

ובקוהלת כתוב: סוף דבר, הכל נשמע, את האלוהים ירא ואת מצוותיו שמור,

כי זה כל האדם.

__ __ __ __ __ __

  • – – – – – – – – – –

————

 

 

 

. מחפשי ארצות:

בדמם ובנפשם הרצון לגלות

ורוחם לא שקטה.

בנתיבי ים לא נודעים השיטו ספינות,

חצו סערות והשקיטו מרידות של מלחים

שכוח סיבלם כשל.

כשהם לא מוותרים לעצמם, המשיכו וחיפשו

עד שמצאו יבשות וסימנו נתיבים.

 

. מחוץ לכדור הארץ:

המשפט הבלתי נישכח שאמר האדם הראשון

שהציג את כף רגלו על פני הירח, היה:

"זהו צעד קטן לְאדם, צעד גדול לאנושות"

הסקרנות האנושית לא עוצרת

רק נשאבת יותר ויותר

אל החור השחור

של היווצרות

היקום.

 

. המדענים:

זה יעוד וגם דחף לגלות

מה מעל

מה מתחת

עם איזה נוסחה נתקרב לגילוי

ואיזה ניסוי יוכל להוכיח.

 

ויש הבטוחים שהאמת בידם

וכל האחרים

טועים

והם לוהטים בלהט אמיתם

ומעלים אש בין טהור וטמא

על פי ראייתם

ושורפים את עמיתם

בלהטם

 

וכל ההוויה שותקת

בעת שהאמת הערומה רוקדת

בין חיים ומוות

ואיננה מתביישת

 

מוכוונות-עתיד לעומת מוכוונות-עבר

 

בהמשך לדבריו של הרב יונתן זקס אודות המכוונות לעתיד

אחרי עבר טראומתי (ראה פוסט קודם),

עלה בדעתי להביא בפניכם שיר מאד חביב עלי

שכתבתי בזמנו בנושא הזה.

(אגב, הכיוון הזה מנוגד בתכלית לגישה הפסיכואנליטית שמטפלת

בחשיפת העבר שמייצר את הקיבעון/הבעיה, בהווה.

אם להציג מטפלים גדולים המייצגים את שני הצדדים המנוגדים;

יהיו אלה פרויד לעומת אדלר וויקטור פרנקל כשיונג עומד ביניהם.

לדעתו, כל מקרה לגופו, כל אדם ובעייתו הייחודית.

על כן, יש לבחור את הטיפול המתאים לאדם ולבעיה.

היום הדעה הזאת היא כמעט כללית. .למרות שלבי הולך

עם מוכוונות-עתיד.

אבל, ההערה הארוכה הזאת בוודאי שאיננה שייכת לשיר, חח..)

 

"תת ההכרה נפתחת כמו מניפה" (יונה וולך)

כשההכרה מאירה

תת ההכרה נפתחת

כשההכרה מאירה באור גדול

וצריך רק לשמור על האור שלא יכבה.

 

נזמין חלומות מוארים,

נוותר על חלומות חשוכים

ונספר סיפורים גלויים.

 

כי מה נחפש

בסדקי עבר

נסתרים

ומה נראה

מבעד לקורים?

 

נפתור חלומות

כמספרי עתידות

ולא כחושפי שלדים

מקברות.

 

מה שהיה,

היה –

בואו נתמקד

במה שיהיה.

 

שהרי הכרת היש הלא-ידוע מסקרנת פי אלף

מהחיטוט החוזר על עצמו

בָּאֵין-שָׁם-כְּלוּם

האישי.

 

הטלסקופים של ההכרה מקרינים

על קירות המוח

צילומים וצבעים שעין לא ראתה

ששכל לא תפס.

 

צילומים של פרחי-רוע מתייבשים בשמש בוערת

ולעומתם עצי-אור צומחים על כוכבי החושך,

ומראות הררי העצב המלבינים

שבבוא קיצם מתמוטטים

ברעמים עמומים

ונמסים בשקיעה

לתהומות

הים.

*

ההכרה המאירה מגששת בתחתיות היקום ומזהָה;

את אגם העליזות, ולמעלה מאגם העליזות:

את נהר החגיגה, ולמעלה מנהר החגיגה:

את ים השמחה, ים של שמחה,

גל-אחרי-גל: "מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ

עַד מְבוֹאוֹ מְהֻלָּל…"

 

ובים הזה המסירות החמה של האהבה

מעוררת את היקום לפתוח את ידיו

המקומטות והמיובלות

ולחבק את חיבוק

החיים.

***************

********

 

יפתח – מילה של גבר
*********************
הפטרת פרשת חוקת (שופטים פרק יא) מספרת על מלחמתו של יפתח בבני עמון.
יפתח הַגִּלְעָדִי, השופט השמיני של שבטי ישראל בתקופת השופטים, מתואר "כגיבור חיל", שלחם והביס את בני עמון.
טרם ניצחונו נדר יפתח נדר לה' ובו התחייב כי אם ינצח, יעלה לעולה את היוצא לקראתו.
בתו היתה זו שיצאה לקראתו בשירים ובמחולות…
" וְרַק הִיא יְחִידָה, אֵין-לוֹ מִמֶּנּוּ בֵּן אוֹ-בַת. וַיְהִי כִרְאוֹתוֹ אוֹתָהּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו, וַיֹּאמֶר אֲהָהּ בִּתִּי הַכְרֵעַ הִכְרַעְתִּנִי, וְאַתְּ, הָיִית בְּעֹכְרָי; וְאָנֹכִי, פָּצִיתִי פִי אֶל-יְהוָה, וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב. וַתֹּאמֶר אֵלָיו, אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-יְהוָה–עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ: אַחֲרֵי אֲשֶׁר עָשָׂה *לְךָ* יְהוָה נְקָמוֹת מֵאֹיְבֶיךָ "

 

בת יחידה זו, שמתבטלת מול אביה הנערץ עליה כל כך (בהדגישה: אֲשֶׁר עָשָׂה *לְךָ*)
מחזקת אותו בהחלטתו הנוראה.

 

הרקע הבעייתי ממנו הגיע יפתח;
גיבור חיל, מקדים לתאר אותו הכתוב, אלא שהוא גם, בן לאישה זונה, שגדל כילד חורג עם אחיו מצד אביו, שגרשו אותו לבסוף מביתו, באומרם:

" לֹא-תִנְחַל בְּבֵית-אָבִינוּ–כִּי בֶּן-אִשָּׁה אַחֶרֶת, אָתָּה.
וַיִּבְרַח יִפְתָּח מִפְּנֵי אֶחָיו.. וַיִּתְלַקְּטוּ אֶל-יִפְתָּח אֲנָשִׁים רֵיקִים,

וַיֵּצְאוּ עִמּוֹ. "

 

אחרי כל זאת ולמרות כל זאת, בצר להם, הולכים אליו זקני גלעד לקחת אותו להיות להם לקצין במלחמתם עם בני עמון.

ואז מטיח בפניהם, יפתח:
"הֲלֹא אַתֶּם שְׂנֵאתֶם אוֹתִי, וַתְּגָרְשׁוּנִי מִבֵּית אָבִי; וּמַדּוּעַ בָּאתֶם אֵלַי, עַתָּה, כַּאֲשֶׁר, צַר לָכֶם. "
זקני גלעד בולעים את ההטחה ואומרים לו:
" לָכֵן עַתָּה שַׁבְנוּ אֵלֶיךָ, וְהָלַכְתָּ עִמָּנוּ, וְנִלְחַמְתָּ בִּבְנֵי עַמּוֹן. כשהפעם הם מעלים את מעמדו מקצין לראש. "וְהָיִיתָ לָּנוּ לְרֹאש"
עכשיו יפתח כבר עף על עצמו. , ורוצה מהם הבטחה שהוא יהיה להם לראש גם אחרי המלחמה . " אִם-מְשִׁיבִים אַתֶּם אוֹתִי לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן, וְנָתַן יְהוָה אוֹתָם, לְפָנָי–אָנֹכִי, אֶהְיֶה לָכֶם לְרֹאשׁ".
"וַיֹּאמְרוּ זִקְנֵי-גִלְעָד, אֶל-יִפְתָּח: יְהוָה, יִהְיֶה שֹׁמֵעַ בֵּינוֹתֵינוּ–אִם-לֹא כִדְבָרְךָ, כֵּן נַעֲשֶׂה".

 

נראה שיש ליפתח יחסים מיוחדים עם ה':
" וַיְדַבֵּר יִפְתָּח אֶת-כָּל-דְּבָרָיו לִפְנֵי יְהוָה.."
יחסים, שלפחות בחלקם, דומים ליחסים המיוחדים של דוד

עם ה'.
עם רקע דומה של נירדפות ועמידה בראש קבוצה של אנשי שולים. אפשר להניח, גם הרגשה דומה להרגשה של דוד

ש -"טוֹב לַחֲסוֹת בַּיהוָה מִבְּטֹחַ בָּאָדָם."

 

עכשיו אם נשאל, איך יכול היה יפתח לעלות את בתו לקורבן?
נסכם ונחשוב על כל גורמי הרקע הללו:
– גיבור חיל, מתלקטים אחריו אנשים = גבריות + מנהיגות.
– הדחיה הקשה שבה נדחה יפתח על ידי משפחתו
ועל ידי החברה הנורמאטיבית של אנשי גלעד =
רגש נחיתות .
– אימוץ מנהיגותו על ידי אותה חברה שדחתה אותו מקרבה. מהפכת שמים וארץ מבחינתו של יפתח = רגש עליונות (וניפוח האגו).
– כאשר המהפך הזה יכול היה לקרות רק אם ייתן ה' את בני עמון לפניו, ואם אכן זה יקרה = חיזוק היחס המיוחד בינו לבין האל.
– "וַיִּדַּר יִפְתָּח נֶדֶר לַיהוָה, וַיֹּאמַר: אִם-נָתוֹן תִּתֵּן אֶת-בְּנֵי עַמּוֹן, בְּיָדִי…" = הנדר לאל מחזק את הסיכוי שייתן ה' את בני עמון לפניו.
– נפילת בני עמון לפניו = מחזקת את המחויבות של יפתח להודות ל – ה' ולקיים את הנדר.
– " פָּצִיתִי פִי אֶל-יְהוָה, וְלֹא אוּכַל, לָשׁוּב" = מילה של גבר.
– "אָבִי פָּצִיתָה אֶת-פִּיךָ אֶל-יְהוָה–עֲשֵׂה לִי, כַּאֲשֶׁר יָצָא מִפִּיךָ" = תמיכה מצד הקורבן עצמו במילה של הגבר.

 

שמונת הגורמים הללו, יכולים אולי לתת לנו להבין איך יכול היה יפתח לעלות את בתו לקורבן .
אך האם נוכל לקבל את המעשה שעשה?

 

יפתח
מי שנפתחו בפניו הרבה דלתות
סגר דלת אחת לנצח.

 

מי שישראל התחננו בפניו
תהיה לנו לראש
ותצילנו –
הציל את עמו
ולא הציל את
בתו.

 

בכל זאת, מודל של גבר
גבר שבגברים.

ואולי רק שלומיאל/שלומזל
שבגד בו המזל?

או איש כמות שהוא,
מלא גאווה
שהעדיף את טוהר מילתו
על פני חיי בתו
היחידה.

 

שאחריה חייו כבר לא יהיו חיים
אלא אבל מתמשך וריב
עם מילה קטנה
וגאווה גדולה
שגרמה לו
להקריב.

 

להקריב את בתו
על מזבח מילתו –
במקום להקריב את מילתו
על מזבח גאוותו.

 

תוספות

מדרש תנחומא

במדרש זה מתואר ויכוח בין הבת לאביה, שבו היא מנסה לשכנע את אביה שלא יבצע את הנדר. היא מצטטת את פסוקי התורה ובהם את נדר יעקב ושואלת באירוניה האם עלה בדעתו של יעקב להקריב קרבן מי משנים-עשר בניו.

כֵּוָן שֶׁבִּקֵּשׁ יִפְתָּח לְהַקְרִיב אֶת בִּתּוֹ הָיְתָה בּוֹכָה לְפָנָיו וְאָמְרָה לוֹ: אָבִי, אָבִי! יָצָאתִי לִקְרָאתְךָ בְּשִׂמְחָה וְאַתָּה שׁוֹחֵט אוֹתִי! שֶׁמָּא כָּתוּב בַּתּוֹרָה שֶׁיְּהוּ יִשְׂרָאֵל מַקְרִיבִין נַפְשׁוֹת בְּנֵיהֶם עַל גַּבֵּי הַמִּזְבֵּחַ? אָמַר לָהּ: בִּתִּי, כְּבָר נָדַרְתִּי. אָמְרָה לוֹ: הֲרֵי יַעֲקֹב אָבִינוּ נָדַר "וְכֹל אֲשֶׁר תִּתֶּן לִי עַשֵּׂר אֲעַשְּׂרֶנּוּ לָךְ", וְנָתַן לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שְׁנֵים עָשָׂר בָּנִים, שֶׁמָּא הִקְרִיב לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אֶחָד מֵהֶם? וְלֹא עוֹד, הֲלֹא חַנָּה כְּשֶׁהִיא נוֹדֶרֶת וְאוֹמֶרֶת "וּנְתַתִּיו לַה' כָּל יְמֵי חַיָּיו" – שֶׁמָּא הִקְרִיבָה אֶת בְּנָהּ לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא? כָּל הַדְּבָרִים הַלָּלוּ אָמְרָה לוֹ וְלֹא שָׁמַע אֵלֶיהָ. עָלָה וּשְׁחָטָהּ לִפְנֵי הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא.

— תנחומא בחקותי

חז"ל מותחים ביקורת חריפה על מעשהו של יפתח אשר ברור שאין לו כל תוקף[10], ועל פנחס שהיה בדורו ולא הפר את נדרו:

היה יכול להפר את נדרו ולילך אצל פנחס. אמר: אני מלך ואלך אצל פנחס? ופנחס אמר אני כהן גדול ובן כהן גדול ואלך אצל עם הארץ זה?! בין דין(=זה) לדין (בין יפתח ובין פינחס) נספת (=נהרגה) ההיא עלובתא (=מסכנה) ושניהם נתחייבו בדמיה. פנחס נסתלקה ממנו רוח הקודש              ו יפתח נישול  ממנו אבר אבר ונקבר במקומות הרבה.

 

ורוח הקדש צווחת: 'נפשות הייתי רוצה שתקריב לפני?!- "אשר לא צויתי ולא דברתי ולא עלתה על לבי" (ירמיה, ז, לא): "אשר לא צִויתי"-  לאברהם שישחוט את בנו, אלא אמרתי לו "אל תשלח ידך" … (בראשית, כח, יב) "ולא דברתי"-  ליפתח להקריב את בתו. […]

 

בת יפתח כמשל

מאת עדי שרון, 25.6.04

התפרסם ב NRG

יפתח הגלעדי היה גיבור חיל והוא בן אישה זונה…ויתלקטו אל יפתח אנשים ריקים…ותהי על יפתח רוח ה'…וידור יפתח נדר לה' ויאמר: אם נתון תיתן את בני עמון בידי, והיה היוצא… מדלתי ביתי לקראתי בשובי בשלום…והיה לה' והעליתיהו לעולה…ויבוא יפתח…אל ביתו והנה בתו יוצאת לקראתו בתופים ובמחולות ורק היא לו יחידה, אין לו ממנו בן או בת…". הרבה שאלות על האיש הזה שהפך לשופט ומושיע ועל בתו היחידה, אשר אפילו שם אין לה. בעצם, יש לה שם, "בת יפתח". בתור "הבת של…" יש לה כבר את הייחוס המספק וגם גורלה נחרץ בגלל אבא שלה.

בתחילת הפרק יפתח הוא הגיבור הראשי. הוא גם הסובל והמאשים. הוא אב לבת יחידה ולו לא יהיה תחליף במותה, מסכן. "ויאמר: אהה בתי…הכרעתני ואת היית בעוכרי ואני פציתי פי אל ה' ולא אוכל לשוב". אני איני יכול לחזור בי, אבל את אשמה! מה באת לקראתי?

והבת המסכנה, מפנימה היטב את המסר: "ותאמר אליו, עשה לי כאשר יצא מפיך…הרפה ממני שניים חודשים ואלכה…ויהי מקץ שנים חודשים ותשב אל אביה ויעש לה את נדרו".

חז"ל מזועזעים מהתנהגותו של יפתח ומבקרים אותו על שלא ניסה להפר את הנדר הטפשי. שהרי אם היה בא לקראתו האמסטף הביתי, או החמור המשפחתי, וודאי לא היה מקריב אותם לה'. ובכלל, מדוע לא פנה אל המרא דאתרא שישחרר אותו מן הפלונטר שיצר בהבל פיו? הבל, תרתי משמע. ויש כמובן גם ביקורת על הרב. למה הוא שתק ולא פנה מיוזמתו אל יפתח להפר את הנדר…

ואיפה הייתה אמא שלה? למה היא לא עשתה סקנדל? נו באמת למה? שאלה מצויינת. עיון במקורותינו מגלה, לפחות על פי חז"ל, כי גם לשרה נודע על העקדה רק כשהמשפחה הייתה בדרך. חז"ל מוסיפים שם מדרש על השטן שבא לבשר לה על המתרחש, ואולי רק שלח S M S ובינתיים פרחה נשמתה. ולא נשכח כמובן, שחוץ מזה יצחק ניצל ממוות.

ולוט, אחיינו של אברהם. כשבאו אליו אנשי סדום, אשר גילו את האורחים שבבית ובקשו מן המארח להוציאם החוצה כדי להתעלל בהם רחמנא ליצלן, לעשות בהם "משכב זכר", האסור מן התורה, מה עשה? הציע את בנותיו למתדפקים על דלתות הבית. זה פחות נורא.  "הנה נא לי שתי בנות, אשר לא ידעו איש. אוציאה נא אתהן אליכן ועשו להן כטוב בעיניכם. רק לאנשים האל(ה) אל תעשו דבר, כי על כן באו בצל קורתי". לוט, המארח המסור, הציע לאנשי סדום להתעלל בבנותיו הבתולות ובלבד שיקיים מצוות הכנסת אורחים כהלכה. פשוט עניין של סדר עדיפויות. ולמה? ככה. כי הן רכושו.

ואמא שלהן, מה איתה? איפה היא הייתה? עליה כן מסופר. אמנם אחר כך, אבל בכל זאת היא הייתה! ואולי הייתה רק נוכחת-נעדרת שהרי קראו לה "אשת לוט". היא נמצאת שם בתור "אשתו של…" האם הזדהתה עם מערכת הערכים של סדום? של בית לוט? עד היום אפשר לראות אותה עומדת ומשקיפה על הדרך מסדום דרומה. היא הפכה לנציב מלח. מגיע לה, גם כן טיפוס!

אחרי שהמשפחה הנבחרת מצליחה לברוח מסדום, מה עושות הבנות האלה? הן בטוחות שאיש לא שרד מלבדן בעולם והן משקות את אביהן יין והרות ממנו… הבנות והאבא. לילד אחד שאבא לוט הוא גם הסבא שלו קוראים מואב, כלומר מאב, ולבן דודה שלו קוראים עמון. זוכרים את אדיפוס שילדיו היו גם אחים שלו? אדיפוס שאהב את אמא אהבה אסורה? אבל הוא לא ידע שאשתו היא אמא שלו…

במיתולוגיה יש סיפור דומה לסיפורה של בת יפתח. הסיפור על איפיגניה ואביה המלך אגממנון. גם המלך הזה התלבט בין ערכים. מה חשוב יותר? חייה של הבת "האהובה" איפיגניה? או נצחון בקרב, שהיה מותנה בהקרבת איפיגניה ובמותה? שכן, מות הבת האהובה הוא קודם כל עונש לאבא שלה, מסכן. איפיגניה לא הסכימה לגזר הדין והתחננה לאביה שירחם עליה. אבל הוא לא נענה לה. הוא ציווה על חייליו לאטום את פיה כדי שלא ישמע את קול צעקותיה ואת בכייה, מסכן. היא מתה והמלך ניצח בקרב. סוף

 

 

 

באונייה

קשרתי שיחה ידידותית עם רב החובל. אדם דק גיזרה, שיער בלונדיני, מרכיב משקפיים, עם חליפה בגוון צהוב בהיר.

נפרדתי ממנו בלחיצת יד, בדרכינו חזרה לארץ,

החמאתי לו על השרות הטוב, והבטחתי שאספר למכריי דברים טובים על שהותי הנעימה בזמן ההפלגה.

הוא החווה השתחוויה קלה לאות תודה ואמר שעכשיו הוא הולך לפגוש את פרופ. אסא כשר בחדרו (על מנת להיפרד ממנו)
בינתיים הייתה הכרזה דרך מערכת ההגברה על עגינה קצרה בנמל אחרון לפני ההגעה.

לא בטוח אם בקשו לא לרדת מהאונייה, לא ששמעתי הודעה כזאת.

בכל אופן הייתי כבר קצר רוח לקראת סוף ההפלגה, ורציתי לנשום עוד קצת אוויר של חו"ל ולהינות עוד רגע מאווירת האי, לראות מה הוא מציע. למרות שלא הייתה לי כל כוונה לקנות.

אם כך, ירדתי לרחבת ביטון לא גדולה, כביש אספלד כהה המשיך ממנה לכיוון של מגדל רחב במרחק של כחמש מאות מטרים, אולי פחות, בהמשך לים הפתוח מצד שמאל. ממנה (מהרחבה) יצאו יותר מאשר סימטא אחת, ברבע המעגל ימינה.

הלכתי לאיטי בסימטא הראשונה. אשר הייתה מרוצפת אבנים  בנוסח הריצוף הרומי. כאשר אדם שנראה לי כמי שירד לפני, עבר אותי כשהוא חוזר בצעדים מהירים לכיוון הספינה.

נחרדתי והפכתי את פני ללכת אחריו.

צעדיו היו גדולים ומהירים, שלי קטנים וזהירים.   כשהוא הגיע לרחבה הוא התחיל לרוץ, ואז שמעתי צפירות מהאוניה.                                           נשמתי כמו קטר כשאני מנסה להדביק אותו.           הוא הגיע לאוניה ונבלע בתוכה.                         אחרי כמה דקות כבדות גם אני הגעתי.                שער הכניסה הרגיל היה כבר סגור ורק דלת קטנה מהצד הייתה פתוחה למעבר צר עם מדרגות יורדות לבטן האוניה. למחסנים? למכונות?  השד יודע לאן. שמחתי שהגעתי לאוניה ולא נשארתי על אי זר      שעה שהאוניה מפליגה ואף אחד לא יודע על חסרוני.

עדיין נשימתי לא הסתדרה עד שאני שומע      במערכת ההגברה את הקברניט קורא את שמי במבטא האיטלקי שלו, שוב ושוב, מבקש לדעת    איפה אני ואם חזרתי לאונייה.

אני חייב להודיע לו שאני נמצא.

מחפש את הדרך, עולה במעלה מדרגות קצר,    שעדיין משאירות אותי באותו החלל שבבטן האונייה, מחפש דרכי ליד צינורות אפלים, מכונות מלוכלכות בשמן ובגריז, נתקל בכבלים מקופלים, אובד דרך.

מחפש לראות איזשהו טלפון פנימי על הקירות, במעברים, ליד פינות. מחפש למצוא מישהו לשאול אותו. כן רואה שני עובדים צעירים בבגדי עבודה לא נקיים. מנסה באנגלית, הם מרימים כתפיים כלא מבינים. מנסה בתנועות ידיים, אם עדיין לא הבינו ממראי הלחוץ והמתנשם שכל מה שאני רוצה מהם זה רק שיראו לי את הדרך לקומת הנוסעים…                     והם באדישות ובאי רצון אומרים משהו לא ברור באיטלקית ומסיבים את מבטם ממני. כך בדיוק היה  עם עוד עובדים אדישים שישבו להם על כבלים מגולגלים…

נוטף זעה, מוכתם בכתמים כהים של שמן וגריז, באפס כוחות, נחתתי על מדרגת מתכת מזוהמת.

בהרגשה שאני נמצא בעולם שבו אינני קיים,

והיא הרגשה של ילד ששכחו אותו בבית.

שלכם, ביציאה מהחלום,

פנחס

 

 

 

 

אני דומה למלכת היופי

אני ממש דומה למלכת היופי!
מצביעים עלי הרבה:
תראו, מלכת היופי הולכת…
תראו, מלכת היופי יושבת…
ואז אני מרגישה כמו מלכת יופי עולמית
שאני, כן אני, מלכת העולם האמיתית…

אבל בבית כשאני מסתכלת ומסתכלת על עצמי בראי,
עושה פוזה כזאת ועושה פוזה אחרת…
עד שאני אומרת :
ראית? ראית? האמת, את לא כזאת יפה,
את לא יפה כמוה!
אולי את רק דומה לה קצת
דומה לה קצת לאמיתית.

ואז פתאום אני חושבת על עצמי:
מרוב שאני רוצה להיות כמוה
אולי בסוף אני אשכח אותי…

כי המוח, מרוב שכל הזמן
רק את התמונה שלה הוא מדביק
בסוף עוד יגיע הזמן
שהתמונה שלי תעוף לו מהתיק…

תצחקו תצחקו…זה בכלל לא מצחיק
שאומללה כמוני לעולם לא תדע
למי היא דומה:
לא – לה  ולא – לי !

אני לא כמוה, את זה אני כבר יודעת,
אבל עכשיו אני לא יודעת אם אני כמוני…
תגידו לי אתם: אם אני לא היא ואני לא אני
מי אני בכלל?

אז למה בכל זאת רוצים אלוהים?

******************************

זה הכל הכרעה.

הכרעה בעד ולא נגד,

יש ולא אין

קיימות ולא ריקנות

כוונה ולא מקריות.

זה לא מדע זו לא ידיעה זו לא עובדה

זאת רק הכרעה בינך לבינך:

יש משמעות.

משמעות גדולה לעולם.

משמעות גדולה לאדם.

בכל מחשבה בכל מילה בכל מעשה.

לכל אדם בכל מצב יש ערך. ערך אינסופי.

כל המציל אדם אחד כאילו הציל עולם מלא.

אדם= עולם.

כל אדם הוא עולם. עולם ומלואו.

לחיי אדם יש משמעות אינסופית

על כן כל רגע של  חיים שווה נצח מבחינת המשמעות.

רגע שאדם מבזבז לחינם כאילו בזבז נצח.

 

השאלה מהי המשמעות שבכל מצב שבכל מאורע

כמו השאלה איך אקנה לכל רגע בחיי את הערך הגבוה ביותר

זהו משחק השאלות או משחק המשמעויות

המעניין מכל המשחקים שבעולם

ונתינת משמעות אלוהית במשחק הזה

הוא הפרס הגבוה ביותר

מכל הפרסים שבעולם.

 

המסורת רק עוזרת לשחק את המשחק
בצורה מוצלחת כשהיא מציעה

כללים מוסכמים
ודרכים שנוסו על ידי
חכמים.
*
הכל זה הקשבה.

כשרע לי כשעצוב לי אני יכול לשתף כל אחד,

מי שלא יהיה.

זה שטוב לו לא יקנא בי,

זה שרע לו רק יתעודד.

 

לעומת זה, כשטוב לנו. כשמאד טוב לנו.

כשהכי טוב לנו –

לא נוכל לשתף את כל מי שלא יהיה.

כי זה שטוב לו עלול להשוות,

זה שרע לו עלול לקנא.

על כן כבר אמרו חכמים:

אין הברכה שורה אלא על מה שסמוי מהעין.

 

ככל שבורכנו בברכה יותר גדולה

ככל שעלינו גבוה יותר על הר האלוהים

כך נרצה יותר לקום במקום קודשו.

שם נרגיש את הנוכחות של המקשיב הנצחי

אליו נפתח את נבכי נפשנו בטוב וברע

נודה לו ונהללו.

 

*

הכל זה הודייה

על כל המתנות שהחיים מעניקים לנו:

לראות עולם, לשמוע עולם, לדבר עולם.

לחוש, להרגיש, לחוות…

להריח, לטעום…

לצפות, לקוות, להאמין…

להתבונן, לחשוב, לחקור, להעריך, להסיק, לתכנן, ללמוד, לדעת…

לעבוד, לייצר, להמציא, ליצור, לכתוב, לשיר, לרקוד, להתעמל, לשחק, לנגן, לצייר, לפסל…

להתיידד, להתחבר, לחבק, לאהוב…

להרות, ללדת, להיות הורה, לגדל, לחנך…

לנשום, לאכול, לחיות.

להקשיב לקול האלוהי המהדהד

מכל שפות העולם,

להודות ולהלל בכל שפות האדם.

 

הכול זה אהבה:

חיים באהבה, ייסורים באהבה, פחד אהבה, קנאה באהבה, שיגעון מאהבה.

בריאות וחיים באהבה, מחלה ומוות מחסרונה.

רמת המשכל עולה באהבה ויורדת בחסרונה.

אהבה התלויה בדבר ושאינה תלויה בדבר.

אהבה מציאותית, אידיאלית, ואוטופית

אהבה בכל העולמות האפשריים

רבת תעלומות

ונצחית

כאן ועכשיו, שם ותמיד

לפני החיים, בחיים, ואחרי החיים.

אהבה כל יכולה

מאוהב כל יכול.

 

להיות בפתיחות

-1-

צריך להיות בפתיחות, אמרת,

להיות בפתיחות, כמו מה ?

כמו ספר פתוח בכל דפיו ?

כמו ספר שניפתח תמיד באותו דף ?

או ככריכה פתוחה של ספר ללא דפים

(שכל הדפים נתלשו מתוכה)… ?

 

להיות בפתיחות כמו דלת שבאים להתפרץ אליה

ומתפרצים  לדלת פתוחה…

אולי זאת דלת פלדה עם שבעה מנעולים

שלא ניתנת לפריצה

אך שהרוח נושבת דרכה מבעד למרווח הדק

בינה ובין המפתן והמשקוף

ושעיני הדמיון משקיפים בעדה כאילו הייתה

זכוכית שקופה.

 

-2-

אתה רוצה להיות בפתיחות,

אך מה זאת פתיחות ומה זאת סגירות ?

לפעמים פתוח הוא סגור:

זונה פתוחה לגוף וסגורה לנפש,

פתוחה לתאווה וחסומה לערגה.

 

לפעמים סגור הוא פתוח:

נגמל מהתמכרות סוגר תאוותו מעצמו

ואת עצמו מתאוות המוות

ופותח לתאוות החיים !

 

-3-

לפתיחות יש צליל רחב, כמו קול בס במרחב.

אנחנו שסגורים בתוך עצמנו, קשה לנו לדמיין

עצמנו בְּפתיחות. אולי על כן רבות התפילות שמבקשות עזרה בפתיחה:

פתח את לבבנו… פתח לנו שער… פתח יה… רְחב יה…

 

ככל שאנו מרגישים לחוצים, דחוסים, משתנקים,

כך יותר אנו זקוקים למהנדס האלוהי שירחיב לנו.

רחב יה אנו מבקשים/דורשים …

בבקשה הרחב לנו את ארצנו,

הרחב לנו את שכונתנו,

הרחב לנו את דירתנו, הרְחב יה…

ולבסוף, אל תשכח להרחיב את פנימיותנו,

אחרת איך נוכל להכיל את כל הרוחב הזה ?

 

מאד מומלץ לבקש את ההרחבה הנ"ל

מהמהנדס האלוהי בסדר הפוך:

קודם כל, לדרוש את הרחבת הפנימיות !

שהרי ארצנו כבר רחבה, אך למרות רוחבה

לא תמיד היא מכילה אותנו, כשמידי פעם בפעם

אנו נדחפים מתוכה, מרגישים  פליטים במקומנו…

ולמרות שדירות רובינו כבר מספיק גדולות,

הרבה פעמים אנחנו מתקשים להכיל את עצמנו בתוכן, מרגישים זרים בדירותינו…

על כן, מן הראוי היה לנו לדרוש מידי המתכנן,

קודם כל הרְחבה פנימית,

ולזקוף את כל התוצאות הרעות על חשבונו.

 

-4-

אני רוצה פתיחות, אמר הסגור ונסגר עוד קצת,

אני צריך פתיחות לנשמה, אמר,

ולקח שלוק עמוק של נשימה…

אני לא נפתח… לא נפתח…

רועד אני, כבר לא בא ולא יוצא מחדרי.

העיקר שאני נמצא במקומי.

זה לא מקומי? מה אני אומר ?

אני מרגיש עכשיו כל כך בודד במקומי ,

האם זה הוא מקומי ?

הוי, מקימי מעפר דל!

לקום מעפר זה לא קל

בייחוד שהעפר סמיך וטובעני…

מקימי, מקימי מעפר דל,

זה לא העפר דל,

זה אני הדל…

=========

=====

 

(זקוק לאור, רוצה לצאת מהמחשך,

מדליק ולא נדלק,

פותח ולא נפתח,

מה זה נפל עלי ?

חייב לשמור על עצמי, להיזהר אני מוכרח!

כלום לא נפל עלי !  מה אני שח ?

כך או כך, מה יהיה עם האור שלא נפתח,

לעזאזל, חברת חשמל, תנו אור, אני מוכרח…

הנה, שוב פעם אני נתקל…

לא  נתקלתי בשום דבר!  מה אני שח ?

מכל מקום, אני חייב לשמור על המרץ,

להיות במקום, לא להתרוצץ…

מה, זה לא המקום ? זה גם לא מקומות אחרים?

זה לא הבקעות שאני יורד,

זה לא ההרים שאני עולה ?

זה לא הסבך שאני מתיר,

זה לא המדורה שאני מבעיר?)

לשוב בחזרה

***********

רצית ללכת ממקום כואב

למקום פחות כואב

כשעזבת מקום מוכר

ופנית למקום זר…

 

ממפלי החרדה

לכף התקווה הטובה;

הלכת במדבר הבדידות,

חצית את ג'ונגל האימה,

ובהקיפך יבשה לא נודעת –

התגעגעת לשוב בחזרה…

 

מהמקום שהזרות מתגלגלת  בו מרחוב לרחוב, ממדרכה למדרכה, מהחליפות המחוייטות באור היום ועד הגופות הערומים

בחשכת הלילה; אתה מסוגל להתגעגע אפילו לעלבונות ישנים,

לא להירתע מרגשות אשמה, ונמשך לחזור ככלב השב אל קיאו…

 

לחזור חזרה למקום שממנו ברחת…

 

חשבת שכבר שכחת את המקום,

חשבת שאולי כבר לא תכירהו.

אמנם לא היית בטוח שחיצוניותו השתנתה

אבל היית משוכנע שפנימיותו השתנתה,

שרוח אחרת שורה עליו.

הרי עבר כל כך הרבה זמן!

 

וכל מה שרצית זה לשוב בחזרה…

 

וכאשר סוף סוף שבת אל המקום שממנו ברחת

ידעת שמהמקום הזה אתה חייב שוב פעם לברוח…

 

ב

לאן עכשיו ?

העולם לא השתנה. לא התחלפו המקומות,

חמשת היבשות לא זזו ממקומן

וכף התקווה הטובה,

לא שהיא טובה ולא שהיא רעה,

התגלתה בכל עירומה;

לשון יבשה

המלחכת את פני הים הדרומי

והים הדרומי איננו הים שבורא את חיי…

 

ג

 

לא הבריחות ולא התחליפים בוראים חיים,

והצעצועים אינם אהבה.

חזור לעצמך.

חטט בתוך הקופסה שממנה יוצאים השדים,

הלוא זאת קופסת התכשיטים המפוארת

שמתוכה יוצאים השרצים הללו…

וגם אם תכשיטים שמנצנצים בשעת הדימדומים

נראים לפעמים כיצורים מתוקים מהחלום,

אל תשלה את עצמך ביחס למה שהיא מכילה –

לא הכל בתוכה תכשיטי זהב ויהלום…

 

"אוי דוס א-תכשיט…" הייתה אומרת עלי סבתי ע"ה.

המרגיש את חיבתה היה יודע שהתכוונה לתכשיט

והשומע את קולה היה נדמה לו שדברה על משחית…

ברבות הימים ידעתי שעל מנת להוציא את המשחית

צריך לגלות את התכשיט.

זאת הייתה צוואתה בשבילי.

אך צוואה שלא מילאתי-

היות שמהמקום הכואב הזה רציתי רק לברוח

למרות שהסבתא הייתה חוזרת ואומרת:

שמקום הבעיה הוא מקום הפתרון !

היא אמרה את המילים שלה

ואני שמעתי את המילים שלי.

היא באה עם כל הביטחון שבתוכה,

אני התנגדתי עם כל החרדה שבתוכי.

אמרתי בלבי:  אין זה כי המקום רע

כי קיללת המקום עלי

ואיך אחזיר את הקללה לנדנה ?

ואיך אשנה את מוצא הפה ?

מכאן והלאה: לעולם אהיה עוזב

כי כל האדם כוזב.

 

            ד

 

 

כבר לא יכולתי יותר לחיות בתחתונים

אך לחיות בעליונים לא הייתי מסוגל,

מלמטה קפצתי כמו צפרדע שהטבילוה ברותחים

מלמעלה נבעטתי ככדור שנבעט משער יריב;

כך מוקפץ ונבעט, נבעט ומוקפץ חייתי בריב

עם חיי…

 

ה

 

מי יודע מראש מתי הבריחות והתחליפים

מקצרים חיים ומתי הם בוראים חיים ?

אולי הבריחה מאפשרת איזשהו מקום

כשאין שום מקום ?

וגם אם בבריחה אני מחסיר חלק מעצמי;

אולי מוטב להחסיר חלק מעצמי

מאשר להיות כל כולי בחלק הכואב ?

בסופו של דבר, יכול להיות –

לפעמים בסיוע הארץ, לפעמים בסיוע השמים-

שאחזור בחזרה שלם יותר. אך מי יודע מראש ?

אולי, בכל זאת, סופי להתאכזב

ולעולם ועד להיות עוזב.

 

ו

 

על כף-הקלע שמעת ?

זהו השומקום האמיתי שהוא איננו גנעדן ואיננו גיהינום,

הוא המקום של הנשמה הטועה,

בו היא ממשיכה לתעות לנצח בדרכי האינמוצא.

לשם מגיעים כל החרדים מהחיים,

האדוקים רק לעצמם, אשר חרף חרדותיהם

(חרדות שעושות את המוות בחיים)-

לא ויתרו !

עמדו ועמדו שנים על גבי שנים ליד שער האושר.

עד שהשער שנועד להם, אותו שער שקפקא תארו, מעומק יסוריו, נסגר עבורם.

 

שנים על שנים חיפשתי שערים,

וכל פעם שמצאתי – מיד יצאתי.

לאבי ולאמי נשבר הלב

על דרכי להיות עוזב.

 

ז

 

ומי זה האדם הזה שעומד ומחכה שנים על  גבי שנים לפני

השער הניכסף

כשניסיתי לתאר לעצמי איזה דמות יכול להיות האדם הזה שעמד וחכה שנים על גבי שנים ליד שער החוק (אולי הוא ראה בו שער למשמעות  חייו, אולי לשלמות חייו ואולי הוא ראה בו את השער לאושרו…) ולא נכנס לתוכו אפילו פעם אחת…

 

עמד בפני אדם –

שיש לו שתי מראות שמאחת ניבטת בבואה סובלת

ומהאחרת ניבטת בבואה מאושרת –

ובאף אחת משתיהן הוא לא יכול לראות את עצמו כפי שהוא.

מאחר שמכל מראה שהוא מסתכל לתוכה נדמה לו

שהוא רואה את הבבואה שמשתקפת מהמראה השניה…

 

התקווה שלו היא שבאמצעות שתי מראות

הוא יוכל להכיר טוב יותר את עצמו;

ומה שתעמעם מראה אחת תבהיר מראה אחרת.

 

אך כל תקוותו, הולכת ומתמסמסת בין המראות.

כי כשהוא מסתכל במראת האושר

הוא מקווה שלא תצוף בפני עיניו בבואתו הסובלת –

ודווקא התקווה שהוא מקווה מדגישה עוד יותר את

הבבואה הסובלת שמציפה את דמיונו.

וכאשר הוא מסתכל במראת הסבל

הוא מקווה שתצוף בפני עיניו בבואתו המאושרת –

ודווקא התקווה שהוא מקווה מדגישה את בבואת הסבל

המשתקפת לנגד עיניו ומערפלת את בבואת האושר.

וכך בין הלוך ושוב הזה שבין שתי המראות ובין שתי הבבואות

הולכת תקוותו ומתמסמסת, לבו נהייה כבד וגופו נהייה נרפה…

וככל שהתקווה פוחתת אצלו,

כך בבואת האושר הולכת ומתערפלת.

ובשעה שאפסה אצלו כל תקווה

נמוגה כלא-הייתה בבואת האושר.

וכאשר ראה את הבבואה הסובלת בשתי המראות,

לא יכל לשאת עוד את עצמו.

 

עד שבשעה קשה אחת עלה בדעתו להתקין מראה שלישית…

 

(אני, כמו האיש ההוא: במקום לשבור את המראות –

שברתי את עצמי)

כמה עצוב שאדם פוחד לשמוע ללב

וממשיך להיות כוזב.

 

ח

***   

אלמלא נסיך הספק והאמונה –

שלא ידע את נפשו מרוב ספק

אך כתב על הנפשות הפועלות בסיפוריו

ברוב אמונה.

שעשה צדק עם המובסים:

מוכי האשמה העצמית, אמני התענית, אנשי החרקים –

לא הייתי יודע שגם בתבוסה,

שגם עם רגש אשמה, אפשר !

שאפשר גם בתענית,

שאפשר גם בהתגלמות לחרק-

שאפשר בכל מצבי ההוויה…

           ט

****

אלמלא רבנית-הנפש

שעשתה כל ימיה נפשות לנשר הגדול –

שידע את הצלילה התחתונה

וידע את הנסיקה העליונה

והטיף לדאייה האופקית-

הייתי מאבד את עצמי בנסיקות וצלילות

כטייס מוטרף מהוורטיגו של החיים.

 

עיניים של חכם קדמון לך, רבנית הנפש,

ואת הבעת פניך אי אפשר לשכוח.

ואת אדוקה כל כך אדוקה בדתך,

כל חייך אחוזים בה, כי בשבילך: היא הבעל, היא הילד,

היא הזמן, היא הנפש, היא הלב…

דת שלפעמים מעבירה אותך על דעתך

ואת מדברת באדיקות דיבורים החוזרים על עצמם כמו תפילות,

אפילו שעם הדיבורים האלה ריפאת אותנו כשיצאנו מדעתנו

והחזרת אותנו לדעתנו.

 

סיום א'

כשנתת לנו לדעת שבחיים האופקיים

הנחיתה היא התארגנות פנימית והנסיקה היא הכרה חדשה.

ושלא חשוב איזה מרחק עשית וכמה דלק בזבזת –

ההגעה היא מהמקום בו אתה נמצא.

 

סיום ב'

 

 

לא חשוב לאיזה שער אתה נכנס

מפני שכל השערים שמצאת נפתחים לאותו הבית –

חשוב שתישאר תחת קורתו ותהיה בו

בן- בית.

 

________________

__________

___

 

אדם; חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל, אדם; אֶדְמֶה לעליון     

 

אתמול דיברנו, דוד ואני,

על סיבות טבעיות האופייניות לחוקי הטבע

ועל סיבות אנושיות האופייניות לטבע האנושי.

 

תוך כדי שיחה, עלינו על דמיון מסוים בין האדם ובין האל

ביכולת הבחירה הסיבתית.

 

כמו שהמהלך הסיבתי לא מחייב את האל,

וביכולתו לעצור אותו,

כך גם המהלך הסיבתי לא מחייב את האדם

וביכולתו לעצור אותו.

 

רק רגע…נכון, הפער הבלתי נתפס בין האל לאדם

נשאר גם אם מוצאים דמיון לגבי היכולת הזאת.

 

הפער בין האדם לאל, לגבי היכולת הזאת, הוא  בכך

שהאדם יכול לשלוט רק על מהלך הסיבות האנושיות האופייניות לטבע האנושי.

בעוד שהאל שולט על כל המהלכים הסיבתיים

בין אם הם טבעיים או אנושיים.

 

"טז וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה  יז וַאֲנִי, הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת-לֵב מִצְרַיִם, וְיָבֹאוּ, אַחֲרֵיהֶם".

בשני הפסוקים האלה מתוארת שליטת האל

הן במהלך של הסיבתיות הטבעית והן במהלך של הסיבתיות האנושית.

 

ואני רק רציתי לשלוט בי

 

ואני רק רציתי לשלוט בי

בעצמי ובשרי

והייתי רחוק משליטה

כרחוק ישראל מהים הניסי…

 

וחיכיתי לנס שיקרע את הים

הפנימי בתוכי

אך שום נס לא בא

ונשארתי אני עם גורלי

 

אך בחירה קטנה הייתה לי

בחירה קטנה

שכוחה יפה

להיום

 

והלכתי אתה רק להיום – –

ובסוף היום

הודנו, אני וגורלי:

ברוך השם יום יום.

 

על זה שבכוח דל

כבודי היום

ניצל,

 

ושהכבוד של היום

נוסף על הכבוד של אתמול

והוכפל.

 

ועוד יום חדש הגיע, על הבוקר

שוב בחירה קטנה

בחרתי

להיום.

זה כוחי, בחירה ליום ולא יותר.

 

לתת לימים שיבואו לזרום בים התקווה

זאת גם בחירה

שאולי תביא איזושהי

גאולה.

 

בלי לבקוע את הים שבתוכי

עם החלטה טוטלית

לחתום חוזה

על מים –

 

כי אם לשוט בים הפנימי

בסירת הכיסופים,

בשקט העמוק הזה, שיודע

שאם עברנו את מצריים

נעבור גם את זה…

 

שלכם, פנחס

 

כל עוד

 

כל עוד

החושים משתתפים בשיחת הנפשות

והקשר עודנו  חי

והקול לא ירד למרתף הגוף

והוא מצליח להדהד ברוח

ולחדור מבעד לקרום

המכסה את החושים

וניגוני נשמה מלטפים

ומפייסים את עלבון

הנפש המתכווצת

מבפנים

 

וכל עוד יש טיפטוף של מענה

והעצב לא התפשט בגוף

המאבד את גמישותו

ומתענה

 

והנפש מחכה עוד רגע מלהכריז

את מותה בתוך עצמה

ואין יותר תפילה

ואין יותר חיים

ואבד התיפקוד

ונגמר היעוד

 

כי הלכה רוחו

בעצבונו

 

* * * *

כשכתבתי את השיר ראיתי לנגד עיניי אדם עם ירידה קוגניטיבית קשה,

בגלל פגיעה מוחית, דימנציה כלשהי, אלצהיימר וכד'.
במחשבה שנייה על השיר, נראה שהוא קיצוני מידי בתיאור של ההידרדרות.

להגיד על האדם החולה: "אין יותר תפילה, אין יותר חיים… כי הלכה רוחו" –

זה להתייחס אליו כאל מי שמת, מת בחייו.

הוא כבר איננו ומה שנמצא מולנו זאת רק הקליפה של הגוף.

אכן כך באמת חשבתי, עד שמורי-חברי היקר הביע את תמיהתו על ההתבטאות: "אין יותר תפילה, אין יותר חיים…"

בתגובה לתמיהתו, חשבתי לעצמי שאולי הגזמתי בחריפות של התיאור,

אבל המשכתי להחזיק באמיתות של התיאור.

(בכל זאת ראיתי ואבחנתי בחיי המקצועיים מספיק חולים עם קשת מגוונת של פגיעות מוחיות,

כדי שאוכל להחזיק בעמדתי).

 

אלא שבאותו זמן קראתי על הספר: "בוקר טוב

אלץ היימר"

שכתב אמנון שמוש על רעייתו האהובה שלקתה במחלה.

או אז בלט לי ההבדל בין דעתו של מי שאיבחן אנשים חולים בדרגות שונות של מחלת האלצהיימר, אך אף פעם לא היה בקשר של אהבה עם אדם חולה אצהיימר, כמוני-

ובין גישתו של אדם אוהב, כמו אמנון שמוש.

כאשר אין ספק שהנוכחות של האוהב משפיעה על התנהגות האדם הנאהב.

ולכן, האדם האוהב יכול להגיד ביתר ביטחון שחולה אלצהיימר מרגיש באהבה שהוא מקבל גם אם הוא לא יכול להביע את האהבה שלו.

ובמילים של אמנון שימוש על אשתו:

 

"זיכרונותיה של חנה אמנם מתפוגגים והולכים, אבל האדם החולה אינו נעלם, חנה עדיין שומרת את מקומי בחייה ואת מקומה בחיי".

"ההצלחה שלי היא להוציא ממנה את האהבה, החיבה והאמון. כמה אנשים בעולם יש להם אמון מלא בי? כמה?"

" חנה מתחילה משפטים ולא גומרת. מספרת משהו, ומאבדת את ההמשך. שוכחת את שמות ילדיה ונכדיה. רק את האהבה בינינו היא לא שוכחת לרגע".

 

היו לאמנון שמוש שבע שנים של אהבה עם אשתו החולה. אך בתום שבע השנים הטובות, כותב אמנון שמוש:

"היום ברור לי שאנחנו עוברים לעידן חדש. שאלץ היימר יאלץ אותנו להבין שהוא פלש אל כל התחומים של המוח ושעלינו להתאים את עצמנו אליו, ולא להפך. התנהגותו הפכה לתוקפנית, כובשת ומייאשת…"

 

והוא ממשיך וכותב:

"היא התחילה להיות אפתית, אדישה כלפי המשפחה או כלפי כל מה שקורה סביבה. במילים אחרות, הוא (האלץ היימר) התגבר עליה ועלי. השתלט. ועל כן אני נחפז לכתוב ולספר על שבע השנים המופלאות, שהיו אפופות חרדה ותקווה, ובעיקר נעימות מאוד לשנינו – זוג זקנים מוגבלים, אוהבים."

לגבי מה שקורה אחרי שבע השנים הללו,

כתבתי אני את מה שכתבתי בבתים האחרונים

של השיר.

אך למרות מה שכתבתי, אני משנה את דעתי ואומר:

קרוב לוודאי שכל עוד האדם בהכרה

הוא יכול להרגיש את היחס אליו,

בייחוד אם זה יחס של אהבה.

היכולת להרגיש את היחס אליו שומר על אנושיותו.

 

מאחל לכם יקרים

בריאות ואריכות ימים

שלכם,

פנחס

נ.ב. אשמח לקרוא תגובות. עוד דעות, אולי דעות אחרות.

 

 

תהליך מדומיין של יצירת ציור שצייר ואן גוך  

דברים שדמיינתי שהיו בהרגשתו, במחשבתו ובהתנהגותו של ואן גוך בבואו לצייר את הציור אוכלי תפוחי האדמה, 1885

* * * *

בזמן האחרון אני מרגיש יותר טוב, תודה לאל,

חדוות היצירה שבה אלי. חזרתי לצייר בשדות הפתוחים כמו שאני כל כך אוהב.

גם היום לקחתי את כן הציור תחת זרועי ואת שפופרות הצבעים ואת המכחולים שמתי בסל יחד עם רבע ככר לחם, חריץ גבינה צהובה ובקבוק תה, למרות שכבר אכלתי היום והשעה הייתה די מאוחרת, אבל מה שבטוח…

זה היה יום סתווי, השמיים מעוננים בחלקם, אך לא ירד גשם,

אני הולך במשעולי השדות ומחפש נוף שיקרא לי ושיפתה אותי לציירו.

בינתיים עולים בי זיכרונות והרהורים ואני שוקע לתוכם, שוכח מעצמי, מהנוף ומהדרך…

עד שאני מוצא את עצמי במקום לא מוכר. נראה שאבדה לי הדרך…

לא אכחיש כשנוכחתי לדעת שאיבדתי את הדרך נכנסתי ללחץ, בפרט שבדיוק אז החל טפטוף של גשם שהלך והתגבר יותר מרגע לרגע והשמים השחירו בבת אחת, כפי שקורה במקומותינו בתקופה הזאת של השנה…

ואז, כמו משום מקום, צצו לעיני כמה בקתות שהסתתרו מאחורי שדרת ברושים.

מיהרתי לעברן ודפקתי על הדלת של הבקתה הראשונה.

פתחה לי את הדלת אישה בשנות הארבעים המוקדמות, מצנפת גדולה לראשה, בראותה אותי עלה בפניה חיוך מנומס של קבלת פנים ביחד עם חרדה שעמדה בעיניה הגדולות ובפיה הפעור לרווחה…

כנס, כנס… היא אמרה לי,  עוד לפני שהספקתי להציג את עצמי ולהתנצל על בואי, כאדם זר שאיבד את דרכו מחפש מחסה מהגשם החזק.

נכנסתי.

הפתח הוביל ישר לחדר די גדול במונחים של הבקתה.

בחדר ישב בראש השולחן, איש גרום ורזה, כפות ידיו עבות ומיובלות כשל איש העובד בעבודת כפיים קשה, האיש היה מרוכז לגמרי בעצמו ובאוכל שלפניו.

אחרי שהוא זרק אלי מבט חזר לעצמו כשהוא ממשיך להתעלם ממני ומהסובב…

ממולו ישבה אשתו (האישה שפתחה לי את הדלת והציעה לי לשבת בכסא הפנוי מימין לנערה) כשהיא בוהה בתימהון בהרחיקה את זווית מבטה ממני, על מנת שלא אחוש בחקרנותה…

משמאלה ישב אחיה, שבמשך הזמן הבנתי שהוא אלמן ללא ילדים וממולה ישבה בתם המוזרה, מוזרה בשתיקתה, בהיותה מכונסת בתוך עצמה (בדומה לאביה), אך שלגביה הייתה לי הרגשה חזקה שמדובר בנערה אוטיסטית שלא מסוגלת ליצור קשר ושנוכחותי הכניסה אותה לקיפאון מתמשך.

 

כשנכנסתי בפעם הראשונה לחדר בו המשפחה ישבה, ההתכנסות השתקנית של  בני הבית הזה בתוך עצמם, הדהימה אותי.

כשניסיתי לפתוח בשיחה, הייתה חוסר היענות מצידם, וכל אחד מהם השיב לי מיתוך נימוס רק אם פניתי ישירות אליו.

היחיד שהיה קצת יותר פתוח לשיחה היה האדון מימין, אלברט שמו, שסיפר שהוא  אלמן מזה שבע שנים, ושאשתו המנוחה מתה ממחלה קשה ושלא הצליחה להביא לו ילדים. אחרי מותה

הזמינה אותו אחותו לחיות עימהם בביתם, מאז הוא כאן. את הכנסתו השבועית מעבודתו, הוא מעביר לה, הדגיש כשהוא מצביע בידו על אחותו.

 

כעת אסטה מדבריי, ואספר על הדרשה ששמעתי בכנסיה רק אתמול, כרקע להמשך נוכחותי ולהמשך מעשיי בבית המשפחה.

אתמול בדרשה של יום ראשון דרש הדרשן את הפסוק מהבשורה על פי מתי:

"בּוֹאוּ אֵלַי כָּל הָעֲמֵלִים וְהָעֲמוּסִים וַאֲנִי אַמְצִיא לָכֶם מְנוּחָה"

בדרשתו עמד על כך שעלינו המאמינים להשתדל תמיד ללכת בדרכיו של ישו, כך שהתנהגותו ומעשיו יהיו לנו לדוגמה אישית להתנהגותנו ומעשינו.

ברוח זאת פיתח הדרשן את הפסוק הזה:

ראשית כל הסביר שהעמלים יכולים להיות אנשים קשי יום

שמבוקר עד ערב עובדים קשה לפרנסתם.. והעמוסים יכולים

להיות כל מי שהוא עמוס בצרות, במחלות וכיוצא בזה..

ישו, כך הוא הסביר, בכוחו העל טבעי יכול היה לקרוא להם ולהביא את כולם אליו ולתת להם, לכל אחד ואחד מהם, את המנוחה הספציפית לה הוא זקוק ואותה הוא רוצה.

אולם אנחנו שאין בכוחנו הרגיל והטבעי היכולת להביאם אלינו, עלינו לבוא אליהם, אל העמלים והעמוסים, כמידת יכולתנו.

עכשיו הגיעו דבריו להסביר מהי המשמעות של "להמציא להם מנוחה"

הצעד הראשון, שבלעדיו כאילו לא עשינו כלום, הדגיש, זאת ההזדהות. ההזדהות מתפתחת אצל המאמין, כשהוא מפנה את תשומת לבו לקשיים בחיי העמלים ולסבל שבחיי העמוסים, ושם את עצמו כאילו היה במקומם. הצעד השני, זה כאמור ההליכה אליהם. והצעד השלישי, הוא המאמץ שעושה המאמין להעשיר את חייהם של העמלים ולהפחית את סבלם של העמוסים ככל האפשר. כל מאמין יגייס למטרה נעלה זאת את יכולתו המיוחדת, אם זאת יכולתו האישית, האמנותית או  המקצועית.

 

תארו לעצמכם מה הרגשתי בהגיעי למשפחה הזאת -משפחה שהיא גם מן העמלים וגם מן העמוסים- בדיוק יום אחרי ששמעתי את הדרשה, והדרשה עומדת מולי חיה, טרייה בזיכרוני.

לא היה לי מנוס מהמחשבה שישו זימן לי את הניסיון הזה בהפגישו אותי, פגישת גורל, עם המשפחה הזאת.

נירעדתי לרגע כשההכרה בכך נספגה בתוכי, נשמתי עמוק כדי להרגיע את עצמי, עד שהנוכחות של בני המשפחה שבתוכה אני יושב עכשיו הכתה בי מיתוך האלם של שתיקת התוגה שיצאה ממנה.

איך אפשר ליצור דו שיח עם האלם הזה?

מה עונים לאלם?

ואיך עונים לאלם מבלי לפגוע בשותקים?

אין זה מקרה שאלוהים היקרה לי דווקא אותם בדרכי,

תודה, תודה לך אלוהי על הכישרון שנתת לי,

הנה יכול אוכל.. רק דרכו אוכל לדבר עם האלם בשפתו.

ואולי הזיקה, שיאפשר לי האל, ליצור עם נשמתם דרך הציור, תכניס מעט שמחה בלבבם ותמציא להם מנוחה.

 

וכך, בזכות האמונה, הצלחתי לשכנע את המשפחה היקרה הזאת להסכים להיות מצוירים על ידי ולהמשיך בחייהם הטבעיים כאילו אינני מציירם. מאז אני יושב איתם מידי שבוע בשבוע וממשיך לציירם ולקרבם אל ליבי.

-*-*-*-*-*-*-*-

(נ.ב. אוכלי תפוחי האדמה, 1885 הוא הציור הראשון שעבדתי עליו במשך חודשים רבים בשהותי עמם. עכשיו, אני עובד על הציור השני, שמבטא את שימחת הקשר ההדדי המתפתח, בינם לביני).

 

 

דו שיח הזוי על האמת:

(לזיכרה של רבקה שנעלמה מחיי וכל חיפושי אחריה ואחרי יצחק בעלה שעזב אותה עלו בתוהו

ואיני יודע אם היא עדיין בחיים

וצר לי צר לי עליה

נשמה יפה

שכמותה)

 

הקשבתי לה כשהיא דיברה על ארצות האלוהים,

אמרה ששם כל אדם הוא אדם,

ואין שם חזירים ואין שם חנפנים ואין שם שקרנים (שקרנים היא הכי שונאת, הדגישה).

זכרתי שלפני שנים רבות, אולי כבר שלשים שנה עברו מהתקופה ההיא, בחדשות הבוקר, הייתה מתווכחת עם הקריין. חשבה שמדברים אליה מבעד למסך הטלביזיה.

 

– אני בן אדם של אמת, אמרה, אני מתה על האמת, אני משתגעת על האמת.

האמת זהו השיגעון שלי ומי שאומר שאני סתם לא נורמאלית הוא משקר.

האמת היא האובססיה שלי, בלי אמת אני חולה, בלי אמת אני מתה…

לא כולם מבינים עד כמה שהאמת חשובה, נשאה קולה בלהט, וגם אלה שכן מבינים, לא יודעים שאת האמת צריך לחיות. לחיות את האמת זה להרגיש אותה כל הזמן.

זה כמו להיות במצב של מאוהב באופן תמידי שמושא אהבתך מעורר בך הורמונים שלא נותנים לך

לשכוח אותו אף לרגע. שכחת אותו אפילו לרגע –

בגדת באהבה…

– עד כדי כך? תמהתי.

– כן עד כדי כך, חזרה והדגישה את המילים, ואף יותר מכך; אין מקום לבגידה במלחמה על האמת.

– חשבתי שדיברת קודם על אהבה, אמרתי, ובמקום שיש אהבה, יש נדיבות, יש סליחה…

– אז הדוגמא שלי לא הייתה טובה, ענתה לי בחומרה.  מלחמה היא הביטוי הנכון. בקרב על האמת אין מקום לפשרה, אין חצי אמת כמו שאין חצי קרב, כשאת לא מגייסת את כל כולך כשאת נלחמת, אז את מפסידה את כל הקרב. ואין זה מקרה שקרב והקרבה באים מאותו השורש…

– את לא מגזימה ? הרי אם את צפויה להקריב עצמך בכל קרב על האמת, זאת אומרת שחלילה את גם יכולה למות בכל קרב שכזה, התמרדתי, וכך האמת שלך תמות אתך, כי לא יהיה מי שייאבק למענה.

ועל כן, הצעתי, אולי המציאות איננה מציאות של או:או, או של אמת או של שקר, ועל כן אולי המאבק הנכון (המאבק השפוי…) הוא על "העוד קצת" עוד קצת יותר אמיתי ופחות שיקרי, תמיד על "העוד קצת"… ועל כן כל מאמץ כדאי, שכן גם אם הוא איננו מצליח הרי משהו ממנו נשאר.

– תפסיק, תפסיק כבר עם מוג הלב הזה, עם הנכות הפנימית הזאת שאתה חושף כאן בלי בושה…

מה שאתה אומר זה שבסיום הקרב תיתן לאמת קביים לצלוע עליהן… ועד הקרב הבא תהיה לאמת כסא גלגלים להתגלגל עליו… ומה יהיה עליה, על האמת המסכנה שלך לאחר מכן, אני שואלת ?  אולי תאשפז אותה במחלקה סיעודית… ? צחקה במרירות.

 

-נאמר בתהילים "אמת מארץ תצמח", ניסיתי לא לוותר לעמדתה הכל כך קיצונית, צמיחה היא התפתחות וכל התפתחות היא הדרגתית.

– על כך היא הטיחה: אמת לא צומחת, אמת קיימת מאז ומעולם, שלמה ולא מתכלה…

 

ואז חזרה לדבר בטון רך ומשתפך:

אחרי ניצחון קטן בקרב על האמת אני מרגישה

כמו שזכיתי באורגזמה גדולה תוך כדי אהבה עם מלאך…

– הי, התערבתי, הרי מלאך זהו ישות מופשטת , למה את עושה ממנו בשר ודם.

– האמת גם היא  ישות מופשטת , ובכל זאת היא נכנסת עמוק לתוך  הבשר והדם שלי… , החזירה לי כהוגן.

 

– האם לכל אדם, מי שזה לא יהיה, יש את המלאך או  את המלאכית שלו, שהאהבה עמו או עמה מביאה את האורגזמה האלוהית ? העזתי לשאול אותה על  הדימוי שלה במטרה להפריט לה את מטבע האמת הקשה שהיא מחזיקה בה.

– אולי, אמרה, אולי אני לא יודעת, אני מכירה רק מלאך אחד.

– ואולי מישהו אחר מכיר מלאך אחר, המשכתי באותו הקו, וכמו שרק סיימתי את המשפט הזה שלי היא ירתה את המילים:

– מה אתה חושב שהיקום הזה הוא בית זונות שמימי שמספק מלאכים ומלאכיות לכל דיכפין ?

-אז מה, רק לך הוא מספק, היקום ?

– בחייך, לאן נגיע אם אתה עושה מכל דימוי שלי פירוטכניקה מסנוורת שכזאת, צחקה.

– לדעתך, אין דבר כזה שהוא ה"אמת שלי" הלכתי ישר לנמשל.

– אם יש חמישה מיליארדי אמיתות, או מה שיהיה מספר האנשים החיים בעולם, נשאה את קולה בפאתוס, איך יכולה בכלל להיות איזושהי משמעות לאמת, הרי אפילו אם יש רק שני אנשים עם שתי אמיתות סותרות, אחת מהן חייבת להיות שיקרית לא כן ? לכן, אפילו המלה "אמיתות" היא מלה שיקרית, היות שלא ייתכנו הרבה אמיתות. שקרים ייתכנו הרבה, מיליארדים, אמת יש רק אחת.

ועוד משהו, הוסיפה, אם אין אמת (אחת), איך ידע          האדם להבדיל בין האמת ובין השקר ?  אם לדוגמא, התוצאה של אחד ועוד אחד איננה תמיד ובכל מקרה -שתיים, איך נדע שאם שמעון טוען שהתוצאה היא- שלש, הוא טועה או משקר ?

אבל, אתה בוודאי תגן עליו ותגיד: שימל'ה לא טועה, שימל'ה בטח שלא משקר.   זו האמת של שימל'ה, וזכותו של שימל'ה להחזיק באמת שלו…

– יש אמת ויש אמת, עניתי, יש אמת של העובדות,

ויש אמת של הרגשות. יש אמת מדעית ויש אמת ערכית. האמת העובדתית, המדעית היא משותפת לכל בעל חושים ובעל מחשבה ("וכפוייה עליו". כמו שפרופ. ליבוביץ היה אוהב לנסח). לעומת זאת האמת הרגשית, הערכית והאמנותית היא בראש ובראשונה אמת אישית, אמת המסורה ללב, אמת שמוכרעת אצל האדם עם עצמו.

– שוב פעם, אתה עם כל היחסיות שלך, עם כל ההפרדות שאתה עושה. אמרת אמנות, אז בוא נלך על אמנות: כל מי שיגיד על הציורים של רמברנט, למשל, או על הפסלים של מיכאלאנג'לו  שלדעתו הם אינם ציורים ופסלים מונומנטליים, האם היית לוקח את האמת שלו ברצינות ?

או מי שיבוא ויציין כלא-ראויה את המוסיקה של בטהובן, של מוצרט, של באך, האם לא היית דוחה את ה"אמת" הזו שלו כשקר מוחלט ?

– אכן כן, כדבריך, הייתי מתייחס לאמיתות שכאלה

כלא רציניות, כטיפשיות. (ומי יודע, בכמה אמיתות לא רציניות וטיפשיות שכאלה אני מחזיק…?, הרהרתי. ). נשמתי עמוק, ומנקודה זאת

יותר לא הוספתי לדבר אליה בנושא,

רק לעצמי אמרתי:

נורמאלית, נורמאלית, תודה לאל!

קיצונית הייתה וקיצונית נשארה, אבל ברוך השם, נורמאלית.

חיבקתי אותה בחום ואמרתי לה:

למדתי ממך הרבה. תודה לך.

והיא אמרה לי: אל תלך עוד, למה אתה ממהר. ועניתי  שכבר מאוחר.

תבוא, תבוא לבקר, הדהד קולה מאחורי,

בעודי צועד חזרה לעולם שלי, עולם שבתוכו

השקר והאמת מעורבבים זה בזה.

 

פגשתי נזירה
אור קרן מפניה
כשדיברה על אלוהים,
(כאלו היא מכירה אותו, כאילו הוא גר כאן בסביבה).
עיניה היו טובות וחיוכה חיוך מלאכי,
מזמין, מקבל, מכיל.

היא נולדה בעיירה קרובה למרסיי.
שם גם התחיל הקשר שלה עם אלוהים.
בהיותה צעירה היא ידעה שאלוהים קורא לה
ומזמין אותה לקשור את חייה אליו.
כשסיימה את הקולג', היא שמעה לקריאתו,
בניגוד לרצון הוריה שבהתחלה מאד התנגדו
היא הלכה להתקבל למנזר.
היום היא בת 46.

לא, היא איננה מתחרטת על זה שהיא מקדישה
את חייה לאלוהים.

תיארה את סדר יומה:
אני מתעוררת בארבע בבוקר
ומשעה ארבע וחצי ואילך מתפללים ושרים בצוותא לאלוהים.
נכון, מאד מוקדם. זה הכי טוב להתפלל מוקדם בבוקר,
בבוקר יוצאת התפילה הכי זכה.

("נכון ליבי אלוהים, נכון ליבי;
אשירה, ואזמרה.
עורה כבודי—
עורה, הנבל וכינור;
אעירה שחר".
תהילים נ"ז, ח' ט')

מה שרים? שרים מיזמורי תהילים.
אתה בטח מכיר, פונה אֵלַי: ת-ה-י-ל-י-ם,
היא מדגישה במבטא צרפתי כבד.
תהילים נמצאת גם בבייבל שלכם, היא אומרת
ומצחקקת קצת במבוכה אולם מבטה נשאר גלוי וישיר.

ממשיכה לספר את סדר יומה בדייקנות של מנהלת חשבונות;
בשעה שבע ארוחת בוקר.
משעה שמונה וחצי עד שעה אחת וחצי
מעסיקה ומדריכה נשים מוגבלות בבית-מלאכה
לסריגה ולריקמה שהקימה עם כמה נזירות.
כל אחה"צ, למעט זמן למנוחה קצרה, מוקדש
למעשי חסד בקהילה (בדרך כלל, ביקורי חולים
ויצירה ושמירת קשר עם נכים לא ניידים בביתם).
בשעה שש וחצי נפגשת לתפילה שבלב.
יושבים, כל נזירה עם עצמה, בדומיה שנמשכת
כעשרים דקות.
לאחר תפילת הלב מקיימים ניתוח ודיון בטקסטים
תיאולוגים נבחרים – פעמיים בשבוע.
שיחת וידוי קבוצתית – פעם בשבוע.
הרצאה על נושא חופשי – פעם בשבוע.
קונצרט – פעם בשבוע.

בזמנה הפנוי היא כותבת שיחות נבחרות והתרשמויות
ממפגשיה עם האנשים שאיתם היא נפגשת.
כמו כן מאד אוהבת לקרוא.
לישון היא הולכת בשעה עשר בערך.

יום יום לפני השינה היא עורכת שיחה עם אלוהים.
שיחה עם אלוהים?!
כן, אני משוחחת עם אלוהים, למה אתה כל כך מתפלא?
נעתקו בי המילים.
לא הוספתי עוד לשאול.
נפרדנו לשלום.
והמחשבות על קירבתה לאלוהים
ושיחתה עמו- לא נפרדו ממני.

בשיחה בין שניים חייבים להיות שני משוחחים
המסוגלים לשוחח ביניהם באופן חופשי —
עד כמה שידוע לי, האדם היחידי שפתח שיחה עם אלוהים
היה משה גדול הנביאים, שכמוהו עוד לא קם.
והנה קמה נזירה שמשוחחת עמו, בפשטות שכזאת,
כל ערב לפני השינה…

מנין לה לנזירה שהאלוהים הזה שמשוחח איתה אינו
בריאה שנבראה בדימיונה ?
ונניח שאכן כן, מדימיונה הוא מדבר, בכל זאת,
אם מאמינים "שאין מקום פנוי ממנו",
כי אז אפשר לפגוש אותו בכל מקום
ורק זקוקים למודעות נוכחותו במקום.
אז מה אם יש מודעות לנוכחותו,
האם מודעות לנוכחותו אומרת משהו על רצונו לשוחח?

אבל למה בכלל לחשוב על "הרצון האלוהי",
שהרי כמה שחשבנו לא חשבנו כלום !
נחשוב על הרצון האנושי,
העוז האנושי –
ונעיז להיות באיזור הביניים
בין חווייה (אמיתית) לאשלייה (שיקרית).

אם שיחה שכזאת ממלאת את הנפש,
אם בהתלבטות קשה, לקונפליקט חוסם
שיחה שכזאת משחררת, פותחת –
זאת שיחה אמיתית, שיחה אלוהית.

האמת, קינֵאתי בנזירה על עוצמת ביטחונה באלוהים.
תהיתי מנין היא שואבת את בטחונה ?

האם היא נורמלית?
כן ! כמוני, כמוך, כאחת האדם.

מאמין: הביטחון באלוהים
לא בא משומקום ולא סְתם הוא צץ.
ספקן: הביטחון באלוהים
בא ממקום של הגנה והצדקת המאמץ.
תמים: שומדבר בעל ערך לא צץ סתם כך משומקום
ולכן אני מעריך ומכבד כל השקעה של מאמץ.
למרות שלא אתנזר משום דבר וגם לא אתאמץ
באופן מיוחד, בכל זאת רוצה להגיד משהו על
המקום שלי; אגיד אותו בהיסוס, בתחושה של חוסר ביטחון,
מבלי לדעת בדיוק מה אני אומר… אך מיתוך התרגשות ורטט:
"וַאֲנִי, קִרְבַת אֱלֹהִים לִי-טוֹב" (תה' עג, כח)

 

 

האני האמיתי

 

האם אפשר להמשיל את האני לאבן גולמית שהפסל חוצב מתוכה שכבה אחרי שיכבה עד שמתקבלת הדמות האמיתית.

או שהאני נמשל לבד ריק שזקוק לטיפול

של צייר אומן שישים עליה צבע על צבע

עד שיגיע לציור האמיתי.

 

האם יש לגרוע או יש להוסיף

על מנת להגיע לאני האמיתי ?

 

האם יש לגרוע רשמים, לגרוע זיכרונות, לגרוע דימויים, לקלף אהבות, לקלף שאיפות,

לשלוף את נוצות הטווס

להוציא את מחטי הקיפוד

לעקור את שיני הנמר

ולנטרל את ארס הנחש

ואז לקוות שיתגלה האני האמיתי.

 

או שהדרך היא הפוכה, ויש להוסיף.

להוסיף נימוסים, להוסיף חכמה, להוסיף אחריות, להוסיף רגישות, להוסיף אהבה, להוסיף תקווה,

לפלפל את המחשבה,

להרחיב את הדימיון

לחדד את החושים,

להעשיר את החוויות –

ולקוות שבמשך הזמן ייווצר האני האמיתי.

 

 

הלדרלין

בשיר ששמו "שירת הגורל" מתאר הלדרלין את הישויות השמימיות שהם חסרי גורל לעומת הנפשות האנושיות שעליהם נגזר הגורל. וכך הוא כותב:

אולם עלינו ניגזר                                                         בשום מקום לא לנוח.                                                      יימוגו, ייפולו                                                                אנשי מכאובות,                                                      מבלי משים,                                                             משעה אחת למישניה,                                                  כמים מצוק                                                               אלי צוק מוטלים הם,                                                  רוב-שנים, מטה, לאשר לא נודע.                          (מתוך הספר "מילים לצלילים" בתרגום עדה ברודסקי)

בשיר אחר הוא כותב: "אתה אלוהי, עמדת בכל זה,        כי על פני מצולות אפלות כבר עלו ושקעו הרבה לעיניך" (מתוך השיר: הארכיפלגוס, מ"מבחר השירים" בתרגומו המהלך קסם של שמעון זנדבנק, שיצא לאחרונה בהוצאת חרגול).

האם אפשר לייחס לך, משורר יקר, איזושהי תחושה עמומה שחשת, שמקורה אולי מנבכי התת מודע הקולקטיבי, אודות הגורל העגום שיפגע בעתיד באנשי מכאובות ?

האם ייתכן שראית בעיני רוחך מצולות כה אפלות שאפילו אלוהים לא יכל לעמוד בזה ואשר על כן הסתיר את פניו?

האם אנו, קוראיך, רשאים היום לדמות לעצמנו שאולי שקעת בתוככי השיגעון, כי לא יכולת לראות יותר את האימה הזאת, בעיני רוחך ?                                                 ולו רק כדי לשמור –בשבילנו, האוהבים אותך, על הזוך הפנימי שבך,   האם תראה במחשבה הזאת שלנו, מחשבה כל כך אגואיסטית ?

אתה משורר הרי האלפים, אשדות הנחלים, העצים, הפרחים, הציפורים וכרי הדשא, אתה משורר האדמה, האור, הקדושה והיופי –                                       ידעת בוודאי שהשמש הזורחת והשיטה הפורחת לא מפריעות לשוחט לשחוט…                                          ש"היפה נויטראלי למוסרי" ובאותה מידה:                                                                                                         שהיפה נויטראלי לזיכרון.

האם יתכן שדעתך נטרפה עליה לאחר שהצצת רגע בחלומך מאה שנה קדימה, כמו שדעתנו הייתה בודאי נטרפת עלינו לו היינו שם ?

שכן, כמו שכתב רומן גארי בהזכירו את יכולתך : "הגרמנים יודעים לחלום. והתוצאה היא לעיתים היא גיתה או הלדרלין, ולעיתים מיליוני מתים" (רומן גארי : "עפיפונים"  עמ' 258).

הלדרלין, נפש זכה ושבירה שכמוך,

מי האמין שאי פעם נפגש ?

אתה כה רחוק במחוזותיך הגרמניים ואני כה רחוק

במחוזותיי הישראליים

בכל זאת שמעתי עליך מאחד, מתמכר כבד לאלוהים

(פנחס שדה), והיום יכולתי לפגוש אותך באמצעות מתמסר כבד לאמיתי (שמעון זנדבנק) שמסר לנו את מילותיך מיופי ליופי.

אין זה כי אם רק מתמכרים ומתמסרים שכמותם יכלו

לדלג מעל הגחלים הלא-כבויים

ולהפגיש אותנו

במחוז הדמיוני של הנפש,

באמצע הממשי של הרוח.

רשמים משהייה קצרה בנופי האלפים (כששירי הלדרלין בתרגום עברי עוזרים לי לתווך במקצת על הפער הכמעט בלתי אפשרי של מחוזותינו)

גווני הירוק

 

ראיתי בהרי האלפים כמה גווני ירוק שלא הכרתי.

אולי, איש משם, היה אומר כאן, באותה סימטריה:

ראיתי בהרי יהודה כמה גווני צהוב שלא הכרתי.

אבל אולי בכל זאת הירוק שם יותר ירוק,

מאשר הצהוב כאן יותר צהוב…

 

נזכרתי במורה לציור שהורה לנו לא להשאיר מקום ריק על דף הציור ולמלא את כל הדף. משום מה הוא לא הסביר מדוע, או שלא קלטתי אז את ההסבר.

אך היום, הטבע באלפים המחיש לי,

דרך הצבע הירוק, את ההסבר.

אין מקום ריק  על דף הטבע,

כאשר למרגלות האלפים, כמעט כל הדף ממולא בירוק.

ומה שעושים את ההבדל בין קטעי הדף הם

גווני הירוק;

הברושים בירוק כהה,

האורנים בירוק בהיר,

עצי הצפצפות בירוק זוהר,

השיחים והעשבים בירוק פושר.

בקיצור הירוק נלחם לשליטה מוחלטת על דף הטבע –

במלחמה השקטה, הרגועה וההרמונית שבמלחמות.

 

המים:

****

הנשימה באלפים, למרות הגובה, קלה ועמוקה,

היות שהאוויר מלא מעגלים של יונים חיוביים

אותם מייצרים רסיסי המים הניתזים מכל עבר.

 

מים, מים בששון

מים נובעים, מים מפכים, מים שוצפים ומים זורמים,

מים נקווים ומים עוגמים.

המון מים בכל צורות הזרימה וההיקוות

שופעים כאן כמעט מכל סדק ונקווים כמעט בכל פינה.

ובלי להגזים הרבה, אפשר לומר,

שלכל בית במרגלות האלפים, יש נחל פרטי משלו,

היורד אליו, צלול, ישר מההרים…

 

 

זכרונות:

******

הרי האלפים:

מקום שבו הצלילות ההררית מתחלפת פתאום לערפיליות סמיכה שההרים העצומים טובעים בתוכה. ואחרי שהות לא ארוכה, יכול הערפל להתפזר והצלילות תחזור.

מקום שכזה לא יכול לזכור אנשים שהטביעו אנשים  ברשע.

 

מקום שבו הכי נמוך נמצא באותה תמונה עם הכי גבוה,

והשלגים המכסים את ראשי ההרים משתקפים באגמים

הממלאים את הגאיות – לא יכול לשקף בתוכו תמונת עולם הפוך, עולם שבו הנמוך הוא הגבוה והגבוה הוא הנמוך.

 

האדם הוא עץ השדה. ומקום שבו העצים עומדים זקופים, מקום שגיא שכזה לא יכול להכיל בתוכו עצים כל כך מקומטים, כל כך כפופים, כל כך מתים.

 

התנצלות: ברצוני להתנצל בפני הרי האלפים, האלפים הגרמניים, האוסטריים ובודאי השוויצריים, שנשארו בטוהרתם ובפני האנשים הישרים והטובים שפגשתי על האסוציאציות הללו שעלו בתוכי גם כנגד רצוני.

 

הסדר והניקיון:

***********

מקום שממנו טוהר הצורה נשקף לעיניך בכל דרך שבה תלך ובכל פניה שתפנה.

מקום שממנו ניקיון צורני בוהק מולך, כך שגם צורות מעורבבות ומורכבות נדמות עליך כאילו היו אלה צורות גיאומטריות מושלמות.

 

סדר וניקיון. הרגשת טוהר. תחושת התמזגות.

אז למה המשפט הלא כל כך נעים: "אורדנונג, מיז זיין" ! (סדר, חייב להיות !), משפט לא נעים, בהמעטה, בגלל מי שאמרו ובגלל המקום הנורא שבו הוא נאמר. אז למה המשפט הזה לא מפסיק לרוץ לי בראש ?

כנראה האסוציאציה קשורה לשפה הגרמנית המדוברת פה.

השפה לא שוכחת. הנופים שוכחים. האנשים שוכחים.

השפה לא שוכחת.

זאת האסוציאציה שבפרדוכס הבלתי נתפס העולה משכבת סדר וניקיון של בראשית שעליה יושבת שכבת סדר וניקיון של אחרית. ראשית-אחרית. התחלה-סוף.

חיים-מוות. להחיות-להמית. השפה לא תיתן לשכוח.

יותר מידי אסוציאציות מוטבעות בתוכה.

אני מרגיש רגש הודייה לשפה, על כוחה הנפלא לפעול עלינו.

אלמלא השפה, יופיו של המקום, נשגבותו של המקום, לא היה מזמין אותנו לזכור.

 

הבתים:

*****

הבתים בכפרי האלפים משתלבים בתוך הנוף

כאילו אף הם יצורים טבעיים ובראשיתיים

המעצבים את עצמם מתוכם.

 

בתים בעלבתיים, מוקפים גינות חמד, מכל חלון ומכל מרפסת מציצים פרחי הגרניום, מדרכות הכניסה מצוחצחות.

רק שכמעט ואין רואים איש. היכן הם בעלי הבתים, נשותיהם, ילדיהם ?

הילודה היא מינימאלית (תגובה פציפיסטית הנמשכת מדור המלחמה? שלווה ללא תנאי? אינדיבידואליזים קיצוני?) והאוכלוסיה הזדקנה; אולי זהו פשר השקט הזה העולה מתוככי הבתים, העומד בדרכי הכפר.

 

המוסיקה העממית:

*************

המוסיקה העממית מתנגנת מאקורדיונים קטנטנים (עד ארבעים בס לכל היותר). שמתי לב שהנגנים שניגנו היו אנשים מבוגרים וזקנים. לא ראינו נגנים צעירים. האם זה אומר שהמוזיקה העממית החיה באיזורים אלה, חיה אם כך על זמן שאול ?

והנה הייתה לי ממש הפתעה;  איש מנגן על תיבת נגינה.

התיבה בגודל חזה של אדם, מעוצבת בעץ מרוהט

עם פיתוחים סימטריים מסוגננים.

לתיבת הנגינה רצועות נשיאה מוצלבות על                                  גבו של המנגן הנושא אותה מלפניו כמו שנושאים אקורדיון או תוף ונוספה לה גם רגל הצבה להקל את משקלה.

וידית מסובבת את המנגינה בצד ימינה. (ומה אם האיש המנגן הוא שמאלי, האם ידו העיטרת תסובבנה… ?)

 

תיבת נגינה:

********

תיבה  חביבה, נגני בבקשה

את אותה המנגינה

שכה התאהבתי בה

מתיבת הנגינה.

 

אך אל תמהרי לרוץ כל כך,

הרי הסיבוב שלי הוא גם הסיבוב שלך

ואת ממש מסחררת

אותי ואותך.

 

תיבת נגינה תיבת נגינה

מוכרחים פעם אחרי פעם להקשיב לזמרתה

כי אין הפעם הראשונה

כמו הפעם האחרונה.

 

תיבת נגינה תיבת נגינה

גלי לי את סוד החזרה,

וגם היומיום שלי

לא יהיה לי לזרה.

 

תיבת נגינה:

********

"למנצח על השמינית מזמור לדוד"

(תהילים י"ב, א')

 

תיבת נגינה, תיבת נגינה,

כל אדם יכול

לנגנה.

 

דוד המלך ניגן

על כינור עם שמונה מיתרים,

יש מי שיודע לנגן על כינור

עם ארבעה מיתרים,

יש מי שיודע לנגן על כינור

עם מיתר אחד,

ויש מי שבכלל איננו יודע לנגן…

 

תיבת נגינה, תיבת נגינה

כל אדם יכול

לנגנה.

(ע"פ היהודי הטוב,

רבי יחיאל מאיר מגוסטינין)

אהבה מאוחרת

**********

ממבואות השמים

מסמנים לך סימן.

מה רוצים ממך שם

והאם זה סימן ?

 

אם זה אמת וראית סימן

אז מה לו ולך ?

ואם זה רק פרי דמיונך

יתברר עם  הזמן…

 

מה אם עשית משהו

שלא רצית

או שלא עשית משהו

שרצית ?

 

כל ענן מסמן לך את זה,

כל ברק מסמן לך את זה,

כל גשם מסמן לך את זה,

אתה רודף את עצמך

האם זה זה, או זה לא זה?

מה קרה לך האם אתה הוזה?

 

אולי ירעימו בכעס

יבליחו באור פתאומי

יטילו יריקה ?

 

אולי ירעימו בצחוק

יאירו באור

ימטירו גשמי אהבה ?

 

אולי תשמע כעס אולי תשמע צחוק

אולי תראה לבן אולי תראה צהוב

אולי רעם אולי תוף וחליל

אולי אור מר ומסנוור בעליל

אולי הקשת בשמיים

ואולי זהו האור המתוק לעיניים..?

 

מציאות נכבדה,

לפעמים את יורדת מלמעלה למטה

ולפעמים את עולה מלמטה למעלה

 

הסולם בעולמו

ושל היורד

ושל העולה

האם זה הסולם שבחלומו ?

 

מציאות נכבדה,

יש להודות שלפעמים הצורה שבה את מציגה

את עצמך היא באמת לא כזאת מציאה..

וישנם זמנים שבהם עדיף לחלום אותך

מאשר להתעורר איתך…

 

אך בכל מקום שאת נמצאת

ובכל צורה שאת מופיעה

אם כשונאת ואם כאוהבת, אם כבוגדת ואם כדואגת,

אם כקרובה ואם כרחוקה –

תמיד את כמו משפחה.

 

שהרי את בשר מבשרינו

אם נרצה או לא נרצה

לא תהיה לנו מציאות אחרת

בואי נאהב אהבה מאוחרת.

 

מדוע אינני יד ביד אתך

ואת אינך יד ביד איתי ?

הרי זה מכבר ידוע לשנינו;

הטוב לא תמיד בא ממני

והרע לא תמיד בא ממך…

 

מציאות יקרה שלי,

אני לא אהיה אחר

ואת לא תהיי אחרת

אז בואי נאהב אהבה מאוחרת…

 

 

לחפש קדושה

 

"בסבלנות של מנתחים אנו נוברים

בגרמי המדרגות המזוהמים ובכוכים,

משוחחים עם המוני הקבצנים;

ממשמשים את קרביה של העיר,

נמשכים אל הביבים;

והנחיריים  מתרחבים לקלוט את העוני בלהט סאדיסטי"

(מיתוך יומן מסע באמריקה הדרומית שערך צ'ה גווארה).

 

|הדגש|הקדוש חותר אל התחתית, אל הזבל… |סדגש|

לאקאן מספר על קדושה אחת שמתארת כיצד שתתה את המים

ששימשו לניקוי רגליים של חולה צרעת

ופיסת עור שלו נתקעה לה בגרון…

 

"הדבר היחיד העומד מול שיח נצלני,

כוחני ושרירותי הוא העמדה של הקדוש.

"הקדוש הוא מי שמתפקד כביוב אנושי

וכך מאפשר חופש לאחרים,

משחרר את הצחוק, צחוק שגובר

ככל שישנם יותר קדושים"  (ז'אק לאקאן)

 

"קדש את עצמך במותר לך" (יבמות כ')

 

 

על החיפוש הנ"ל

דו שיח עם עצמי:

לחפש קדושה אתה מציע?

לך תמכור עגבניות בשוק. תסחוב בידיים

ארגזי ירקות לדוכנים ותזיע –

לפני שאתה בא לסובב לנו את המוח עם הדברים האלה…

תשמע כל יום את הקיטורים של האישה שלא מספיק לה…

ואת הילד שרק רוצה פלאפון כמו שלחבריו..

ואיפה החיבוק…?  סתם, רק חיבוק, אני שואל אותך,

האהבה, אני אומר לך, האהבה בזבל!

והטייקונים…

  • כן מה הם שייכים לעניין?
  • הכול, הכול שייך!
  • האנסים, הפדופילים, שודדי הזקנים,

עברייני הצווארון הלבן, הגנבים והפושעים…

ומבטיחי ההבטחות שלא מתקיימות..

ומשלי אשליות השווא..

ומעוררי הציפיות הכוזבות..

הכול, הכול כלול!

חוסר השוויון, האפליה, הקיפוח..

חוסר הענווה, היהירות, ההתנשאות, הגאווה…

והעוני! כן העוני, לא מדבר על מי שחסר לו לדירה, למכונית, או אפילו למחשב..

מדבר על מי שחסר לו לאוכל, לא לממתקים ולשטויות

אלא ממש לאוכל!

כן אני יודע, לא בארץ… אבל מה באפריקה הם לא אנשים? ובהודו…. ואני לא יודע איפה עוד… אבל יש

מיליונים של רעבים. ילדים, אתה מבין את זה, ילדים רעבים! ילדים רזים, שחיפים, שלא מתפתחים!

אומרים: ילד רעב עוד לא ברא השטן! ותראה כמה ילדים כאלה ישנם.

והמחלות, על המחלות בכלל עוד לא דיברנו..

בטח חטפת פעם מכה כואבת, סתם איזה מכה, מנפילה או מתאונה קלה, כבר לא מדבר על שבר של עצם..

איי כמה זה כאב! אה?

אז עכשיו תתאר לעצמך תאונה רצינית עם שברים פתוחים, עם פגיעות פנימיות – לא עלינו!

לא לא רוצה  להעכיר לך את מצב הרוח,

רק רוצה שתחשוב לרגע על כמות התאונות שקורות לאנשים כל יום, על הכאבים, על הפחדים של הפצועים ושל המשפחות..

ומה לגבי המחלות, ואתה יודע לא מדובר על צינונים שפעות וכאלה…

אלא מאלה הקשים, הממאירים, הטורפים, הכרוניים… כל זה מבלי לפרט.. אני עושה לך הנחה מהנוראות האלה.

אך מה לגבי המלחמות, עליהם אי אפשר לדלג סתם ככה, כאילו הם עברו כבר מהעולם, כאילו בני האדם קבלו כבר את השכל לא לפגוע בעצמם… איפה?!

איפה ואיפה!

'סתכל, בחייך.. 'סתכל רק על השכנים שלנו, הסורים, שמספר ההרוגים במלחמת האזרחים שלהם עבר את החצי מיליון!

מאה אלף, אתה שומע? אתה מאמין?

ופצועים? עשרות אלפים! ופליטים? מאות אלפים!

וכל זה קורה כאן ועכשיו!

ואתה מדבר איתי על קדושה?

לך וחפש קדושה בצל המוות.. בזעקות הפצועים.. בבכי האמהות והאבות על אובדן הילדים,, בבכי הילדים המחפשים את הוריהם.. בבכי של בני הזוג על הזוגיות שנחרבה…

חפש אותה בארץ המדממת… חפש בתוך העולם הרע והנורא..

 

אז אולי בטרם תחפש קדושה, תחפש

איך לעשות שלום. תחפש איך לשפר רפואה. תחפש איך לספק מזון. תחפש איך להביא חיים. תחפש תנאים בסיסיים לחיי כל אדם.

ועכשיו אחרי שאתה ואני מושבעים לחיים, מושבעים לחפש מה שיותר חיים לחיי כל אדם, אני מוכן אפילו

לחפש קדושה.

 

 

 

א וַיְדַבֵּ֥ר ה' אֶל-מֹשֶׁ֥ה לֵּאמֹֽר ב דַּבֵּ֞ר אֶל-כָּל-עֲדַ֧ת בְּנֵֽי-יִשְׂרָאֵ֛ל וְאָֽמַרְתָּ֥ אֲלֵהֶ֖ם קְדשִׁ֣ים תִּֽהְי֑וּ כִּ֣י קָד֔וֹשׁ אֲנִ֖י ה' אֱלֹֽהֵיכֶֽם:

(ויקרא, פרק י"ט, פרשת קדושים)

 

לחפש קדושה

*************

מי העז לחפש קדושה ?

מי זה העז פנים לקדושה ?

מי עושה פנים לקדושה ?

 

 

והמצוֶה מצוֶה:

"קדושים תהיו

כי קדוש אני"!

זה גם אתה ידידי קדוש תהיה, וגם את ידידתי קדושה תהיי,

וזה גם אני…

להיות קדוש? צחוק !

צחק. צחקה. צחקתי…

 

 

לצחוק זה קדוש.

לבכות זה קדוש.

לאכול זה קדוש.

לתנות אהבה זה קדוש.

כי אין מקום פנוי ממנו.

בחוץ זה קדוש ובפנים זה קדוש…

ולא כמו שחשבתי: שכמה שיותר בפנים

יש יותר קדושה…

 

 

כמה קדושה יש כאן,

וכמה שם ?

קדושה

כבדה

עומדת

ממש

לא זזה

אין תנועה

לא מַשָׁה מכאן

כמו אבן בקיר

כמו שורש בעץ.

 

 

כמה קשה ומגבילה וכמה רכה ומזמינה?

קשה ומגבילה: בחוקיה ומשפטיה (גלוי עריות, מאכלות אסורים,

טומאה וטהרה).

רכה ומזמינה: רק הקדוּשה יכולה לפתות את הקדֵשה להפוך לקדוֹשה…

אין כמו ערגה לקדוּשה היכולה להפוך לב עבריין …

ואין כמו קדוּשה שיכולה לתת משמעות לנפש-חסרת-משמעות.

גודשת בְּרָכּוּת את גבולות הערגה

כילד הבא מאהבה…

כספר הטוב שבתוכו אתה מוצא את עצמך…

כמאכל בניחוח מטבחה של אמך הזכורה לטוב…

כספר תורה שכתב איש חסוך ילדים

למען ייזכר שמו

באהבה.

 

הקדוּשה בכל ההשתדלויות האנושיות:

בהשתדלות האוהב לאהוב, בהשתדלות העוזר לעזור,

בהשתדלות המפרנס לפרנס, העובד

לעבוד, הלומד ללמוד, החוקר לחקור, המנגן לנגן,

המצייר לצייר והרוקד לרקוד…

בהשתדלותו של עושה הרע להיטיב את דרכו,

בהשתדלותו של הנגמל להיגמל מהתמכרותו,

בהשתדלותו של הגנב להחזיר את גנבתו,

ובהשתדלותה של הזונה לספק את הנזקקים לה…

 

הקדושה היא פטיש כבד ומקל קסמים,

גזע עץ רחב וענף המשתפל ברוח,

ריח של אש ועשן עולה ממנה ובאותה נשימה

ריח ענוג של יסמין במי וורדים.

כי הקדושה היא הנחתה של אלוהים ולטיפה של מלאכים…

בקצה האחד, היא ממרידה את מחללי היצועים ומגלי הערווה,

ממרידה אותם על עצמם…

ובקצה השני, היא דוחפת את המחפשים את עצמם

למצוא גאולה, אפילו דרך הביבים…

 

הפתיחות לקדושת הדברים כשלעצמם (לפריחת הפרחים,

לתכלת השמיים, לשקיעת השמש מול הים…)

והפתיחות לקדושת הדברים עם סיבותיהם,עם תוצאותיהם

ותכליותיהם (להרכב הזרעים, לסוג הדשן, לצורת ההשקיה,

לטיב הפירות, למחירן בשוק…).

 

ובסוף, הפתיחות לקדושה –

הן לקדושת הדברים כשלעצמם

והן לקדושת הדברים בהשתלשלותם המסובכת –

היא לא יותר ולא פחות מאשר

קבלתם בברכה!

 

 

 

 

לחפש קדושה

***********

מי העז לחפש קדושה ?

מי זה העז פנים לקדושה ?

מי עושה פנים לקדושה ?

 

והמצוֶה מצוֶה:

קדושים תהיו

כי קדוש אני !

זה גם אתה ידידי קדוש תהיה, וגם את ידידתי קדושה תהיי,

וזה גם אני…

להיות קדוש? צחוק !

צחק. צחקה. צחקתי…

 

לצחוק זה קדוש.

לבכות זה קדוש.

לאכול זה קדוש.

לתנות אהבה זה קדוש.

כי אין מקום פנוי ממנו.

בחוץ זה קדוש ובפנים זה קדוש…

ולא כמו שחשבתי: שכמה שיותר בפנים

יש יותר קדושה…

 

כמה קדושה יש כאן,

וכמה שם ?

קדושה

כבדה

עומדת

ממש

לא זזה

אין תנועה

לא מַשָׁה מכאן

כמו אבן בקיר

כמו שורש בעץ.

 

כמה קשה ומגבילה וכמה רכה ומזמינה?

קשה ומגבילה: בחוקיה ומשפטיה (גלוי עריות, מאכלות אסורים,  טומאה וטהרה).

רכה ומזמינה: רק הקדוּשה יכולה לפתות את הקדֵשה להפוך לקדוֹשה…

אין כמו ערגה לקדוּשה היכולה להפוך לב עבריין …

ואין כמו קדושה יכולה למלא משמעות נפש חסרת-משמעות.

גודשת בְּרָכּוּת את "גבולות הערגה" (כשם ספר השירים הנהדר של דוד רוקח),

כילד הבא מאהבה…

כספר הטוב שבתוכו אתה מוצא את  עצמך…

כמאכל בניחוח מטבחה של אמך הזכורה לטוב…

כספר תורה שכתב איש חסוך ילדים

למען ייזכר שמו

באהבה.

 

הקדוּשה בכל ההשתדלויות האנושיות:

בהשתדלות האוהב לאהוב, בהשתדלות העוזר לעזור, בהשתדלות המפרנס לפרנס, העובד לעבוד, הלומד ללמוד, החוקר לחקור, המנגן לנגן, המצייר לצייר והרוקד לרקוד…

בהשתדלותו של עושה הרע להיטיב את דרכו,

בהשתדלותו של הנגמל להיגמל מהתמכרותו,

בהשתדלותו של הגנב להחזיר את גנבתו,

ובהשתדלותה של הזונה לספק את הנזקקים לה…

 

הקדושה היא פטיש כבד ומקל קסמים,

גזע עץ רחב וענף המשתפל ברוח,

ריח של אש ועשן עולה ממנה ובאותה נשימה

ריח ענוג של יסמין במי וורדים.

כי הקדושה היא הנחתה של אלוהים ולטיפה של מלאכים…

בקצה האחד, היא ממרידה את מחללי היצועים ומגלי הערווה, ממרידה אותם על עצמם…

ובקצה השני, היא דוחפת את המחפשים את עצמם למצוא גאולה דרך הביבים…

 

הפתיחות לקדושת הדברים כשלעצמם (לפריחת הפרחים, לתכלת השמיים, לשקיעת השמש מול הים…)

והפתיחות לקדושת הדברים עם סיבותיהם, עם תוצאותיהם ותכליותיהם (להרכב הזרעים, לסוג הדשן, לצורת ההשקיה, לטיב הפירות, למחירן בשוק…)  –

ובסוף, הפתיחות לקדושה:

הן לקדושת הדברים כשלעצמם

והן לקדושת הדברים בהשתלשלותם המסובכת,

היא לא יותר ולא פחות מאשר –

קבלתם בברכה!

 

על ספק ואמונה, קמטים ומימדים…

אם לא היה ספק
ספק אם הייתה אמונה
כי אמונה מגהצת את הספק
כאילו קמט…

שאם לא היו קמטים
איך הינו מחליקים?
איך היינו מייפים?
הלו קמט איננו רבב שעליו החכמים מתחייבים
בנפשם…

קמטים הם סימנים של הזמן ושל החכמה:
כמו הקמטים בתוך המוח
כמו הקמטים שעל המצח
כמו הקמטים בכדור הארץ
וכמו הקמטים של הזיקנה
קמטים יכולים לרמז על זמן ועל חכמה.

אין כמו הזמן, אם הוא נמצא בידי האדם,
לאפשר לו לאגור חכמה
ולזָמֶן לו את ניצוצות האהה..
הזמן שבתוכו ישנים עם השאלות
וקמים עם התשובות..
שמתחיל בחלומות ושממשיך במעשים,
שראשיתו אירוע ושסופו עלילה..

זהו הסיפור של הזמן המתקמט ומתעקל ומזדנב
מאחור-
שרוצה כל הזמן לרוץ
מלפנים-
וכמה שלא ירצה תמיד יישאר
מאחור…

אך אנו חכמי הזמן, לפעמים עולה בידינו להקדים
את הזמן במשהו חדש;
בהשראה
ברעיון
בהמצאה..

ובבוא עלינו הרוח,
אין עוד בתוכנו זמנים אין מימדים
האחד הוא אחד והריבוי הוא אחד
וכשהולכת מאיתנו הרוח,
האחד הוא שוב ריבוי
והמימדים הם שוב רבים,
וכל כך רבים,
שלו היה לנו את כל הזמן שבעולם
והיה לנו את כל המרחב שבעולם –
לא היינו יכולים לעבור

אפילו רק את מספר
המימדים שדמיוננו
יכול להכיל,
והרי במציאות את מספר המימדים
לא יוכל איש לספור….

 

 

 

 

שירים ליהל 2ג

שירים ליהל   2ג

תוכן עניינים

להיות עם ולהיות על יד (מוקדש לניר)

הויטרינה

יֵשׁ חַיִּים בְּיַם הַמָּוֶת

לא רוצָה להיות בחדרים נפרדים

סערה בכוס מים

על הסף

למה לא בטוב?

השנים הגנובות

אָדָם אוֹרֵג שָׁטִיחַ

עַל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים, הָרָצוֹן לְרַצּוֹת וְהַתְּפִלָּה

רסיסים ממפל התנור

וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם

מְחַפֵּשׂ הַפְתָּעוֹת

סֵפֶר הַחַיִּים

ֲאֲנִי אָמַרְתִּי בחופזי כָּל הָאָדָם כּוֹזֵב (תְּהִלִּים קטז. יָא)

מָה יִהְיֶה עַל הָאָמָּנוּת?

 

להיות עם ולהיות על יד

להיות עם
ואתה מתאחד עם הבריאה
ולהיות על יד
פעם זה אשליה ופעם זה אי רצון
ופעם כשרק אתה על יד,
קורה נס –
והבריאה מתאחדת איתך…

הויטרינה

החיים אינם יומיומיים כשחיים

את היומיום

והופכים אותו

לויטרינה

של המוצגים היומיומיים

שטפלנו בהם כאמנים

בחדר העבודה

של החיים.

 

 

יֵשׁ חַיִּים בְּיַם הַמָּוֶת

 

יֵשׁ חַיִּים וְיֵשׁ מָוֶת בְּכָל דָּבָר

אֲפִלּוּ לְמֵתִים יֵשׁ חַיִּים

בַּזִּכְרוֹנוֹת

וּבָאֱמוּנָה

בַּחַיִּים שֶׁלְּאַחַר הַמָּוֶת.

 

יֵשׁ דָּבָר שֶׁעַל פָּנָיו נִרְאֶה מֵת

וְהוּא אוֹצֵר בְּקִרְבּוֹ שִׁפְעֵי חַיִּים

וְיֵשׁ דָּבָר שֶׁעַל פָּנָיו נִרְאֶה חַי

וְהוּא אוֹצֵר בְּקִרְבּוֹ חַרְבוֹנֵי מָוֶת.

 

כְּמוֹ כֵּלִים שְׁלוּבִים הֵם הַחַיִּים וְהַמָּוֶת

כְּשֶׁהַמָּוֶת עוֹלֵה הַחַיִּים יוֹרְדִים

כְּשֶׁהַחַיִּים עוֹלִים הַמָּוֶת יוֹרֵד…

 

בְּכָל דָּבָר יֵשׁ חַיִּים וְיֵשׁ מָוֶת

אֲפִלּוּ בְּיַם הַמָּוֶת יֵשׁ חַיִּים

וְאֶתְגָּר גָּדוֹל הָיָה לְגַלּוֹתָם

וּלְהַעֲלוֹתָם מִתּוֹכוֹ.

 

בִּקַּרְנוּ בְּמִפְעֲלֵי יַם הַמֶּלַח

וְנֶחְשַׂפְנוּ לְיַעַר צִנּוֹרוֹת

שֶׁמַּעֲלִים חַיִּים

מִמַּעֲמַקֵּי הַמָּוֶת

 

וְחָשַׁבְתִּי שֶׁאִם יִפָּתַח אֶחָד מֵהֶם

אוֹ יִסָּתֵם אֶחָד מֵהֶם

יַחְזְרוּ הַחַיִּים לִשְׁקֹעַ

בְּיַם הַמָּוֶת

 

וְיֵעָצֵר חָלִילָה שִׁנּוּעַ הָאַשְׁלְגָן

שֶׁמַּפְרֶה אֶת שְׂדוֹת הָאֹרֶז

בַּמִּזְרָח הָרָחוֹק

וּמַשְׂבִּיעַ מִילְיוֹנֵי

בְּנֵי אָדָם

 

וְיָדַעְתִּי שֶׁהַחַיִּים עוֹמְדִים נֶגֶד הַמָּוֶת

פּוֹתְחִים צִנּוֹרוֹת סְתוּמִים

וְסוֹתְמִים צִנּוֹרוֹת פְּתוּחִים

וְהָאַשְׁלָג מַמְשִׁיךְ לְהַחֲיוֹת

אֶת שְׂדוֹת הָאֹרֶז הַנִּצְחִיִּים.

 

לא רוצָה להיות בחדרים נפרדים

 

לא רוצָה להיות בחדרים נפרדים

אני צריכה מתכת לצדי

אך לא אקדח…

בסוף אני רוצה לישון

עם משהו רך.

 

לא רוצָה להיות בעננים

למרות שאני כל כך

ארצית

רוצָה לדעת איך זה עובד

עם הרעמים והרוח

הצפונית.

 

בסוף אני מחכָּה שיפסק

ברד המילים החותכות

וּמילים רכות יֵרדו

וידברו אלי אהבה

אמתית.

 

 

 

סערה בכוס מים

תעשה עניין מכל דבר בחיים,
כל דבר בחיים
מעניין לא פחות
מסערה בכוס מים-
שגם היא מעניינת כתופעה!

סערה בכוס מים.
מה עובר על כוס שמתחוללת בתוכה
סערה?
רוח גדולה נכנסת לחלל קטן
והמים שהיא מסעירה הולכים ובורחים
עד שהכוס ריקה ואין בה מים…
האם עוד תתמלא הכוס
או תֵעשה לה קבורה נאה?

לא, זה לא הכוס שתיקבר,

זה החיים

שלא עושים מהם עניין.

חיים שלא עושים מהם עניין
מתרוקנים מהחיים
כמו הכוס מן
המים.

 

 

על הסף

על הסף

כשהזמן ניגר

כשהעתיד עוד רגע נגמר

כשאדם לעצמו כמעט לא ניכר

כשהמרחב מצטמצם, מצטמצם ונסגר

 

ואין אופק –

 

והלב מאיץ פעימות, דופק ודופק ודופק

מחרדה, מאין אונים ומהזעם השותק

והנפש מחפשת למלא את הריק

לשמוע שסימן טוב מתדפק

ולהרגיש את בוא הרוח

לפני שיסתלק.

 

למה לא בטוב?

יוצאים מ-"כי תצא" ובאים ל-"כי תבוא"

שאבינו משקיף מן השמים

ומשחרר לאוויר ברכות

עד שנגמר האוויר עם מסכת של קללות

ואנחנו מרגישים חנוקים וטובעים עוד ועוד –

בים של מוגלה, מחלה,

דם, רעב, השפלה

ואי-כבוד.

 

אין אוויר לנשימה

בוכה הלב

אבא טוב

יוצאת הנשמה

 

אבא טוב

בוכה הלב

למה ברע

למהלא בטוב?

 

מי כמוך, אל טוב, יודע

שיותר ממה שהנפש נרתעת מהרע

היא נמשכת אל הטוב.

 

ובסוף, אבינו, מה אתה מעולל

להרגשת הבחירה הרוטטת

שנתת בידינו,

כשאיומיך הנוראים

לא נותנים לנו ת'זמן

לא נותנים לנו ת'שקט

לחשוב על המעשים

ולהתעמת

עם השקר עם האמת…

 

האם אנחנו דומים

לחיות מאולפות במקל וגזר,

או דומים למה שפסוקי התהילים מדמים אותנו:

"אלוהים אתם ובני עליון כולכם" (תהלים פ"ב ,ו')

 

ואם אתה, אלוהי האמונה,

לא מאמין בנו,

מי יאמין?

 

ואם אתה, אב אוהב, זורק עלינו

מילות אהבה ומילות הפחדה,

איזה מילים יחפרו

תחת שכבת

התודעה?

 

האם את חותם הפחד

אתה צורב

בבשרינו?

 

והרי אותך אנחנו אוהבים –

בכל לבבנו,

נפשנו,

מאודנו…

 

פנחס

 

הַשָּׁנִים הַגְּנוּבוֹת

****************

– א –

אֵיפֹה הֵם כָּל שְׁנוֹתַי?

אֲנִי סוֹפֵר לְאָחוֹר אֶת הַשָּׁנִים

וְחַסְרוֹת לִי שָׁנִים…

לֹא שָׁנָה אַחַת אוֹ שְׁתַּיִם

שֶׁאֶפְשָׁר לְיַחֵס לְטָעוּת בַּסְּפִירָה

מֵחֹסֶר רִכּוּז וְכַדּוֹמֶה –

אֶלָּא, שָׁנִים הַרְבֵּה,

הַרְבֵּה שָׁנִים, יוֹתֵר מִדַּי שָׁנִים.

שָׁנִים גְּנוּבוֹת…

 

מִי גָּנַב לִי אֶת הַשָּׁנִים הַלָּלוּ?

מִי רוֹצֶה לִגְנֹב שָׁנִים?

מִי יָכֹל לִגְנֹב שָׁנִים?

 

אִם הָיָה אֶפְשָׁר לְאָדָם לִגְנֹב שָׁנִים מִזּוּלָתוֹ

כִּי אָז בְּוַדַּאי הָיְתָה מִתְחוֹלֶלֶת בָּעוֹלָם

סַפְסָרוּת מְטֹרֶפֶת שֶׁל שָׁנִים גְּנוּבוֹת…

כִּי מִי לֹא יִרְצֶה לְהוֹסִיף

עוֹד כַּמָּה שָׁנִים לְחַיָּיו?

 

בְּמַחְשָׁבָה שְׁנִיָּה, אִם נִשְׁאַל,

אֵיזֶה שָׁנִים יִרְצֶה אָדָם לְקַבֵּל כְּתוֹסֶפֶת?

מוּבָן מֵאֵלָיו שֶׁהוּא יִרְצֶה לְקַבֵּל תּוֹסֶפֶת שֶׁל

שָׁנִים עֲתִידִיּוֹת.

אִם כָּךְ, כֵּיצַד אֶפְשָׁר לִגְנֹב מִמִּישֶׁהוּ

שָׁנִים עֲתִידִיּוֹת שֶׁעֲדַיִן לֹא בָּאוּ לָעוֹלָם?

אֶפְשָׁר לִגְנֹב מִמָּה שֶׁנִּמְצָא-

אַךְ לֹא מִמָּה שֶׁלֹּא נִמְצָא!

 

נִתְמַקֵּד אֵיפֹה, בַּשָּׁנִים הַנִּמְצָאוֹת בֶּעָבָר

וְנִשְׁאַל:

הַאִם הַשָּׁנִים הַנִּמְצָאוֹת בֶּעָבָר

הִנָּן בָּרוֹת-גְּנֵבָה?

וַאֲפִלּוּ נַנִּיחַ שֶׁהִנָּן בָּרוֹת-גְּנֵבָה,

מִי יִרְצֶה לִקְנוֹת אוֹ אַף לְקַבֵּל חִנָּם

שָׁנִים שֶׁחַי אוֹתָם אָדָם אַחֵר,

שֶׁאֵין אֶפְשָׁרוּת, לְמִי שֶׁלֹּא חַי אוֹתָן,

לַעֲשׂוֹת בָּהֶן אֵיזֶשֶׁהוּ שִׁמּוּשׁ מוֹעִיל.

 

פְּרָט לָזֶה שֶׁהוּא יָכֹל לְהַגְדִּיל אֶת מִסְפַּר

הַשָּׁנִים שֶׁיֵּרָשְׁמוּ עַל מַצֵּבָתוֹ…

שֶׁיַּגִּידוּ עָלָיו: הָאִישׁ הַזֶּה הִגִּיעַ לְגִיל מֻפְלָג!

(שֶׁשֵּׁשׁ…אַל תְּגַלּוּ, הָאִישׁ הִגִּיעַ לְגִילוֹ

הַמֻּפְלָג בִּזְכוּת שָׁנִים שֶׁרָכַשׁ

בְּמֵיטַב כַּסְפּוֹ מְסַפְסְרִים).

 

וּלְמַרְבִּית הַצַּעַר, הַהַפְתָּעָה וְהַצְּחוֹק –

הוּא בִּכְלָל לֹא חַי אֶת אוֹתָן שָׁנִים

שֶׁרָכַשׁ מִסַּפְסָרֵי הַשָּׁנִים.

הַשָּׁנִים הַלָּלוּ נִחְיוּ בְּחַיָּיו שֶׁל מִישֶׁהוּ אַחֵר!

וְסַפְסָרֵי הַשָּׁנִים גָּנְבוּ אוֹתָן

וּמָצְאוּ אֵיזֶה פְרָיֶר שֶׁאֶפְשָׁר לִמְכֹּר לוֹ …

 

– ב –

אִם הַמַּחְשָׁבָה שֶׁמִּישֶׁהוּ אַחֵר

גָּנַב לְעַצְמוֹ שָׁנִים אוֹתָן חָיִיתִי בְּחַיַּי

הִיא לֹא יוֹתֵר מִמַּצְחִיקָה –

כִּי אָז, הֵיכָן, בְּכָל זֹאת, נִמְצָאוֹת

כָּל הַשָּׁנִים שֶׁנֶּעֶלְמוּ לִי מֵחַיַּי ?

 

הַאִם יִתָּכֵן שֶׁמִּישֶׁהוּ בְּתוֹכִי גַּנָּב אֶת הַשָּׁנִים?

וְהַמִּישֶׁהוּ הַזֶּה הוּא אֲנִי

וְהָאֲנִי הַזֶּה גָּנַב לִי אֶת הַזְּמַן

בְּמַעֲשִׂים שֶׁלֹּא נַעֲשׂוּ

וּבְמַעֲשִׂים חֶלְקִיִּים וְלֹא שְׁלֵמִים – –

 

וְהַזְּמַן זָלַג וְנִשְׁפַּךְ סְתָם כָּךְ

לְתוֹךְ הַחֲלָלִים שֶׁנִּפְעֲרוּ מֵאִי-עֲשִׂיָּה

וּמֵעֲשִׂיָּה חֶלְקִית וְלֹא שְׁלֵמָה…

 

– ג –

אָדָם אוֹרֵג שָׁטִיחַ

וּמַשְׁאִיר קְצָווֹת לֹא קְשׁוּרִים – –

עַד מְהֵרָה  מָה שֶׁהָיָה שָׁטִיחַ

הוֹלֵךְ וְנִפְרַם…

מִקֵּץ שָׁנִים

חוֹזֵר הָאָדָם וְעוֹמֵד מוּל

שְׁתִי וָעֵרֶב מְפֹרָר

סוֹפֵר קְשָׁרִים שֶׁלֹּא הָיוּ

וּמְחַפֵּשׂ שָׁטִיחַ…

אָדָם אוֹרֵג שָׁטִיחַ

אָדָם אוֹרֵג שָׁטִיחַ

וּמַשְׁאִיר קְצָווֹת לֹא קְשׁוּרִים – –

עַד מְהֵרָה  מָה שֶׁהָיָה שָׁטִיחַ

הוֹלֵךְ וְנִפְרַם…

מִקֵּץ שָׁנִים

חוֹזֵר הָאָדָם וְעוֹמֵד מוּל

שְׁתִי וָעֵרֶב מְפֹרָר

סוֹפֵר קְשָׁרִים שֶׁלֹּא הָיוּ

וּמְחַפֵּשׂ שָׁטִיחַ…

 

מָה יִהְיֶה עַל הָאָמָּנוּת?

*********************

אִם אָדָם-הֶעָתִיד יִחְיֶה חַיִּים אֲרֻכִּים

תִּהְיֶה לוֹ בְּרִיאוּת טוֹבָה,

שְׁעוֹת עֲבוֹדָה מְעַטּוֹת

תַּעֲנוּגוֹת, שַׁעֲשׁוּעִים

וְשֶׁפַע שֶׁל פְּנַאי.

 

יִצְטַמְצְמוּ כְּאֵבִים יָסוּרוּ יִסּוּרִים,

וְהָעוֹלָם יִתְנַהֵל כְּמוֹ

מִשְׂחַק יְלָדִים.

 

הָאָמָּנוּת הַגְּדוֹלָה תִּהְיֶה בְּסַכָּנָה –

בְּאֵין לָאָמָּנִים מְעַט כְּאֵב

וּלְפָחוֹת כַּמָּה טִפּוֹת

מְשִׁקוּי הַיִּסּוּרִים,

אֵיךְ יִוָּצְרוּ

סִימְפוֹנְיוֹת, צִיּוּרִים, סִפּוּרִים וְשִׁירִים?

 

רַק רֶגַע… תַּרְגִּיעוּ, קְהַל הָאָמָּנִים,

כִּי לַשּׁוֹטִים הַנְּבוּאָה-

הַחֲכָמִים יַמְצִיאוּ גַּם לַכְּאֵב וְלַסֵּבֶל

אַפְּלִיקַצְיָה מַתְאִימָה.

 

הָרָצוֹן לְרַצּוֹת

הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים יוֹצְאִים הַחוּצָה

כַּכּוֹכָבִים מִבַּעַד לַשִּׁמְשָׁה.

הֵם לֹא דורשים הֲגָנָה,

שהרי הם פְּתוּחִים כְּשָׁמַיִם

מְנַצְנְצִים כַּכּוֹכָבִים.

 

העלבון למתגאה

בדְּבָרִים הַטּוֹבִים שיש לו

העליבות לנותן אותם כשוחד לקבלת אהבה

כמו ילדים גַּלְמוּדים שֶׁמְּחַפֵּשׂים חֲבֵרִים

בְּעֶזְרַת מַתָּנוֹת.

 

והסבל לְמרַצּה אֲנָשִׁים,

לֹא אֶת אִמָּא, לֹא אֶת אַבָּא, לֹא אֶת הַמּוֹרִים,

לֹא אֶת הַתְּעוּדוֹת, לֹא אֶת הַצִּיּוּנִים,

לֹא אֶת הָאִשָּׁה, לֹא אֶת האֱלֹהִים…

 

שָׁאַלְתִּי פַּעַם אַלּוּף מִשְׁנֶה,

שֶׁהָיָה עַל גְּבוּל הַדֶּמֶנְצְיָה:

מֵאֵיפֹה אַתָּה לוֹקֵחַ אֶת הַכּוֹחַ

לָלֶכֶת כָּךְ, זָקוּף?

הוּא הִסֵּס.

-אוּלַי הָאֱמוּנָה, נִסִּיתִי,

-אוּלַי אֱלֹהִים?

לֹא, הוּא אָמַר, הָאִשָּׁה.

 

לֹא אֲרַצֶּה אֶת הָאִשָּׁה הַיּוֹם

כְּדֵי שֶׁתּוֹלִיךְ אוֹתִי מָחָר.

הַיּוֹם זֶה הַיּוֹם מָחָר זֶה מָחָר,

אֵין לִי דִּיבִידֶנְדִים לְהַשְׁקִיעַ

בְּלְרַצּוֹת.

 

הָרוֹצֶה לְרַצּוֹת הוֹפֵךְ אֶת עַצְמוֹ

לִשְׁני הֲפָכִים עִם שֹׁרֶשׁ דּוֹמֶה.

הָרִצּוּי כִּמְעַט עָשָׂה אוֹתִי נְכֵה,

לֹא מְקַנֵּא בַּמְּרַצִּים…

 

החיים נמצאים בצד הישר

לֹא הפתלתל.

עֲרֵמַת נְחָשִׁים מִתְפַּתְּלִים

שנואה על החיים.

היושר עולה למעלה

כתפילה.

 

נִתֵּן אֶת עַצְמֵנוּ בְּיֹושֶׁר

מֵהנְּקֻודָּה הָאֱנוֹשִׁית

בְּקַו יָשָׁר

אֶחָד.

 

 

 

עַל הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים, הָרָצוֹן לְרַצּוֹת וְהַתְּפִלָּה

***************************************

הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים יוֹצְאִים הַחוּצָה

כַּכּוֹכָבִים מִבַּעַד לַשִּׁמְשָׁה.

הֵם לֹא צְרִיכִים הֲגָנָה,

הֵם פְּתוּחִים כְּשָׁמַיִם

מְנַצְנְצִים כַּכּוֹכָבִים.

 

לֹא צָרִיךְ לְהִתְגָּאוֹת

עִם הַדְּבָרִים הַטּוֹבִים

כְּמוֹ יֶלֶד גַּלְמוּד שֶׁמְּחַפֵּשׂ חֲבֵרִים

בְּעֶזְרַת מַתָּנוֹת.

 

אֵין מָה לְרַצּוֹת אֲנָשִׁים,

לֹא אֶת אִמָּא, לֹא אֶת אַבָּא, לֹא אֶת הַמּוֹרִים,

לֹא אֶת הַתְּעוּדוֹת, לֹא אֶת הַצִּיּוּנִים,

לֹא אֶת הָאִשָּׁה, לֹא אֶת אֱלֹהִים…

 

שָׁאַלְתִּי פַּעַם אַלּוּף מִשְׁנֶה,

שֶׁהָיָה עַל גְּבוּל הַדֶּמֶנְצְיָה:

מֵאֵיפֹה אַתָּה לוֹקֵחַ אֶת הַכּוֹחַ

לָלֶכֶת כָּךְ, זָקוּף?

הוּא הִסֵּס.

-אוּלַי הָאֱמוּנָה, נִסִּיתִי,

-אוּלַי אֱלֹהִים?

לֹא, הוּא אָמַר, הָאִשָּׁה.

 

לֹא אֲרַצֶּה אֶת הָאִשָּׁה הַיּוֹם

כְּדֵי שֶׁתּוֹלִיךְ אוֹתִי מָחָר.

הַיּוֹם זֶה הַיּוֹם מָחָר זֶה מָחָר,

אֵין לִי דִּיבִידֶנְדִים לְהַשְׁקִיעַ

בְּלְרַצּוֹת.

 

הָרוֹצֶה לְרַצּוֹת הוֹפֵךְ אֶת עַצְמוֹ

לִשְׁתֵּי הֲפָכִים עִם שֹׁרֶשׁ דּוֹמֶה.

הָרִצּוּי כִּמְעַט עָשָׂה אוֹתִי נְכֵה,

לֹא מְקַנֵּא בַּמְּרַצִּים…

 

תְּפִלָּה עוֹלָה יָשָׁר

לֹא בְּפִתּוּלִים.

עֲרֵמַת נְחָשִׁים מִתְפַּתְּלִים

הִיא תְּפִלָּה שְׂנוּאָה.

נִתְפַּלֵּל זְקוּפִים

חַד מַשְׁמָעִיִּים

כְּחַיּוֹת טֶרֶף.

 

וְנִתֵּן אֶת עַצְמֵנוּ בְּיֹשֶׁר

מֵהַנְּקֻדָּה הָאֱנוֹשִׁית

בְּקַו יָשָׁר

אֶחָד.

 

 

רסיסים ממפל התנור

 

מוקדש לאתי ולאהרון

שהמפל כולו עם

הרסיסים

בזכותם.

 

החלל הפנוי

מזמין אותנו להתמלא

ברוח ובנפש –

אנחנו מתמלאים

והחלל נותר

פנוי…

 

החלל המלא

מזמין אותנו להתמלא

ברוח ובנפש

אנחנו מתמלאים

והחלל נותר

מלא…

 

*

התנור השופע

מחמם את הלב

לכל המתקרב

לטבורו.

*

המים הנופלים על הסלעים

מסוגלים לשבור גם את

גאוות ההרים

הנישאים.

*

אם יורדים כמה מאות מדרגות

אל תנורו של הטבע –

זוכים לכמה אלפי

רסיסי חיים

לנשמה.

*

אין כוח יותר גדול להניע אנשים מהעידוד –

ואין עידוד יותר חזק

מהעידוד שבלב.

*

הרצון חזק יותר מהשרירים

והשרירים מתחזקים

יותר מהרצון.

*

התשובה הכי קצרה לשאלה הפילוסופית

על הקשר בין הגוף והנפש

נמצאת במטרים

האחרונים

של ההר.

 

 

 

 

 

 

"וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם"

********************************

אם יכון שלום עם בני דודנו,

דמיינתי בית מקדש שלישי, מבנה ארכיטקטוני

ענק ברוחבו וענק בגובהו עשוי מחומרים של המאה העשרים ואחת (אולי זכוכית עמידה, או פרספקס),

מלא אור, ממוזג אוויר. מכיל בתוכו את

מסגד אל אקצה כמו שהוא

עם מתפלליו ומבקריו.

 

מקדש שלישי שקוף כולו

שכל אחד יוכל לחוות

שכל אחד יוכל לשוות

לנגדו אלוהים,

בלי להשוות

אנשים,

אמונות.

 

ושקראתי השבת שהחוזה מלובלין כתב על

הפסוק: "וְעָשׂוּ לִי, מִקְדָּשׁ וְשָׁכַנְתִּי, בְּתוֹכָם".

"שידמה (האדם) שהמקדש נמצא בקרבו".

הבנתי מהי השקיפות לאדם

המדמה מקדש

בקרבו.

 

 

ואולי זאת משמעות ההבטחה לאדם

שבית המקדש השלישי

ירד מן השמים –

שהמקדש

ישתקף

מתוכו.

 

 

מְחַפֵּשׂ הַפְתָּעוֹת

 

עוֹד מְחַפֵּשׂ הַפְתָּעוֹת עַל אַף

כָּל הַמֶּטֶאוֹרִים הַכְּבוּיִים

שֶׁנָּפְלוּ בְּחַיַּי.

 

כְּשֶׁהָיִיתִי יֶלֶד לֹא רָאִיתִי הַפְתָּעוֹת

בָּאוֹרוֹת הַצְּהֻבִּים שֶׁהֵאִירוּ

אֶת אֲפֵלַת יַלְדוּתִי.

 

בְּכָל זֹאת אֵין הַפְתָּעוֹת גְּדוֹלוֹת יוֹתֵר

מֵהַפְתָּעוֹת שֶׁאָנוּ מַפְתִּיעִים

אֶת עַצְמֵנוּ –

 

כְּשֶׁמֶּטֶאוֹרִים כְּבוּיִים מַדְלִיקִים בָּנוּ חֵשֶׁק

וְאוֹרוֹת צְהֻבִּים מְאִירִים

אוֹר יְקָרוֹת

 

וַחֲלוֹמוֹת הַנְּפִילָה שֶׁל שָׁנִים,

שֶׁהָיוּ מְצִיפִים אֶת לֵילוֹתֵינוּ

מִתְפּוֹגְגִים כְּלֹא-הָיוּ…

 

סֵפֶר הַחַיִּים

בְּסֵפֶר הַחַיִּים

כְּמוֹ גַּם בְּכָל סֵפֶר

עַמּוּדִים נִדְבָּקִים לִפְעָמִים

בִּבְלִי-דַּעַת, לִפְעָמִים בְּהֶסֵּחַ-דַּעַת.

אַךְ אִם שָׂמִים לֵב וּמַפְרִידִים בֵּין הָעַמּוּדִים

הָעֲלִילָה מִתְבַּהֶרֶת

וְהַחַיִּים מִתְמַלְּאִים

וּמִתְאָרְכִים.

 

 

 

 

 

אֲנִי אָמַרְתִּי בחופזי כָּל הָאָדָם כּוֹזֵב (תְּהִלִּים קטז. יָא) 

 

הֶעֱרִיצוּ אָדָם,

חָשְׁבוּ שֶׁהוּא מֻשְׁלָם

כָּל עוֹד שֶׁהוּא הָיָה בְּדַעְתָּם.

 

כְּשֶׁהִבְחִינוּ שֶׁסָּטָה

מִדַּעְתָּם שינו אֶת דַּעְתָּם עָלָיו

והפכו אותו לרַמַּאי שמרִמָּה אוֹתָם.

 

וְלֹא רָצוּ לַדַּעַת מַהִי

דַּעְתּוֹ הָאַחֶרֶת. מִבְּחִינָתָם,

אֵין הוּא קַיָּם עוֹד וּמֵעוֹלָם גם לֹא הָיָה…

 

הָאָדָם שֶׁהִרְגִּישׁוּ

כְּלַפָּיו כִּקְרוֹבֵי דָּם –

הָפַךְ לִהְיוֹת שְׂנוּא נַפְשָׁם.

 

וואיי וואיי עָלָיו

שֶׁלֹּא הָיָה לוֹ עֲלֵיהֶם כְּלוּם וְלֹא יָדַע

עַל מָה וְלָמָּה הוציאו עליו את מִשֶּׁפְּטָם.

 

רַק דָּבָר אַחַד

יֶדַע בְּבִיטָּחוֹן מָלֵא,

שֶׁרק בֶּן אָדָם הנה הוא

ובן אדם לעולם לא יהיה מֻשְׁלָם.

 

וְאֵלֶּה שֶׁהֶעֱרִיצוּהוּ

וְחָשְׁבוּ אותו למֻשְׁלָם טָעוּ ובלבלו

בין אדם שחי במציאות ובין אדם שחי בדמיונם.

 

חִפְּשׂוּ אדם טוֹב  – וְרָאוּ בו רק טוֹב,

חִפְּשׂוּ אדם רַע  – וְרָאוּ בו רק רַע,

וְיָצְרוּ גְּבוּל לא אֱנוֹשִׁי בֵּין הַטּוֹב וְבין הָרַע.

 

הִסְתַּכְּלוּ עַל עַצְמָם – ורָאוּ כי טוֹב,

הִסְתַּכְּלוּ עַל הָאַחֵר – ורָאוּ כי רַע,

וכך יָצְרוּ אֶת הַגֹּלֶם הַטּוֹב וְאֶת הַגֹּלֶם הָרַע.

 

שני הגלמים

הסתובבו שוב ושוב מסביב לעצמם

ובמקום לעשות היכרות טובה יותר עם עצמם

חפשו בין אנשים דמות אידיאלית

להזדהותם.

 

ומאחר שלא היו מוּדָעִים לְעובדה

שהדמות שנמצאה נלקחה

מדמיונם

 

הִתְאַכְזְבוּ מֵהָאָדָם

והֶאֱשִׁימוּ אוֹתוֹ בְּכָזָב,

לַמְרוֹת שֶׁהֵם עַצְמָם

צִפּוּ אֶת הַבְּדִיל בַּזָּהָב.

 

 

שירים ליהל 2ב

שירים ליהל 2ב

 שמות השירים

כשההגיון מסתבך

בהולכי בין הבתים

לחפש אלוהים זה לשלול…

אור נוגע באור

כשאלוהים סוגר את עצמו מעצמו…

ארבעים ושמונה שנים למותך

חבר אהוב שלי

שני שירים: 1. כל עוד יש עוד אופק 2.   

יש אופק

יש אופק

בדיקת מסוכנות לנפילה

מה שעשינו עשינו

איך כותבים?

לכתוב את החיים

רק תהילים

הכול נשמע

יצור של לילה

שני שירים על סוכה

ללא יציבות

לבנות סוכה 

ליליומה

קול השופר הפנימי

עַד קְצֵה הַגְּבוּל

למה הסליחה

ציפיות

יעד קטן

אלוהים והילד

איי האסוציאציה

העושר הלא שמור

דברי הספד לאחותי

הנני אליך גלוי הפנים

על מי האחריות?

הנוכחות

החרדה והבחילה

 

לקיים נפש אחת

יש חיפוש ויש חיפוש

המציאה

בבא מציעה

אדם; חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל/ ואני רק רציתי לשלוט בי

הקיום (האם הפרח שבראשי הוא הפרח שבגני?)

תפילה

לחבק

התעתועים שבחיים

מזרח ומערב

הנקודה והעיגול

זה בכלל לא קשור…

עושות הליכה (באזכרה של יצחק)

על כנפי הדמיון (מוקדש לאהובה)

ניצוצות

למה לסלוח?

תפילות זה לא מעשים

מה שיש ומה שאין

לחבק תורה

לקרוא שיר

מקשיב ומצותת

הר של ממתקים
אקסיומה 6

כשההגיון מסתבך

 

כשההגיון מסתבך

איך מוציאים אותו מהסבך?

 

האם על ידי עוד הגיון

שיעבוד על ההגיון שהקדימו

ועל ההגיון שהקדים את זה שהקדימו

בתקווה שבהילוך לאחור

הפלונטר יותר?

 

או משאירים את הפלונטר

והולכים קדימה לשיקולים חדשים

שבונים לך בית חדש על חורבות הישן?

 

או שנשארים בבית הישן

לחיות עם הסתירות

וייאללה בלגן…

 

בהולכי בין הבתים

בהולכי

בין הבתים והחוט

המקשר בין בית לבית

רופף, קרוע, או בלתי נראה

אופפים את המוח קורי שינה בלתי נלאים

שמושכים אותי אל הבית הפנימי

ונועלים את השער

בעדי

 

לחפש אלוהים זה לשלול…
*************************
לשלול ולשלול-
כל מחשבה, דמיון, הזיה וחלום אודותיו
בידיעה כי מה שהיה היה ואחרי משה

איש לא יראה עוד את

"אהיה-אשר-אהיה"
ויחיה.

 

כל שם משמותיו נשלל
טרם עלותו על

דל השפה –

 

 

ואף על פי כן הנשמה ממעמקיה

שואלת: איה מקום כבודו?

ומבקשת להללו:

הללו יה!

 

ויש עליו מחשבה, דמיון וחלום
והוא נוכח בזמן ובמקום
לכל נפש הקוראת בשמו
באמת ובתום.

 

 

אור באור נוגע
**************
"אור הלבבות יותר דק ומעולה מאור הראות" (ספר הכוזרי מאמר ב' סימן נ"ד)

"לֹא תוּכַל לִרְאֹת אֶת-פָּנָי: כִּי לֹא-יִרְאַנִי הָאָדָם, וָחָי" (שמות ל"ג,כ')

" וְרָאִיתָ, אֶת-אֲחֹרָי; וּפָנַי, לֹא יֵרָאוּ"  (שם, כ"ג)

אחורי השם – כל השאלות, פני השם – כל התשובות

(הרבי מקוצק)

"לְךָ אָמַר לִבִּי: בַּקְּשׁוּ פָנָי, אֶת-פָּנֶיךָ יְהוָה אֲבַקֵּשׁ" (תהילים כ"ז, ח')

 

אור בתוך אור בתוך אור:
אור הראות בעולם הפיזי

אור הנשמה בעולם הרוחני
אור הלב בעולם המוסרי

שלש אלומות של אור

 

כשיתלכדו האורות

באדם
יראו פני אלוהים
בעדם

 

לא יהיו עוד שאלות מאחוריו –
רק לראות אלוהים

ולהיות באור פניו.

 

כשאלוהים סוגר את עצמו מעצמו…

"וַיֹּאמֶר אֵלַי יְהוָה,

הַשַּׁעַר הַזֶּה סָגוּר יִהְיֶה לֹא יִפָּתֵחַ

וְאִישׁ לֹא-יָבֹא בוֹ—

כִּי יְהוָה אֱלֹהֵי-יִשְׂרָאֵל, בָּא בוֹ;

וְהָיָה, סָגוּר"

(יחזקאל, פרק מ"ד, פסוק ב')

כשסגר אלוהים את עצמו מעצמו;

היפה והטוב נסוגו מפני ההזנחה,

הפריחה השתהתה טרם תיבול,

הזמן לא זז החיים נעצרו,

הדיבור נחסם במילים

שעל קצה הלשון,

ההשראה פגה.

 

ולמרות שזרם החיים הולך ומתייבש  –

מאמינה הבריאה שהאל יוציא

את עצמו מעצמו ויחבק

את עולמו בשבועה

שלא יעזוב עוד

לעולם

 

וייתן לנו את אהבתו

ואם חלילה יקרה

שאנו נימאס בו

האהבה תנצח

אותו ואותנו.

 

ארבעים ושמונה שנים למותך

חבר אהוב שלי

 

חרישי כמים

צללת עמוק לחיים ולמוות

ולא הינחת לקצף הגלים

לכסות את עיניך  –

 

כי כל עוד חיים, אמרת,

ניתן לנסות,

לרדת…לעלות…

 

ואתה, כמו מטפס הרים,

מעולם לא עצרת באותה מדרגה –

עלית ועלית

במדרגות העולם,

בלי הרבה שינה, בלי הרבה אכילה,

חיפשת את הר

האלוהים.

 

בריכוז,

ללא נענועים

עמדת מול החיים.

גם כשעשית תפילתך תחנונים

עמדת כשווה אל שווה

עם תום של ילד

מול הבורא.

 

איש קדוש –

חיית את חייך על פי תהומות

וכשראית תהום אל תהום קורא

השפלת ראש.

 

שני שירים: 1. כל עוד יש עוד אופק 2.   

יש אופק

כל עוד יש אופק

יש אופק גם למחשבות

שרצות על גלי היומיום

ומחפשות שם את ים החיים.

 

אבל כשהגלים מתייאשים

והים הודף

ים החיים הופך

לים המוות.

 

ואין מחשבות

לבד מלתת

לסירת החיים

לשוט לאיטה

מהאופק החי

לאופק המת.

 

יֵשׁ אֹפֶק

"וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים

 

וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם."

(פרשת שלח. במדבר יג לג)

 

לֹא רַק בְּמָקוֹם פָּתוּחַ יֵשׁ אֹפֶק,

בְּכָל מָקוֹם יֵשׁ אֹפֶק,

גַּם בַּמָּקוֹם מִמֶּנּוּ לֹא נִרְאָה אֹפֶק –

הָאֹפֶק נִמְצָא.

 

הָאֹפֶק קַיָּם לֹא רַק בַּפָּתוּחַ

גַּם בַּסָּגוּר הוּא קַיָּם,

בַּפָּתוּחַ הָאֹפֶק גָּלוּי

בַּסָּגוּר הָאֹפֶק מֻסְתָּר.

 

אָדָם יָכֹל לְהִשָּׁאֵר סָגוּר

גַּם בְּמָקוֹם פָּתוּחַ

כְּשֵׁם שֶׁהוּא יָכֹל לְהִפָּתַח

גַּם בְּמָקוֹם סָגוּר.

 

כִּי הָאֹפֶק נִפְתַּח בִּפְנִים

לִפְנֵי שֶׁהוּא נִפְתַּח בַּחוּץ

וְהָאֹפֶק שֶׁנִּפְתַּח בִּפְנִים

פּוֹתֵחַ אֶת הָאֹפֶק שֶׁבַּחוּץ.

 

וַנְּהִי בְעֵינֵינוּ כַּחֲגָבִים

שסוגר את האופק בפנים

וְכֵן הָיִינוּ בְּעֵינֵיהֶם.

שסוגר את האופק שבחוץ

 

שֶׁלָּכֶם, פנחס

 

 

 

 

בדיקת מסוכנות לנפילה
***********************
תלך קטע קצר בקצב שלך
ותחזור למקומך.
עכשיו, קום שב, קום שב,
סופרים לך, הזמן שלך מוקצב.

 

וכאשר רגל אחת
עומדת יציבה על הקרקע
מחזיקה מעמד
כשהשנייה באוויר;
שים לב מה קורה במצב ההפוך
כשהשנייה לא מצליחה
להחזיק מעמד על הקרקע
בזמן שהראשונה באוויר…

 

כל אחת מהן
עושה ככל יכולתה –
רק שלאחת יש יכולת גבוהה
ולשנייה יכולת נמוכה;

 

בעלת היכולת הנמוכה
תלויה בבעלת היכולת הגבוהה
ובעלת היכולת הגבוהה
תלויה בבעלת היכולת הנמוכה.

 

והן חייבות להתחשב אחת בשנייה,
לעזור ולהיעזר זאת לזאת וזאת מזאת.
אחרת, הן מאבדות את שיווי המשקל
ושתיהן נופלות ומפילות את העומד עליהן –
וזה הוא האיש
עם המסוכנות לנפילה.

 

מה שעשינו עשינו
*****************
מה שעשינו
עשינו,
מה שהספקנו
הספקנו.

לו היינו אלמותיים,
האם אז היינו מצליחים למלא במילוי יותר עשיר
את הריקנות הרודפת אחרינו בתום

המעשים?

 

איך כותבים?
************
כמו שחיים;
נושכים את המילים, יורקים את האותיות,
זורקים את המשפטים ומתעללים בכתוב…
ואחרי כן סולחים, מתקנים, מצפים במתיקות
ומקשטים חגיגי…

ולפני שמגישים

עוברים בפעם האחרונה על המעשים

מקפידים לנקות פליטות פה

כמו: כזה… וכאילו…
שהשתרבבו מהאמצע

או מהצד

ונותנים את החיים

כמסמך חשוב

מיד ליד

למשפט הקוראים,

אחד אחד…

 

לכתוב את החיים
***************
מורי לימדונו:
לפני שתרשמו שורה אחת
התנזרו מכתיבה
והקדישו את זמנכם לקריאת
ספרי החובה
הגדולים.

אך מבשרי למדתי:
לפני שאקרא שורה אחת,
אכתוב על חיי כמי שעומד ערום

לפני האלוהים
ואת המילים שחייתי אקדיש

לכל אחד ואחד מהקוראים.

 

רק תהילים
***********
אין לי סבלנות לאליאדות ולאודיסיאות
וגם ארץ השממה קשת הפיענוח
של אליוט מעייפת אותי.
מה לעשות אני קורא עצבני מידי
לשכאלה…
רק תהילים אני קורא
ואת המילים הקשות שסבא שלי היה
מבאר לבעלי העגלות,
אני מבין מהערגה
של המזמור.

 

הכול נשמע
************
אל תיתן לעצמך להתייבש
תלחלח את שפתיך
תוציא הברות
תוציא שריקות –
הכול נשמע,
כי זה כל האדם.

 

יצור של לילה

בעומק הלילה הופנטתי מעיניי ינשוף

שהביט לתוך עיניי

והוביל אותי

למערת ינשופים.

לא פחדתי, גם אני כמוהו יצור של לילה

שמכיר  את קריאת יצורי האופל

ולא מחכה לשירת הציפורים

המתעוררים

עם שחר.

 

שני שירים על סוכה

ללא יציבות 

כסוכה ללא עמודים יציבים

להישען עליהם לבטח

מצאתי את עצמי

לא יציב

חשוף ואבוד בשטח.

נטול עמודים פנימיים

להישען עליהם לבטח

ותלוי בכל רוח

שעלול בכל עת

לנפנף אותי

לנצח.

לבנות סוכה

זאת האפשרות לבנות דגם

של מציאות אחרת

שמוותרת על הדברים הטפלים

ומחזיקה רק את הדברים העיקריים:

את הארץ שמתחתיה,

את השמים שמעליה

ואת האנשים שבתוכה.

 

 

ליליומה

הזהות שלי

התגלתה לי כמו פרח של לילה

נסגרת ביום

ונפתחת בלילה.

 

ליליומה קראתי לה

ליליומה האחת

גם אם בתוכי

היא מפוצלת לשתיים.

 

ליליומה עשתה לי חיים קשים –

ביום אמרתי מי יתנני לילה

ובלילה אמרתי מי יתנני יום.

 

ליליומה חייתה בין ההפכים

ואני חייתי על הפנים.

 

שברחתי מעצמי –

ממנה ברחתי,

כששנאתי את עצמי –

אותה שנאתי.

 

  • סיום אחד להווה

 

ורק כשכבר לא יכולתי יותר לחיות עם עולמי

הכרתי בזכותי לחיות עם ליליומה

והחזרתי לעצמי את עולמי

בידיעה שליליומה

זה אני.

 

  • סיום שני לעתיד:

 

ליליומה, אני שר לך בתוכי:

קרב יום, קרב יום אשר

הוא לא יום ולא לילה…

אז יתפוגגו הניגודים

ולעת ערב

יהיה אור.

(ע"פ נבואת זכריה בפרק יד)

 

שלכם, פנחס

 

(*)  כל אחד מאיתנו, באשר הוא אדם, מורכב מזהויות חלקיות, לעתים כפולות וסותרות.

לחיות עם זהות מורכבת, זאת זכות אנושית בסיסית.

(פרופ. ירמיהו יובל בשיחה על ספרו "האנוסים")

 

 

קוֹל הַשּׁוֹפָר הַפְּנִימִי

"נָתַן שׁוֹפָר בְּתוֹךְ שׁוֹפַר-

אִם קוֹל פְּנִימִי שָׁמַע, יָצָא;

וְאִם קוֹל חִיצוֹן שָׁמַע, לֹא יָצָא"

 (רמב"ם, הִלְכוֹת שׁוֹפָר)

 

לְקוֹל הַשּׁוֹפָר שֶׁשָּׁמַעְתִּי בְּרֹאשׁ-הַשָּׁנָה

לֹא הַיְיתָה תְּהוּדָה

עִם קוֹל הַשּׁוֹפָר הַפְּנִימִי.

 

הַשּׁוֹפָר הַפְּנִימִי נִשְׁבַּר

שְׁבָרִים-שְׁבָרִים

וְלֹא יָצְאָה מִמֶּנּוּ אֲפִילּוּ תְּרוּעָה אַחַת.

 

מִתּוּךְ מֵאָה תְּקִיעוֹת שׁוֹפָר

שֶׁשָּׁמַעְתִּי כַּדִּין וּכְמִנְהָג,

אַף אַחַת לֹא הִמְשִׁיכָה לְהַדְהֵד בְּלִבִּי –

 

וְאִם כָּךְ זֶה נִשְׁמַע,

הַאִם יָצָאתִי אוֹ לֹא יָצָאתִי

יְדֵי חוֹבָה?

 

מְרֻכָּז הָיִיתִי

הִקְשַׁבְתִּי לְקוֹל הַשּׁוֹפָר

בְּרֹב קֶשֶׁב,

כַּמְצוּוֶה.

וְעִם כָּל קוֹל  נוֹסָף קִוִיתִי

אוּלַי תִּהְיֶה עוֹד תְּהוּדָה

תַּגִּיעַ הַתְאָמָה –

 

אַךְ עָבְרוּ לְפָנַי קוֹלוֹת הַמֵּאָה כִּבְנֵי-בְּלִי-אוֹן

וְהַפִסְפוּס עַצְמוֹ הָיָה לִי כְּעָווֹן.

לֹא יָדַעְתִּי אֶת נַפְשִׁי

פְּנִימָה –

 

הַאִם לִתְלוֹת בַּקּוֹלוֹת

אוֹ לִתְלוֹת בִּי?

וְהָרֵי הַקּוֹלוֹת הָיוּ נְקִיִּים וְחַפִּים

מֵאַשְׁמָה!

 

וְאִם לִתְלוֹת בִּי –

מָה צָרִיךְ לְהִשְׁתַּנּוֹת בְּתוֹכִי

עַל מְנַת שֶׁתָּחוּל הַהַתְאָמָה

הַמְיוּחֶלֶת

וְשׁוֹפָר יִגַּע בְּשׁוֹפַר,

הַפְּנִים יִשְׁתַּוֶּה אֶל הַחוּץ

וְהַכִּפָּה עַל רָאשִׁי תִּהְיֶה כִּפַּת-שָׁמַיִם

וְכִּיפַּת-שָׁמַיִם תִּהְיֶה הַכִּפָּה עַל רָאשִׁי

וְלֹא יִהְיוּ שְׁתֵּי הַכִּפּוֹת זָרוֹת אַחַת לִרְעוֹתָהּ

וְתִתְקַבֵּל הַתְּפִלָּה הַפְּנִימִית

כְּדָּבֵּר אִישׁ אֶל רֵעֵהוּ

פָּנִים אֶל פָּנִים.

 

 

שנה טובה לכם, יקרים,

פנחס

 

 

עַד קְצֵה הַגְּבוּל

אִם יֵשׁ אֶת נַפְשְׁךָ לָדַעַת כֵּיצַד הוֹלֵךְ אָדָם

עַד  קְצֵה גְּבוּלוֹ,

שְׁאַל אֶת אַנְשֵׁי-הַגְּבוּל;

שְׁאַל אֶת הָעִוֵּר –

עַל הַמַּמָּשׁוּת הַשְּׁקוּפָה הַנִּגְלֵית לוֹ

בְּמִשּׁוּשָׁיו.

אֶת הַחֵרֵשׁ –

עַל הַהַאֲזָנָה הַפְּנִימִית

לְדִמְמוֹתָיו.

אֶת הָאִלֵּם –

עַל הַלָּשׁוֹן לְלֹא מִלִּים

בִּתְנוּעוֹתָיו.

אֶת הַמְּשֻׁתָּק  –

איך הוא מתקדם מִמְּקוֹם שִׁבְתּוֹ –

בַּהֲלִיכָה שֶׁל חַיָּיו.

 

וְאוֹתָנוּ תִּשְׁאַל;

עַל פְּרִיצַת מִגְבְּלוֹת הָרְאִיָּה, הַשְּׁמִיעָה, הַדִּבּוּר וְהַמַּעֲשֶׂה

בִּמְצִיאוּת המאפשרת וְהַפְּתוּחָה שֶׁלָּנוּ…

שלכם, פנחס

 

מוקדש לחברי דוד שניתח עמי

את מושג הסליחה

 

לָמָּה הַסְּלִיחָה?

כְּדֵי לְהַשְׁווֹת אֶת מְצוּקוֹת הַבֵּינַיִם בֵּין אֶגוֹ לְאֶגוֹ

וּלְהוֹצִיא אֶת הָאֲנִי הַנֶּעֱלָב מִבּוֹר הַסְּפִיגָה

שֶׁנֶּחְפַּר בֵּינֵיהֶם.

 

כְּדֵי לְיַשֵּׁר עוֹלָם עָקֹם

וּלְהוֹצִיא אֶת הָאַשְׁמָה

מֵהַוָּקוּם שֶׁל

הַיְּקוּם.

 

וּכְדֵי לְחַטֵּא אֶת פִּצְעוֹ שֶׁל הַנִּפְצָע

עִם חִטּוּי מַצְפּוּנוֹ

שֶׁל הַפּוֹצֵעַ.

 

 

 

צִפִּיּוֹת 

הִנְמַכְתִּי צִפִּיּוֹת-

הַצִּפִּיּוֹת גָּבְהוּ.

 

זָרַקְתִּי לַמְּגֵרָה-

הַדִּמְיוֹן אָז הִתְגָּרָה.

 

הוֹרַדְתִּי לָרִצְפָּה-

נִצְנְצוּ בַּחֲשֵׁכָה.

 

חָפַרְתִּי בּוֹר

כִּסִּיתִים בָּאֲדָמָה-

 

הִכּוּ בָּהּ שֹׁרֶשׁ

וְנָבְטוּ מִקֵּץ שָׁנָה.

 

 

                             

 

 

יעד קטן

*********

לכל אדם חשוב שיהיה לו

יעד

יעד קטן שאליו

יוכל ללכת.

למישהו שאיתו שמחים להיפגש

במוצאי שבתות,

 

בזמן שהנשמה השבתית

נפרדת

ממנו

ומשאירה אותו

עם ריח הבשמים…

 

 

 

אלוהים והילד

 

מאותו יום שאמרתי לבת אחותי,

מלאת האמונה,

שאני יכול להגיע בקלות

לחוסר אמונה באלוהים –

אין לי מנוח.

לא כל כך בשל קיימותו או אי קיימותו בעיניים שלי

אלא בעיניים של בת אחותי

 

שחזרה בתשובה

ושינתה את  חייה

ביחד עם בעלה הטייס

שראה כנראה משהו בשמים

שהניע אותו לבוא להכרה שלא השמים

ריקים כי אם הלב ריק

כשלא ממלאים אותו באור מן השמים.

 

את האבן הזאת זרקתי בטיפשות

לבאר שממנה שותים,

וכמו שהפתגם אומר

אפילו שבע חכמים לא יכולים להוציא

אבן שטיפש זורק לבאר…

 

והנה הנפש הטובה שלא רואה בי טיפש

מבקשת ממני בעדינות

שאסביר מה ולמה…

כאילו שבעים השנים שלי יודעות

משהו שבלעדיהם אי אפשר לדעת

אבל,היא איננה יודעת התמימה,

שאני בכלל ילד,

ילד אני.

ילד מדבר שטויות לפעמים,

לא כן?

ילד גם יכול לפעמים לפחד מהשטויות שלו,

לא כן?

 

ילד אומר: ״בוא נשחק ״כאילו״ אין לי אבא!״

ושלא ״בכאילו״ – הילד מאד מפחד להיות ללא אבא.

גם הצדיק רבי…{*} , כמו הילד, מפחד מאד להיות  ללא אבא.

בגלל זה הוא מתרחק ממשחקי הפילוסופים.

״שהפילוסופים״, הוא  אומר, ״אפילו שהם מוכיחים במשחקם שיש אבא –

כי אז לפחות רגע לפני שמוכיחים,

לא בטוחים אם יש או אין…

אם כך, במשחק הזה, אומר הצדיק, אני לא משתתף;

כי אני, אפילו רגע אחד, ולו גם כמשחק,

לא מוכן להיות בלי אבא…!

 

{*}מצטער על שלא מצאתי לאיזה רבי מיוחס הסיפור.

 

 

 

 

 

איי האסוציאציה

  • ••••••••••••••••••••

נדודי השינה הם גם

איי האסוציאציה

שעליהם עוגנים;

זיכרי היומיום, פני האהובים,

נופי השיכחה העולים מתהומות הזיכרון,

וטעמי החיים.

 

אלה המרימים עוגן מן האיים הללו

וחותרים בחרדה הסטרית

לים השינה,

יכול להיות שיצליחו לצלוח את הנדודים

ויכול להיות שתודעתם תתנגש בסלעי הרוגז

ושנתם תופר ללא המסעות המענגים

(אך לא חסרי הסיכונים)

באיי האסוציאציה.

 

 

העושר הלא שמור

  • ••••••••••••••••••••

לא שאין עושר השמור לבעליו

אך שים לב אל העושר הלא שמור

המפוזר בכל מקום

שאין גבולות לו

שהעולם כולו לא

שם לו גבול.

 

רק לקט ממנו

מכל מקום בכל מקום…

לך תשתכר ממנו,

לא יותר מידי-

פן תאבד דרכך,

לא פחות מידי-

פן יאבדו חייך בדרך ריקה.

 

רק תבחר ממנו,

הבחירה היא הדבר הקשה

כי העושר רבגוני ומרוכז,

כאילו כל פרחי העולם ובשמיו

נמצאים בטווח-יד

ואם רק תפתח –

אליך יכנס

וישטוף בהמוניו.

 

קח מתוכך קשב

כוון לאותותיו, קרא אותיותיו.

כנס לספריותיו ובחר את הספר שלך,

שלך יהיה הספר שתבחר.

 

הקושי הוא לבחור

לא ההצע

כי ההצע הוא אינסופי.

כל שיר יפה ממשנהו

וכל ספר אלוף

מאלופיו.

 

רק אם אלוהים מתגלה בבחירתך

אתה מבין

שבחרת נכון.

 

 

 

 

אשתהזהב

 

(דברי הספד )

 

זהבה אחותי, כשמך כן את,

נפשך ורוחך יצוקים זהב

כאותיות שמך.

כמו הזהב האציל במתכות

את אצילה באנשים.

כמו הזהב הנקי מסיגים

את נקיה משקרים.

כמו הזהב שנוצץ

בכל מקום

את נוצצת בכל

חברה,

 

בדיבור חד ושנון

בהתעניינות

ללא גבול

ובחדירה ללב העניין.

 

וכמו זהב שעומד לעצמו

ללא תלות במתכות

אחרות –

את עמדת עצמאית בדעתך

ללא תלות בדעות

אחרות.

 

וכמו הזהב שאי אפשר לרוקחו

משום תערובת ותרכובת

כפי שנוכחו לדעת כל

האלכימאים שניסו

להפיקו עוד בימי-

הביניים,

 

כך גם אותך אחותי לא טיפחו

לא גידלו. לא אם לא אב,

כיתומה לבדך גידלת

את עצמך כפלא

הזהב.

 

וכל המחנכים וכל הפסיכולגים

תוהים ומתפלאים איך

נוצקת וניצרפת

אשת-הזהב?

 

ב"ה כ"ב בתמוז. תשע"ו                  28.7.2016

 

דברי הספד לאחותי

 

זהבה אחותי האחת היחידה

בלעדיך הייתי ילד יחיד

במשפחה

ואני כל כך לא רציתי להיות ילד יחיד

היותך סימלה בעבורי

אחוות אחים.

(•)

הגם שהרגשתי ממש באחוות אחים

רק בגיל מאוחר יחסית

זה היה הגיל בו התחלתי לעמוד על דעתי

גיל חמש עשרה בערך.

אני זוכר שבאתי לבקר כשלמדתי בישיבת נחלים

ואת הקשבת בעניין רב לכל חוויותי

כשהינך מעודדת ומעמיקה את השיח ביננו.

 

(אגב הסגולה האנושית שבך להקשיב לאנשים

היא יכולת מופלאה שהעשירה את עולמו כל מי שנכנס עמך לשיח, ובאותה מידה את עולמך. הצטיינת ביכולת שלך לנהל דו-שיח עם כל אדם ברמתו)

 

זהבה אחותי היחידה, את יודעת שהמודעות לכך שיש לי אחות ושאת אחותי – הופנמה לא לפני שהייתי בערך בכיתה ג׳ (ילד בגיל 9-8 )

כשהיתי ילד אבי אמר לי שיש לי אחות ולא כל כך שהאמנתי לו…

את היית מן הסתם, בתוך עיסוקיך, ובהקמת בני דרור. והיית מופיעה פעם בחצי שנה, אני הייתי עוד ילד ולא יצא לי להכירך.

עד שבחופש הגדול בין כתה ג לד בא צבי שעורר את אמוני ומהרגע הראשון אהבתי אותו ושיכנע אותי לבוא איתו לבני דרור לכמה ימים. ימים של חופש פראי שכמוהם לא ידעתי. עם נסיעה לים בשבת, אני עם כובע הברד עם צופציק שהיו הולכים הילדים הדתיים באותה תקופה.

אך איזה כיף זה היה!

וכך זה המשיך כל שנה בחופש הגדול הייתי מגיע אליכם. ובכל יום עצמאות היינו נוסעים לבקר בבני דרור.

שהכרותי אותך הלכה והתרחבה. הכרתי את ההקפדות שלך מצד אחד ואת המתירנות שלך מצד שני. לדוגמא, ההקפדה שלך לשלף שטונדה (מנוחת הצהריים( ההקצבות הקפדניות של דברי המתיקה היומיומיים וכד׳ . מצד שני המתירנות לתת לי להסתובב חופשי בבני דרור.

הכרתי את יחסך המכבד לדת. למשל כשהיית מודיעה לי תמיד שעדיין לא עברו מספר שעות מאז שאכלנו בשר כדי שאפשר לי לאכול דברי חלב.

למרות שהיית מצהירה על אי אמונתך המוחלטת בכל הטקסים האלה.

הושפעתי באופן מבורך מיחסך המיוחד למוסיקה קלאסית ולאופרות.

הושפעתי מיחסך המיוחד לספרות ולספרים .שהתבטאה בהתעניינות ובקריאה מרובה.

 

הושפעתי מהבטחון האתאיסטי שלך

ולדעתי,יש לכך השפעה חלקית לפחות בהשקפת עולמי.

הושפעתי ממשחק הקונטרות (דברי חידודים) שהיית

אלופה בזה. תמיד ניצחת אותי באיזה קונטרה חריפה עם בת הצחוק המתגלגל שלך..

 

לא אחסיר בדברי אלה אלה את יחסך החם כלפי אימי תמר ז״ל או טוני כפי שקראת לה. רק דברים טובים אני זוכר שהיו ביניכן, לדעתי היחס החם בא קודם מצידך כלפיה ואמא שלי נענתה ליחס הזה ומאד כיבדה אותך והרגישה כלפיך רגש חם.

 

זהבה אחותי בכל חיי הרגשתי שהרווחתי אחות

ועכשיו אני מרגיש שהפסדתי אחות.

אבל נשארתי מורווח בבני אחות ובבת אחות אוהבים ונאהבים, ובבניהם ובנותיהם (נכדייך) שעם חלקם יש לי קשר חי חם ואוהב.

 

ואת זהבה אחותי, אינך נעלמת מחיי.

דמותך והשפעתך עלי נשארת בתוך חיי

ובתוך חיי המשפחה כולה.

יהי זכרך ברוך.

(•)

זהבה מבוגרת ממני בשמונה עשרה שנה.

היא אחותי מצד אבי.

אשתו הראשונה של אבי, אמא של זהבה, נפטרה ממחלה קשה (שחפת?), עוד בברלין כשזהבה הייתה בת שתיים עשרה. אבי התחתן עם אמי בארץ. היה לה הריון קשה כשילדה אותי והיא לא יכלה להיכנס להריון  נוסף.

תמיד טפטפה לי כמה זה לא טוב שיש רק בן יחיד,

והייתה מצטטת את ד״ר קלבר, רופא המשפחה,

שהיא מאד העריכה אותו: ״ילד אחד זה בלתי אפשרי, קשה להורים וקשה לילד, שני ילדים זאת התחלה טובה ועם שלשה באים רק לטעם…״

 

הנני אליךגלוי הפנים!

  • ••••••••••••••••••••••••

(כמו-שיר בהשראת תורתו של הפילוסוף

היהודי הצרפתי הגדול, עמנואל לווינס)

 

הוי גלוי הפנים

חשבת שפניך כפני מים זכים ,

מעיין טהור,

מראה חלקה ומצוחצחה

שהמסתכל לתוכה

מתוודע לפנימיות שאין בה

שום דבר אחר ממה שרשום

על פניך הגלויות.

 

חחח.. יש דבר אחר מהרשום על פניך…

לאין שיעור אחר!

אתה חי בעלטה של עצמך

היות ושום דבר תוסס ומריח רע בתוך קרביך

לא עולה על פניך…

ועדיין אין אף קמט שעתיד לחרוץ

את פני האליל היפים והמושכים שלך.

העור לא מקומט

הפנים לא מעוותות

העיניים לא חצי סגורות

והמוות לא פוער את פיו כלפיך…

 

הכאב האנושי שלך מוסתר

הניזקקות מתחבאת –

וטוב שכך

כי כך אתה מעיד על כוחך

ואומץ לבך.

 

אבל האחריות שלי כלפיך,

במידה שאני בן אדם (א-מענטש);

לראות את סימני עיקבותיו של הגורל בחייך –

מכל ניצנוץ בעיניך, העוויה בפניך,

כיפוף גופך, הושטת ידיך…

ומכל הד והגה, יבבה ובקשה הנלחשת מפיך.

 

להיות עמך באשר תהיה

ולהתמסר לך בכל

נפשי ומאודי.

 

בריאותך היא תפילתי

איתנותך בקשתי

שהרי אתה חי

בחיי –

 

ולא בגלל שאני זקוק לך או אהיה זקוק,

ולא בגלל שאני מבין אותך ואתה מבין אותי

ולא בגלל החוק האנושי

וגם לא בגלל ההגיון המשותף של

החוק הכללי (הקאנטיאני).

 

שכן אנחנו כולנו עדים לכך

שההיגיון של החוק הכללי הכזיב,

בעת שהגיעו לעולם בני בליעל

שהכפישו את ההיגיון היהודי בטענה

שהוא ממציא המצאות שמטרתן רעה…

ועל החוק האנושי הערימו בטענה

שהוא (היהודי) אינו בן אנוש

(שהרי הוא דומה יותר לעכברוש)…

ולגבי הבנה הדדית (עם היהודי) – אין על מה לדבר!

ובאשר להזדקקות הדדית… נו… מה נאמר

ומה נדבר???

 

על כן אומר לנו עמנואל לווינס;

אני מצווה לומר לאחר (לכל אחר)

״הנני!״

ללא סייג.

 

וכמו ההנני של אברהם

לקריאתו של אלוהים

אני עונה לקריאתו

של האחר.

 

לניזקקותו ולסבלו

מתמסר

גם ללא אהדה מוקדמת

ובלא כל התיימרות להבין אותו.

 

ולא קוד התנהגות או תורה של צדק

ישכנעו אותי או יועילו לי

להגיד: את ה״הנני״!

שאני מצווה אותו

על עצמי.

 

 

 

 

על מי האחריות?

(ע"פ עמנואל לוינס)

 

״אבל לא אני התחלתי איתו

זה הוא שהתחיל איתי״…

״אז האחריות עליו;

להתנצל/לבקש סליחה/להשלים וכד׳ וכד׳

 

בסוף, מי הראשון שמצווה

ליטול את האחריות על עצמו?

 

תמיד אתה הוא זה,

עליך מוטלת האחריות.

אין כאן שאלה של מי צודק

ובטח לא שאלה של מי פגע ראשון.

 

אלה לא השאלות שלך.

אינך נשאל שאלות כגון;

מי פגע? איך נפגע? מתי נפגע?

ומי אשם?

אתה או הוא?

שום אשמה לא עומדת ביניכם שמחכה לגאולה –

אם יש אשמה, שתעמוד ותתייבש עד קצה הימים…

 

בלאו הכי, אתה פועל כאילו שהכל עליך

לא, לא כאילו, אלא באמת הכל עליך!

עליך האחריות לאחר, תמיד עליך.

ואתה אחראי גם על אחריותו, ואם הוא אחראי על אחריותך, אתה אחראי על אחריותו לאחריותך.

וכך עד אינסוף, כי אחריותך היא

אינסופית.

 

תפקידך, במקרה פרטי זה,

לחוש את הפגיעות של הנפגע

(גם אם נדמה לך שאתה נפגעת יותר…),

״להיכנס לנעליו״

ולעשות כל אשר לאל ידיך

להקל, לתמוך, לפצות ולשקם.

 

בדרך זאת, אינך נותן לעצמך

סטירה בלחי השניה –

כי אם מכבד את עצמך בכבוד הכי ראוי;

בכבוד האנושי של  הבוחר

להיות אדם.

 

 

הנוכחות

(דיבור על הנוכחות + הבהרה)

 

אדם נדחף לפגוש את יקיריו וידידיו

פגישה חיה –

בכדי ,לחזק את נוכחותם בליבו,

אולי אף יותר מאשר

נוכחותם בליבו –

דוחפת אותו לפגישה חיה עמהם.

 

ואולי החרדה מטישטוש דמותם בליבו דוחפת אותו לפוגשם,

כי אובדנם מליבו תיגזור

עליו בדידות אינסופית

שפירושה מוות רוחני,

ואם רוח האדם

מתה, מת

האדם.

 

על כן החרדה

מפני אובדן יקיריו מליבו,

מכל החרדות, היא היחידה החיונית לחיים, בזמן שכל האחרות

רק מכבידות על

החיים.

 

זאת החרדה

שתקפה את אברהם

שעזב אלילים

ועדיין לא מצא אלוהים.

 

 

וזאת החרדה שתקפה את האדם

כשאלוהים איים עליו

בהתרחקות.

 

מן הצד השני

חרדת ההתקרבות

שאוחזת באדם שמתקרב

קרוב מידי לאור/לחום האלוהי.

״של נעליך מעל רגליך״

תהיה מודע לקירבה

המיוחדת.

 

בין התקרבות והתרחקות

משתרעת החרדה

הקיומית

וחרדת-נטישת-הנוכחות

או חרדת-ההיבלעות

מעוררים את פחד

המוות.

=========

===

הבהרה

[הערה מקדימה; בהשקפתי האישית אין הבדל בין נוכחות אלוהית ואנושית, אלוהים=אנשים. ההבדל הוא בנוכחות היקומית (״אין אתר פנוי ממנו״) ובעוצמת הנוכחות הגלויה או הנסתרת]

 

ההתרחקות/ניתוק האדם מהנוכחות, או התרחקות/ניתוק הנוכחות מהאדם מעמעמת/מכבה את האור הרוחני של האדם. אדם ללא אור רוחני חשוב כמת.

 

חשיבותה של החרדה מפני ההתרחקות לקיום האנושי, באה לידי ביטוי בשמירת הקרבה/הקשר עם אלוהים ואנשים (=הקשר עם הנוכחות).

 

 

הפחד להינטש על ידי הנוכחות, או להיבלע  ( כתוצאה מקרבה מופרזת, או מסיביוזה), היבלעות זהותית (תלות, אובדן עצמאות וכד׳), או היבלעות פיזית ממש (״לא יראני האדם וחי״). הפחד הזה מקביל לפחד מפני המוות.

 

הדיבור על הנוכחות התמקד על הצד השלילי, הוא צד החרדה (״היראה״) ששומרת על הקשר עם נוכחות של אנשים ואלוהים,

ולא על הצד החיובי, צד המשיכה (״האהבה״) לאנשים ואלוהים. שהוא הצד שמניע את החיים. בלעדיו היו החיים ריקים וחסרי טעם. אשר על כן, החיים כולם הם ״אהבה ויראה״.

 

החרדה והבחילה

(במשנתו של הפילוסוף היהודי הצרפתי

עמנואל לווינס [*] )

 

האידיאל האכזיסטנציאלי הוא

קבלה וחיים עם ההוויה.

האידיאל היהודי הוא

קבלה וחיים עם התורה.

(לפי לווינס)

 

האכזיסטנציאליסט משלים עם ההוויה כמו שהיא,

היהודי לעולם לא ישלים עם ההוויה כמו שהיא.

הראשון מוצא את משמעות חייו לאור הוויתו,

השני מוצא את משמעות חייו לאור תורתו.

 

זה מדגיש את החרדה מפני המוות

כאמת מידה של החיים,

וזה מדגיש את החרדה מפני הבחילה

כאמת מידה של החיים.

 

הדגש על המוות – ככל שמודעים אותו יותר,

כך יותר משמעותיים הם החיים.

הדגש על הבחילה- ככל שמודעים אותה ונמנעים ממנה יותר, כך חיים יותר את החיים הנכונים.

 

להשלים עם ההוויה -זה לקבל אותה כמו שהיא,

כאן ועכשיו.

להתנגד להוויה  – זה להתרחק ממנה ולהתנגד לה כשהיא ערומה כמו שהיא; מעיקה, מביישת ומבחילה.  ולא להגיע חלילה למצבים שיכפו עליך תחושה של בחילה עצמית שבאה מבפנים.

 

השאיפה היהודית היא חירות מההוויה

באמצעות התורה המתנגדת להשלים

עם ההוויה החשופה הפוצעת את האדם

ומחללת את כבודו.

 

 

 

לקיים נפש אחת

 

לפיכך נברא אדם יחידי ללמדך
שכל המקיים נפש אחת כאילו קיים עולם מלא

 

ואילו  אנשים, ולא יחידים,

נהרגים סתם כך בידי אנשים יחידים

וילדים חפים מחיים שלעולם לא יחיו

וילדים שעוד יחיו נפצעים

ונושאים את מסע הנכות

בגופם  הבראשיתי שהזקין בן רגע.

 

לקיים את עולם הילד,

לשקם את ילדותו.

להשתיל עור לפניו השרופות

ולהאיר מחדש את עיניו.

לברוא את נפשו הפגועה

בנס של בריאה מחדש,

לעבד זיכרונות שנצרבו במוחו

ולחלום עמו את חלומות הבעתה.

 

כמה גשרים

של פיקפוק יעבור

אם לקפוץ

או להמשיך בחייו-

 

האם יעבור?

האם ימשיך לקיים בחייו עולם ומלואו?

 

 

יש חיפוש ויש חיפוש

 

החיפושים הם שונים ורבים ואין להם סוף…

 

א. מחפשי אלוהים:

מחפשים בעולם הטבע ובטבע העולם.

מחפשים בתורה ובספרי הקודש.

מחפשים בעבודה (בקיום מצוות).

מחפשים באהבה ("ואהבת את ה' אלוהיך בכל לבבך ובכל נפשך ובכל מאודך").

מחפשים בחיים, נודעים (את ה') מהחיים ("חַ֥י חַ֛י ה֥וּא יוֹדֶ֖ךָ…יוֹדִ֖יעַ אֶל-אֲמִתֶּֽךָ", ישעיהו לח, יט).

מחפשים בהודיה (כשאדם מחפש להודות על חייו)

מחפשים בכל פגישה אמתית

בין אני-ואתה.

מחפשים בפרדס (פשט, רמז, דרש, סוד).

מחפשים בנס.

מחפשים בהיסטוריה של העם.

מחפשים בתוך עצמם.

 

הרבי מקוצק אומר שאלוהים נמצא

בכל מקום שנותנים לו להיכנס…

זה נשמע, אולי, פשטני ולא מְחֻכָּם,

אך בדיוק, במקום הזה, ללא נס,

היש האלוהי, נופל, או קם.

 

ב. המחפשים את עצמם/המרוכזים בעצמם:

יש אנשים המחפשים את עצמם

ואיך ימצאו?

איש המנסה להרים את גופו בידיו,

איך ירים?

כלב המנסה לתפוס את עצמו בזנבו,

איך יתפוס?

A   השווה לעצמה (A=A)

איך תצא מעצמה?

 

נס היא צריכה כדי לעשות את קפיצת חייה

ממעמקי הטאוטולוגיה,

ממצב של זהות קפואה,

למצב של התייחסות חיה.

 

כמה זמן לוקח לצב מבוהל לצאת משריונו?

כמה זמן ייקח ל A לצאת משריונה?

 

זה מהפך של חיים,

למי שחייו סגורים בעצמם,

לפתוח את חייו אל העולם.

 

ג. המתחפשת:

גב'   A המתחפשת,

מתחפשת ל –B..C..D..   וכו' וכו'

ועוד היא חושבת למצוא את A האמתית

שעה שהיא כבר מזמן שכחה מי היא מי …

 

ד. "האני"  הוא התחפושת:

מה אם "האני" עצמו הוא התחפושת

וביטולו הוא מימושו של האדם!?

(כך אומרים תורות מהמזרח הרחוק

ובאופן קצת דומה אומרים את זה המקובלים).

 

אם כן, מיהו האדם הממומש הזה… מה שמו?

האם הוא נמצא כאן אתנו?

שהרי אם אין "אני", גם אין "אתה",

גם אין "הוא".

 

אם כן, איפה הכלל שבתוכו "האין-אני" הזה

הוא פרט?

ואם אינו פרט אז איפה הוא בכלל?

 

הוא באחדות, מתמזג בהוויה, אומרים התורות האלה. עכשיו, לך וחפש אותו בהוויה…

אֵיפֹה

מאת דן פגיס

הִתְחַבֵּאתִי בַּחֶדֶר, אֲבָל שָׁכַחְתִּי אֵיפֹה.

בָּאֲרוֹן אֵינֶנִּי.

וְלֹא מֵאֲחוֹרֵי הַוִּילוֹן.

גַּם לֹא בַּמִּבְצָר הַגָּדוֹל בֵּין רַגְלֵי הַשֻּׁלְחָן.

הָרְאִי רֵיק מִמֶּנִּי.

לְרֶגַע נִדְמֶה לִי שֶׁאֲנִי בַּתְּמוּנָה עַל הַקִּיר.

בְּאֶחָד הַיָּמִים אִם יָבוֹא מִישֶׁהוּ וְיִקְרָא לִי

אֶעֱנֶה וְאֵדַע: הִנְנִי.

 

 

ה. מחפשים עולמות:

יש המחפש את עולמו בחייו

ויש המחפש את חייו

בחיי העולם הבא.

 

יש מי שכל חייו מרור

ומאמין שהם פרוזדור

ויש מי שכל חייו הם דבש

אך אין בהם ממש.

 

האם זה גורל או קיבעון?

האם מחוץ ללופ הזה יש פתרון

שישחרר את הרוח הכבול מהפרוזדור

ויוציא את הגוף הדבוק מהדבש?

 

ו. מחפשים צדק:

יש המחפשים צדק שנלחמים ״בתחנות רוח״

מלחמות ״דון קישוטיות״

בלי כל בסיס ריאלי לנצח בהן,

ויש העומדים על צדק ריאלי.

 

האוטפיסטים, המציגים צדק אוטופי,

נמצאים על הגבול

בין העומדים על צדק ריאלי

ובין הרודפים האובססיביים אחרי צדק לא ריאלי.

 

ז. מחפשי ארצות:

בדמם ובנפשם נמצא הרצון לגלות

ורוחם בחיים לא שקטה

עד שהשיטו ספינות וחצו סערות

והשקיטו מרידות מלחים

שכוח סבלם כשל,

ולא וויתרו עד שמצאו יבשות

וסימנו נתיבים כ- מ.ש.ל.

 

ח. מחוץ לכדור הארץ:

המשפט הבלתי נישכח שאמר האדם הראשון

שהציג את כף רגלו על פני הירח, היה:

"זהו צעד קטן לְאדם, צעד גדול לאנושות"

הסקרנות האנושית לא עוצרת

רק נשאבת יותר ויותר

אל החור העלום

בהיווצרות

היקום.

 

ט. המדענים:

הדחף והיעוד לדעת,

לחקור וליצור

את ובתוך המיקרו והמקרו

ולחשוב איזה נוסחה אפשר להניח

ואיזה ניסוי יוכל להוכיח.

 

י. המחפשים:

החיפושים הם שונים ורבים ואין להם סוף…

ורבים הם המחפשים

מחפשי אלוהים,

מחפשי עצמם,

מחפשים את האני

ומחפשים את ביטולו

מחפשים תחפושת לאני

ומחפשים להסירה.

יש מחפשי ארצות ויש מחפשי עולמות.

ויש סתם מחפשים,

מחפשי הסתם…

מחפשים מציאות בשווקים

להעביר את זמנם.

*

בסוף כולנו מחפשים ונדמה לנו שמצאנו

אך מצאנו רק את הנדמה

וככל שנקלף את קליפות הנדמה

שום דבר שנמצא לא ידמה…

———————–

—————

 

"אין צורך לחפש מציאות

פשוט לפקוח עיניים, אוזניים ולב

לגלות

פה לידך

יש יופי." (מוטי, מורי היקר)

המציאה

אין צורך לחפש-

ואנחנו מחפשים,

אין צורך לחפש

והרצון למצוא

בוער בעצמותינו.

 

רוצים למצוא משהו טוב,

משהו שממלא,

משהו שלם –

 

ללב שהורע מצבו,

שהתרוקן,

שנשבר.

 

למרות שכולנו יודעים מעצמנו

שאנו הרופאים הכי טובים לעצמנו

וכל נחמה שתבוא מבחוץ

אם לא תיענה בתקווה מבפנים

תהיה נחמת שווא

שלא תמלא לב שהתרוקן.

ולב שבור

הוא לב שלם –

שהרי "אין לב יותר שלם

מלב שבור",

לימד אותנו השרף הקדוש מקוצק.

 

ואף על פי כן אנו ממשיכים לחפש

מְצִיאוֹת…

שירפאו, שימלאו, שיתקנו.

 

ואם מצאנו משהו

או צל צילו של משהו…

אנחנו עטים עליו ואוחזים בו

בארבע ידיים

כאילו היה זה משהו –

ולא רק אחיזת עיניים.

 

 

בבא מציעה

"שניים אוחזים בטלית,

זה אומר: אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה,

זה אומר: כולה  שלי, וזה אומר: כולה שלי.

זה ישבע שאין לו בה פחות מחצייה

וזה ישבע שאין לו בה פחות מחצייה,

ויחלוקו."

 

 

ואם יבואו אנשים שלא אוחזים בשום דבר

ויגידו: חיפשנו מציאה ולא מצאנו,

כי אין כל מציאה.

 

ישבעו שחיפשו ולא מצאו,

כי יש מציאה,

תמיד יש מציאה.

 

כשמקבלים את המציאות

בברכה –

האין זאת הברכה שנמצאה?

 

וזה המוצא ברכה

במציאות –

אל יאמר: כולה שלי

כי אם יאמר: כולה שלנו

ויחלוק

בלי להישבע

שלי, שלך, שלך, שלי…

 

שהרי המציאות היא של כולנו

ולכל אחד מאתנו

יש את הבבא מציעה שלו

(=השער האמצעי שלו)

להיכנס ולמצוא בו

את עצמו.

 

אדם; חֵלֶק אֱלוֹהַּ מִמָּעַל/ ואני רק רציתי לשלוט בי

אדם; אֶדְמֶה לעליון 

 

אתמול דיברנו, דוד ואני,

על סיבות טבעיות האופייניות לחוקי הטבע

ועל סיבות אנושיות האופייניות לטבע האנושי.

 

 

תוך כדי שיחה, עלינו על דמיון מסוים בין האדם ובין האל

ביכולת הבחירה הסיבתית.

 

כמו שהמהלך הסיבתי לא מחייב את האל,

וביכולתו לעצור אותו,

כך גם המהלך הסיבתי לא מחייב את האדם

וביכולתו לעצור אותו.

 

רק רגע…נכון, הפער הבלתי נתפס בין האל לאדם

נשאר גם אם מוצאים דמיון לגבי היכולת הזאת.

 

הפער בין האדם לאל, לגבי היכולת הזאת, הוא  בכך

שהאדם יכול לשלוט רק על מהלך הסיבות האנושיות האופייניות לטבע האנושי.

בעוד שהאל שולט על כל המהלכים הסיבתיים

בין אם הם טבעיים או אנושיים.

 

"טז וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה  יז וַאֲנִי, הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת-לֵב מִצְרַיִם, וְיָבֹאוּ, אַחֲרֵיהֶם".

בשני הפסוקים האלה מתוארת שליטת האל

הן במהלך הסיבה הטבעית והן במהלך הסיבה האנושית.

 

ואני רק רציתי לשלוט בי

 

ואני רק רציתי לשלוט בי

בעצמי ובשרי

והייתי רחוק משליטה

כרחוק ישראל מהים הניסי…

 

וחיכיתי לנס שיקרע את הים

הפנימי בתוכי

אך שום נס לא בא

ונשארתי אני עם גורלי

 

אך בחירה קטנה הייתה לי

בחירה קטנה

שכוחה יפה

להיום

 

והלכתי אתה רק להיום – –

ובסוף היום

הודנו, אני וגורלי:

ברוך השם יום יום.

 

על זה שבכוח דל

כבודי היום

ניצל,

 

ושהכבוד של היום

נוסף על הכבוד של אתמול

והוכפל.

 

ועוד יום חדש הגיע, על הבוקר

שוב בחירה קטנה

בחרתי

להיום.

זה כוחי, בחירה ליום ולא יותר.

 

לתת לימים שיבואו לזרום בים התקווה

זאת גם בחירה

שאולי תביא איזושהי

גאולה.

 

בלי לבקוע את הים שבתוכי

עם החלטה טוטלית

לחתום חוזה

על מים –

 

כי אם לשוט בים הפנימי

בסירת הכיסופים,

בשקט העמוק הזה, שיודע

שאם עברנו את מצריים

נעבור גם את זה…

 

 

הקיום

שאלת הקיום היא שאלת החיים,

האם אני קיים? האם חברי קיים?

האם קיים יחס אמיתי ביני ובינו

והאם קיים אלוהים

ביחס הזה?

 

המציאות? האם היא קיימת

או רק נחלמת:

האם הפרח שבראשי

הוא הפרח שבגני,

או שהפרח שבגני הוא הפרח שבגני

והפרח שבראשי הוא הפרח שבראשי

ולעולם אין זה אותו הפרח.

 

כי אם זה אותו הפרח, כי אז הפרח בראשו של חברי

והפרח בראשי יכולים להיות אותו פרח,

ואז יש כבר שלשה פרחים שהם אותו פרח.

וכך יכול העולם להתמלא אפילו מפרח אחד

שהעולם חושב עליו —

ויופיו וריחו של הפרח יציף

את חושי העולם והמבע הפרחי ימלא את לב העולם —

וכל זה רק פרח קטן אחד שצומח בגינה קטנה

בכברת ארץ קטנה אחת.

שלכם, פנחס

 

תפילה

כאברי האדם ביד המנתח

כן אנו בידך אלוהים

וכשאתה מנתח בידך היציבה

את מעשינו ומחשבותינו –

הסר מאתנו את גידולי הפרא שצמחו בנשמתנו

והברא אותנו מחדש כתינוקות שאין בהם מום

לשרת ככוהנים במקדשים

של החיים.

 

לחבק

לחבק ולהרגיש מחובק.

לפתוח ידיים

לבריאה

לטוב וליופי המקיף

את כולם

ולחוש עצמך

אחד עם

העולם.

 

הַתַּעֲתוּעִים שֶׁבַּחַיִּים

 

הַתַּעֲתוּעִים וְהַנִּדְמִים

וְהַבּוֹרוֹת הַנִּשְׁבָּרִים

שֶׁמְתַחְתֵנוּ –

מְרַמְּזִים

שֶׁהַחַיִּים

גַּם אִם הֵם יְשָׁרִים

גַּם אִם הֵם עֲקֻמִּים

אֲנַחְנוּ מוֹלִיכִים אוֹתָם

לִפְעָמִים בִּמְבוֹאוֹת פְּתוּחִים

לִפְעָמִים בִּמְבוֹאוֹת סְתוּמִים

 

מִזְרָח וּמַעֲרָב

כְּשֶׁהַפָּנִים

מֻפְנִים לַמִּזְרָח

וְהַמַּחְשָׁבָה נִמְצֵאת בַּמַּעֲרָב ,

הַמַּחְשָׁבָה מְדִיחָה אֶת הַפָּנִים.

אַךְ כְּשֶׁהַמַּחְשָׁבָה נִמְצֵאת בַּמִּזְרָח

וְהַפָּנִים מֻפְנִים לַמַּעֲרָב,

הַמַּחְשָׁבָה מְבִיאָה אֶת

הַפָּנִים בַּחֲזָרָה

לַמִּזְרָח.

 

 

הנקודה והעיגול

 

יש נקודה שמקיף אותה עיגול
ויש עיגול שמקיף את הנקודה
יש נקודה שמתחילה בך
ואתה מקיף אותה בעיגול
שבתוכו אתה הכוכב.

אך מה לעשות, העיגול
נשאר ריק
ואינו מתמלא

גם אם הנך נוצץ במרחב…

ויש עיגול שנגמר בך
והוא מקיף מעגל שלם

של אהבה

והוא ממשיך להתמלא
בגלגול הזה ובגלגול הבא…

זה בכלל לא קשור…

מה לא קשור…!?

בעולם הפנימי הכל

קשור, הכל קשור עם הכל

כמו בעולם הפיזיקאלי

הכל אטומים הכל

רגש, אטום קשור

באטום רגש

ברגש

זיכרון בזיכרון,

אי אפשר לכסות

הכל נמצא במעמקים

הדם שנשפך נאסף אל עמו

והדמעות המציפות נאגרות

וחוק השימור של החומר והרוח

פועל ביתר שאת כשמתכוונים

לנקודה האנושית-אלוהית

היא נקודת הזיכרון

שמשווה האדם

לנגדו תמיד

 

 

עושות הליכה

           1

באזכרה של יצחק

ראינו שתי נשים הולכות ושבות

על כביש המקיף של בית העלמין,

ויששכר אמר: לא להאמין,

נראה שהן עושות הליכה!

אבל אולי זה רק כך נראה…

 

אך כשראה אותן מקיפות בשלישית

הבין שאין זה מקרה,

אף שקשה להאמין

שהן בוחרות לעשות הליכה

מסביב לבית עלמין…

 

הליכה מול קברים…הליכה מבחירה…

יכולה להיות גם מן טקס פרטי שלהן –

שלשה סיבובים כנגד שלשה מהלכים:

שבאו לעולם, שהן בעולם ושתצאנה מהעולם. (בבוא הזמן).

 

ואולי פשוט, ללא התפלספות,

הן זקוקות להליכה בַּמָּקוֹם

להרגיע את הנפש הבוכה

לצאת מהמבוכה

לחזור ולהתהלך בחיי היומיום.

 

והאם יש גיחוך או חילול

בניצול הזמן שלפני…(הקבורה)

או הזמן שאחרי…(הקבורה)

 

להליכות היומיומיות

ובהזדמנויות מיוחדות

אף להתמסר לשיחת אחיות ?

 

2

בהליכה בבית הקברות אל מול שער השאלות

השמים נפתחים לשואלים

ובהגיעם לשער הרחמים

גם אם אין תשובות אפשר להרגיש ברחמים,

 

ואז המפגש עם שער הרצון מעוררת

את רצון החיים מתוכם

והם חופשיים להגיע לשער החיים

ממנו הם שואפים חיוניות

לחיים.

 

בסוף הסיבוב מגיעים לשער האושר.

אם מתקיימת מידת הרחמים ויש רצון לחיים

האושר מחכה לאדם גם אם הוא נשאר עם השאלה

וגם אם הוא פיספס את שער הדין…

 

3

אחרי סיבוב שכזה,

התמיהה על ההליכה

של שתי הנשים תעלם

וגם אנו נצא לסיבוב השלם.

 

  • – – – – – – — – — – –

– – – — – —–

 

ניספח

(*){בראיה טבעית:

אפס–אחד–אפס (לידה-חיים-מוות)

בראיה אמונית:

אחד-שתיים–אינסוף (הוויה-חיים–אחדות).

מהמקום של הוויה אחת נולד היצור החי שהוא שתיים. גוף-נפש, חומר ורוח.

כשהגוף/החומר מתכלה, הנשמה שהתגבשה

במשך חייו הספציפיים של האדם

מתאחדת עם הנשמה העולמית.

ובהתאם למה שהשיגה בחייה

היא מוסיפה את איכותה לנשמה העולמית.}

 

על כנפי הדמיון

(מוקדש לאהובה רעייתי)

אל תפליגי על כנפי הדמיון

של העבר

אל מה שהיה יכול להיות

ולא היה

הפליגי על כנפי הדמיון

של העתיד

אל מה שיכול להיות

ויהיה.

 

הזמן לא מחכה להזמנה

ולא מגיש מטעמים

על מגש ההווה.

יש ללוש את הרגעים והשעות

כדי לאפות את עוגת החיים.

 

אם נחשוב שמה

שיש הוא טוב ויפה,

אבל יש יותר טוב ממנו,

אבל  יש  יותר  יפה  ממנו –

נשחית את ההנאה ממה שיש.

 

אחרי שקבלנו

את היש הקטן שלנו

מחלקת האלוהים,

הולך כל אחד בקצב שלו,

אחד המאט אחד הממהר…

בסוף כל אחד ואחד מאיתנו

לא יגיע מעבר לגבול של עצמו –

 

אבל בזמן שאנחנו שהולכים כיחד

הגבולות של עצמינו מתרחבים

ואנו נפתחים יותר אל

היש שבחיים.

 

ניצוצות
*******
הניצוצות מנצנצים
בחשיכה
ובשרך מלבין בחלומות.
גם בלילה אפשר לראות
צריך רק להסתכל יותר עמוק,
להתמקד –
ואז עולים ריצודים
מעולמך
ומאותתים לי
לגלות את ערוותך…

 

 

למה לסלוח?

————–

כדי להשוות את מצוקות הביניים

שבין אגו לאגו

ולהוציא את האני הנעלב

מבור הספיגה שנחפר ביניהם

 

לסלוח כדי ליישר עולם עקום

ולהוציא את האשמה

מהוואקום של

היקום

 

כשאהבת הפוצע מאחה את

פצעי הנפצע

הכרחית היא

הסליחה

 

 

תפילות זה לא מעשים

השקעתי מרצי בתפילתי

שבע רצון מעצמי

מרגיש: "הרווחתי את יומי"

וכלום עוד לא עשיתי…

 

גם אם מאה תקיעות שופר

גם אם אלף

תקיעה היא תקיעה

אוויר הוא אוויר…

 

ואפילו שהכל מתקתק כמו שעון

לפי לוח זמנים

אם אין ישועה בעיתוי הנכון

מה אנו כבר מועילים?

 

מה שיש ומה שאין

מה שיש זה דברים מזדמנים

ומה שאין זה דברים קבועים,

מה שיש זה דברים שֶׁכָּלים

ומה שאין זה דברים שעומדים,

מה שיש זה דברים זמניים

ומה שאין זה דברים נצחיים.

 

כי אם נתעסק בדבר הקבוע, העומד, הנצחי,

בינתיים הדבר המזדמן – שוב לא יזדמן,

הדבר הכלה – יתכלה

והזמני – זמנו יעבור.

 

ולפני שנאמר אמן

על הדברים החולפים שהספקנו –

זמננו חלף ועבר,

נשארנו עם מה שאספנו.

זה מה שיש.

 

אל החלומות הגדולים

שתלינו על שמי הנצח

לעולם כבר לא נגיע.

זה מה שאין.

 

לחבק תורה

[העם היהודי הוא העם היחיד בעולם שמחבק את ספר החוקים שלו ורוקד עמו]

לחבק תורה

לחבק אותיות, מלים, חוקים, רעיונות

ולרקוד.

לרקוד עד שיפרחו המילים העצובות ממוחך

ויתחברו עם המילים השמחות של התורה,

לרקוד עד שתהיה אחד עם כל הרוקדים עמך

וכל הרוקדים יהיו אחד עמך,

לרקוד עד שיתאמתו בך האמיתות

שאתה רוקד עימם,

לרקוד עד ש "ואהבת לרעך כמוך"

תהיה אהבה לרעך הרוקד מולך,

ועד שתרגיש באהבתו אליך.

 

אתה נותן אהבה לתורה-

התורה מחזירה לך אהבה,

אתה מגביר את עוצמת אהבתך אליה-

התורה מגבירה את עוצמת אהבתה אליך.

פיזיקה פשוטה.

 

אולם באהבת אדם לאדם

אתה לעולם לא בטוח

האם אהבתך תתקבל?

האם אהבה מחזירה אהבה?

 

האם לאהוב את רעי

רק בתנאי שרעי יאהב אותי?

והאם לאהוב אותו, כמוהו –

כמו שהוא אוהב אותי?

 

כמוהו כמוני

כמוני כמוהו !?

 

בחבקי את תורתי

מה היא אומרת

לי בחיבוקי

אותה:

"חבק אותי כמוך, כמו שהיית רוצה שיחבקו אותך.

דאג לי כמוך, כמו שאתה דואג לעצמך".

 

ואהבת לתורתך ואהבת לרעך כמוך.

כמוך, כמוך, רק כמוך,

לא כמוהו…

אינך יודע לאהוב כמוהו,

אינך יכול לאהוב כמוהו,

אינך רוצה לאהוב כמוהו.

כל מה שאתה יודע, יכול ורוצה זה

לאהוב כמוך!

 

אהוב לרעך כמוך –

זאת היא כל התורה

על רגל רוקדת אחת,

והריקוד בשתי רגלים

זה כבר הרש"י והתרגום

של שמחת התורה.

 

לקרוא שיר
*********
לקרוא שיר
כמו לטפס על הר
טראסה אחרי טראסה
בהתנשמות – –
לראות מהרווחים בין המילים
איך הנופים מתרחבים.

צריך אורך רוח
למולל מילים
למשש שורות
ולתת להתרחשות
לקרות.

לפעמים זאת מנוחה לפעמים חגיגה
לגלות שבתות וחגים
בבתים
ולחוש אהבה שיוצאת
ממילים.

וגם אם האוויר מסביב דליל
נושמים עמוק יותר מהרוח
להתהלך בעולם הרגיל.

 

מקשיב ומצותת

 

מקשיב, אף מצותת
יסלח לי אלוהים
כדי שיהיה לי מה לתת
אני גונב את המילים.

שומע דברים של יומיום
ושיחות בין גברים
המספרים על תמול ושלשום
ורוצים להרשים…

רכילויות של נשים
מה עשתה זאת ומה נהייה
ודיבורים נשיים
על הגיזרה, המודל והשמלה…

סופג הכל מכל כל
כי יודע שיש איזשהו יסוד
מאחורי כל קול –
ועושה הכל לגלות את הסוד.

סופג הכל מכל כל
שהרי יש עוד משהו
מאחורי כל קול –
איזשהו רטט, איזשהו "עוד"…

וגם אם קשה לקלוט
ולהתכוון אל הגל
אין רגע דל
ושום דבר לא עומד,
הכל זז
לכיוון הרוח והרז.

 

הר של ממתקים
***************
הר של ממתקים
אחד יותר מתוק מהשני,
להמתיק טיפה את החיים
בזמנים מרים.

 

ובזמן מר שכזה מסופר על איש

שחיפש מתוק בין מתוקים
ומעד והחליק על ההר
והתגולל בין

ממתקים

 

שהחל להתגלגל לתחתית
ומרוב פחד בהיותו מר מתמיד –
לקח תוך כדי התגלגלותו מכל הבא ליד ,

 

מוצץ ומלקק –

בשפתיו ובעיניו…
מושך ותופס –

באצבעות, במרפקים,
בציפורניו-
ואם זה לא די

הוא מספיק לגולל לידו
ערמת ממתקים גדולה

שמתגלגלת עמו

 

במורד המתוקים ובמעוף
התאווה
שתחתיתה בסוכר וראשה

באינסוף…

 

מסתובב ומסתחרר ככל שהערמה נערמת יותר
וגלי ממתקים סוערים מכים בו
והוא במצב של הלם ושוק
עד שמפולת ממתקים
קוברת אותו בקבר

מתוק.

 

עושות הליכה
**************
1
באזכרה של יצחק
ראינו שתי נשים הולכות ושבות
על כביש המקיף של בית העלמין,
ויששכר אמר: לא להאמין,
נראה שהן עושות הליכה!
אבל אולי זה רק כך נראה…

אך כשראה אותן מקיפות בשלישית
הבין שאין זה מקרה,
אף שקשה להאמין
שהן בוחרות לעשות הליכה
מסביב לבית עלמין…

הליכה מול קברים…הליכה מבחירה…
יכולה להיות גם מן טקס פרטי שלהן –
שלשה סיבובים כנגד שלשה מהלכים:
שבאו לעולם, שהן בעולם, ושיגיע היום
שהן תצאנה מהעולם.

ואולי פשוט, ללא התפלספות,
הן זקוקות להליכה בַּמָּקוֹם
להרגיע את הנפש הבוכה
לצאת מהמבוכה
לחזור ולהתהלך בחיי היומיום.

והאם יש גיחוך או חילול
בניצול הזמן שלפני…(הקבורה)
או הזמן שאחרי…
להליכות היומיומיות
ובהזדמנויות מיוחדות
אף להתמסר לשיחת אחיות ?

2
בהליכה בבית הקברות אל מול שער השאלות
השמים נפתחים לשואלים
ובהגיעם לשער הרחמים
גם אם אין תשובות אפשר להרגיש ברחמים,

ואז המפגש עם שער הרצון מעוררת
את רצון החיים מתוכם
והם חופשיים להגיע לשער החיים
ממנו הם שואפים חיוניות
לחיים.

בסוף הסיבוב מגיעים לשער האושר.
אם מתקיימת מידת הרחמים ויש רצון לחיים
האושר מחכה לאדם גם אם הוא נשאר עם השאלה
וגם אם הוא פיספס את שער הדין…

3
אחרי סיבוב שכזה,
התמיהה על ההליכה
של שתי הנשים תעלם
וגם אנו נצא לסיבוב השלם.
אקסיומה 6
***********
)מהאתיקה של שפינוזה):
״אידיאה אמיתית חייבת להתאים למושא
שהיא האידאה שלו״
* * *
אהבה חייבת להתאים לאהוב שהיא אהבתו
ולא להתפזר לאהבת הנמצאים כולם,
אלה עם שם ואלה בלי שם
ואלה שאת שמם אינך יודע
ולא יכולת לדעת גם אם מאד רצית.

נכון אמרה זלדה האהובה במשוררים
״לכל איש יש שם!״
אך הן תודה, בפני עצמך,
מליוני האנשים האנונימיים
בדומה לגרגרי החול אשר על שפת הים
שאין להם שמות פרטיים
כולם חול
ובדומה לכוכבים אשר על השמים
שאין להם שמות פרטיים
כולם כוכבים
ורק לנבחרים מהם שאתה זוכר להם שמות
ואת פרצופם מכיר
וכאבם ושמחתם יודע
או לכל הפחות
משער

שעה שאתה שם את עצמך בעורם
ועוד יותר אם אתה מסוגל
-אפילו רק רגע-
לשים עצמך בנפשם-

אלה הם הנפשות שהם באמת
מושאי אהבתך,
לא רק כאידיאה
אלא מי שאתה מחבק
חיבוק של
חיים.

 

 

שירים ליהל 2א

שירים ליהל 2א

רשימת השירים

יוסל'ה

לא יום שואה

פורטוגל

שירת הפאדו

שלשה שירים ופואמה שקשורים לספרד ופורטוגל

נשימות עמוקות

זיכרונות מהחיים

ענוות ההיות

אני בן אדם קשוח

רק מכה אחת

לא נופל ברוחו

לא הכל בעולם

אשרי הקם

לא תרצח

אין מקום פנוי
המלך הוא עירום

בעולם של הסקופיה
למה אתה לא קורא לילד בשמו?

אתה לא קורא לילד בשמו

מה קרה לילד שקראו בשמו ולא התכוונו לנפשו?

יש חיים במקום הזה ואנוכי לא ידעתי…?

בין מים לאש

"משוררות היא אורח חיים" (אגי משעול)

אהבה ומלחמה

לראות פנים

רבי וירטואלי

החיה הרעה

הצדיק הרזה

הצדיק השמן

אין גבול לאסוציאציות
סוף דבר

חנוכה

אלוהים אתם ובני עליון כולכם

דבר אל עצים ואבנים

צריך אומץ להיחשף

אוהב ימים

להיות טוטאלי במציאות כמו בחלום

היום כתבתי שיר

אדם אל אדם

יוסלה

 

יוסלה היה בן 12

כשפעם ביום

עוזרו של ד"ר מנגלה

לקח ממנו

דם.

כי היה לו דם

לד"ר מנגלה

לעשות ניסוי רפואי ביוסלה הקטן

ובחבריו לצריף

במחנה ההשמדה באושוויץ.

מנגלה רצה לדעת,

מהי הכמות הממוצעת

של דם

שבלעדיה יותר לא יכול לחיות

אף אדם.

יוסלה שכבר שש פעמים

במשך השבוע הוציאו ממנו דם,

ידיו רזות, אצבעותיו שקופות,

פניו חיוורים כסיד

וראשו נופל מרוב חולשה על חזהו.

היה לו עוד כח לזכור,

כי מחר בבוקר תהיה זאת

הפעם השביעית

להקזת הדם .

"מחר יום ראשון",

קיווה יוסלה,

"אולי מנגלה ינוח

ממני פעם אחת

ויעשה לעצמו שבת".

אך מנגלה החרוץ

ממלאכתו לא שבת –

ויוסלה מת

בראשון בשבת.

 

 

לא יום שואה

לא יום שואה.

סתם יום. יום ללא זיכרון,

יום ללא דמיון.

סתם עלה, עלה שנשר מהעץ

אך אל האדמה עדיין לא הגיע,

עודנו מרחף בין החי ובין הדומם.

סתם אנשים, אנשים שלא היו שם.

אנשים שמרחפים בין לא-יום-שואה אחד

לבין לא-יום-שואה שני,

זוכרים את רעננותם,

שואפים לרוח,

מסרבים לנשור לריקבונם.

רוח רוח, מתפללים, אנא הגביהי, אנא רוממי,

השיאי לשמיים,

אל תשליכי, מבקשים, אל תתני היום ליפול,

שיהיה יום לא-של-שואה,

רק סתם יום של חול…

 

 

 

פורטוגל

 

גל את עיניך

וראה

את הכלל

ואת היוצא

מהכלל

בפורטוגל

 

אתה מתבונן בפניהם של הפורטוגזים ומחפש את הנקודה היהודית. לא אתה לא מגזים

שכן כאן בפורטוגל כל אחד יכול להיות ״חשוד״…

מאחר שחמש מאות שנה הוא כבר מורגל להסתיר עד שהוא כבר לא יודע שהוא מסתיר..

 

בעיר פורטו, בתחילת המאה שלנו, המאה ועשרים,

טייל לתומו קצין גבוה בצבא פורטוגל,

יהודי שמודע ליהדותו,

והנה בכניסה לכנסיה: הוא שומע מישהו

שאומר את המשפט:

״שקץ תשקצנו״

הוא פונה אליו ושואל אותו למהות המשפט,

אך הלה לא ידע מה להגיד לו, אלא זה שיש

מסורת במשפחתו לומר את המשפט

כמין ברכה שמברכים כשנכנסים לכנסיה…

 

אחרי חוויה מדהימה זו מחליט הקצין היהודי

להתמסר לעניין היהודי

והוא חוקר ודורש

ומחזיר לקהילה היהודית בפורטו

כתשעת אלפים פורטוגזים

שלא היו מודעים ליהדותם.

 

גל את עיניך

וראה

כי לפעמים

היוצא מן הכלל

הוא הכלל.

 

שירת הפאדו

הגעגוע מתגנב אל הלב

ומזרים את דם

ההודיה

בהתפעלות תמידית

מחוויית הטיול

בגן העדן של

החיים.

 

שלשה שירים ופואמה שקשורים לספרד ופורטוגל

 

שלום יקרים,

לפניכם שלשה שירים ופואמה שקשורים לספרד ופורטוגל ועניינם בזיכרונות ובהתמודדות יהודית. השיר השלישי נכתב בעקבות חוק האזרחות (ראה בנספח).

 

השיר הראשון: "זיכרונות מהחיים" נולד ברכבת מקורדובה למדריד, אחרי המפגש הנפשי המרגש עם גדולי ההגות והשירה היהודיים בתקופת "תור הזהב" הספרדי.

השיר השני: "להיות אנוס/"מאראנוס", מתאר את חווייתו הנפשית של האנוס, חוויה שאני מזהה אותה ומזדהה עימה באופן מיוחד לאור מה שסיפרתי בשיר השלישי: "תודעת היותי אנוס".

 

בטוח אני, ללא ספק,  שכל יהודי מחובר בעומק נשמתו, גם לתפארת תור הזהב, גם לחוויה המשפילה שעברנו בגרוש ספרד ופורטוגל, וגם למציאות הנפשית העצובה והמסובכת  של האנוסים.

 

יש לציין שהמחווה הפוליטי הנוכחי של ממשלת ספרד (חוק האזרחות לצאצאי מגורשי ספרד שאושר בימים אלה, ב-11/6/15 , ראה בנספח), העלה את הזיכרונות ואת הרגשות היהודיים מהתת-מודע היהודי המשותף שלנו.

 

הפואמה אודות אבן גבירול, שקראתי לה: "איש הפיל היהודי" (מצו"ב במייל הבא).

למרות שכתבתי אותה לפני שנה, ושלחתי אותה לכם בזמנו,

אני מבין עכשיו עד כמה היא שייכת לקבוצת השירים הנוכחית.

 

הסיפור על אבן גבירול, למרות מוזרותו הקיצונית, מצביעה על העוצמה הפנימית שקיימת בכל התמודדות יהודית, ומתבטאת

בעמידה הנחרצת על העיקר יחד עם היכולת להתגמש על כל השאר. היכולת הזאת מתבטאת הן בחיי המגורשים שספגו את הגירוש, התחילו מאפס והשתקמו, והן בחיי האנוסים ששמרו על עיקר יהדותם בסיכון חייהם והתפשרו על כל השאר.

 

באותה ראייה, גבירול שומר על אנושיותו, ועל יכולתו לתת ולקבל אהבה גם במצב של דחייה מפני כיעורו הגופני. ואף שהנתינה והקבלה הם במישור הדימיוני, הם מחזיקים את  אנושיותו ביכולתו לאהוב ולקבל אהבה.

 

כלומר, אבן גבירול עומד ולא מוותר על אנושיותו למרות שהוא מתגמש עם המציאות לטובת הדמיון. (הדברים מובנים יותר תוך כדי קריאה בפואמה).

השילוב של נוקשות עם גמישות היא המאפיין העיקרי  בהתמודדות ובשרידות היהודית.

 

זיכרונות מהחיים

 

זיכרון לאחור

רוצה לקפוץ לפנים

ולא נותנים לו

את עברו,

 

רוצה להעביר את תמונותיו

מאתמול למחר

וארץ הדמיון לא מתקפלת לפניו

כשטיח מגולגל שפורשים על פניו.

 

אז אולי זאת השעה וזה הזמן

להתניע את מכונת הזמן

לקבל מהעבר ד"ש

ולשחזר את תולדות הזמן מחדש..

 

אומרים: התודעה מסוגלת לכל

אפילו להחיות את הרמב"ם ואת אבן גבירול

כאשר עם משנה תורה ועם מקור חיים

יש לנו כבר כחמישים אחוז מהחיים

 

רק שכאן עולה שאלת חיים –

אם תחיה התודעה את חיי המקור,

איך יוכל מי שחי את החיים שמאחוריו

לחיות את חייו כאן ועכשיו?

 

להיות אנוס/"מאראנוס"

 

להיות אנוס

זה לחיות עם פצע אנושי

שלא מתרפא לעולם

גם אם הגליד הפצע החיצוני.

 

האנוס חי חיים כפייתיים

ברצון הברזל שלו להחזיק ביהדותו

והחרדה (הפרנויה?), שלא כדרכה,

שומרת על שפיותו.

 

אנוס אינו נותן תוקף לשום דבר מזדמן

מעבר לדברים הניצחיים

הוא מנסה לחיות בשוליים

ולא לדרוך על קצוות.

 

את הנצח שבחייו

הוא מחשיב יותר מחיי הזמן

גם אם האינקוויזיטורים

ימצאו אותו חייב.

 

כשהוא ער הם ישנים

וכשהם ערים הוא ער

וגם שהוא ישן הוא ער

ככלב שמירה

גופו ישן והוא בהקשבה.

 

לא עושה לאף אחד שום חשבונות

חייב להיות בנוכחות ארצית

להשגיח מהחרכים להציץ מהחלונות

כאילו הוא שותף לחוויה הרוחנית.

 

למרות שהינו אחד מגדולי עובדי האלוהים

הוא מחשיב את עצמו כאחרון משרתיו,

את זה רק ההוויה יודעת

כי היא זאת שנוכחת לנגדו תמיד.

 

{הכול בחייו הפוך, מה שאמתי לו-

שיקרי לכולם,

ומה ששקרי לכולם-

אין לו דבר אמתי יותר ממנו.

 

חייו הם תמונת ראי

לזהותו.

השמאל הוא ימין

והימין הוא השמאל-

 

ובזמן שהוא הולך על הארץ

ודורך על גללים

נשמתו מרחפת מעל הגלגלים

ומשוחחת עם המלאכים.}

 

 

 

תודעת היותי אנוס

האם היותי צאצא לרֶבֶּ'ה יהודי פולני

הינה סיבה מספיקה להפקיע ממני

את תודעת עברי

כצאצא למגורש הספרדי?

 

או שחבל הרור שעליו קרוי שם משפחתי

קושר אותי מכאן וקורע אותי משם?

ואולי בגלל העלילה שהעיסוק של המשפחה

(משפחת רורמן),

בניקוי צינורות (ארובות) השחור

בפתיחת הסתום, באוורור העכור…

 

והאמת בעלילה

שאלה הם צינורות האור

שסב סבי העלה

לנפשות כואבות שבקשו ממנו מזור

 

אבל האמת אינה פותרת את עצמה

מהוכחה -לא הרגשה-

שדורשים השלטונות

לשורש המוצא.

 

גם אני שמעתי סיפורים אודות יהודים

דוברי שפות-אם פולנית, גרמנית או רוסית

מהולות בשפת אידיש עסיסית

שמעולם לא שמעו במשפחתם מילה בלדינו

ולא פתגם אחד מתורגם מספרדית, כמוני,

וטוענים, גם הם, להיותם צאצאים למגורשי ספרד.

 

 

ואם ממשלת ספרד הנוכחית פתחה את האפשרות-

אני מעוניין, לא בעד רווח, פיצוי או כבוד,

לסגור את המעגל,

לפתוח את הסוד.

 

ואם אין אימון בהרגשה ואין אימון בהצהרה

מה עוד אפשר לעשות

אולי נבקש עזרה ממשחזרת גילגולים

שתשחזר את הגלגול ותיתן איזה אות…

 

או מספיק יהיה אם נרשום

חלומות כיאוּת

שכן, לפעמים רק חלומות

מגלים את האמת הנסתרת של המציאות.

 

שלכם, פנחס

 

נספח

חוק האזרחות הספרדי לצאצאי המגורשים – "טוב ליהודים"?2

מאת: עו"ד איתן חיים עזריה

חוק האזרחות לצאצאי מגורשי ספרד אושר בפרלמנט הספרדי  ב-11/6/15,

המבקש אזרחות צריך להוכיח שהוא צאצא למגורשי ספרד, וכן את היותו בעל זיקה חזקה לתרבות ספרד.

את הקשר המשפחתי למגורשי ספרד אפשר להוכיח באמצעות שמות משפחה המופיעים ברשימות מוכרות ומאושרות בלבד. כמו כן, אפשר להציג כתובה ספרדית, אישור רב ואישור של פדרצית איחוד הקהילות היהודיות בספרד.

"הוכחת" הזיקה לתרבות תהיה באמצעות מבחן בספרדית, וכן באמצעות מבחן ידע בתרבות ובחוקה הספרדית. אין ספק שדרישה זו, שהתווספה בתהליך החקיקה, מכבידה מאוד על התהליך ולכאורה מותירה בו רק צאצאים דוברי ספרדית או לאדינו או כאלו שירצו ללמוד ספרדית.

כל מי שחפץ באזרחות, יצטרך לנסוע לספרד לפחות פעם אחת לראיון אצל נוטריון ספרדי ושאר התהליך אמור להתנהל מול השגרירות.

די ברור שמורכבותו של התהליך, הביורוקרטיה הכרוכה בו והתפרסותו על פני שתי מדינות לפחות, תקשה מאוד על הגשה עצמית של בקשה לאזרחות.

יש לציין שחלון הזמנים להגשת בקשות יימשך שלוש שנים בלבד – החל מהראשון לאוקטובר 2015 – ולכן ככל הנראה ניתן יהיה להגיש כל בקשה פעם אחת בלבד.

המציאות טפחה על הפנים  

בתחילת הדרך, בשנת 2012, צאצאי המגורשים קיוו כי שם המשפחה הנכון יספיק להם לקבלת אזרחות. הם הרגישו, חלקם בהתרגשות אמיתית, שסוף סוף נעשה צדק היסטורי.

הם חשבו ששרשרת הדורות, סבתא וסבא רבא, מרצדס או פרז, לאון או טולדנו – חלקם דוברי לאדינו ששמרו על המורשת הספרדית במשך למעלה מ-500 שנה – "יחזירו עטרה ליושנה" ותוך זמן קצר ובעלויות סבירות יוכלו צאצאיהם לקבל אזרחות ספרדית.

המציאות, מה לעשות, טפחה לנו מעט על הפנים. מקבלה המונית של אזרחות ל-"כל דיכפין" ברור כעת כי מדובר בתהליך מצומצם, המתאים למספר קטן יותר של צאצאים, ובעלות כספית גבוהה יחסית. לא פלא שמהערכה ראשונית של כשלושה וחצי מיליון מבקשים, סביר להניח כי יהיו עשרות אלפי בקשות בלבד.

 

 

נשימות עמוקות

"נשימות עמוקות, לבדן, יש בכוחן להפוך

אדם חלש לחזק

וחולה לבריא" (מרטין ברנז)

 

נשום את הטוב

ונשוף את הפחות טוב.

 

נשום מהאוויר

את ריח התבלינים האלוהיים המבשמים את המציאות

ואת האהבה האלוהית הרוטטת בבריאה

נשום אותה מהרוח שאופפת אותך

שכמעט-כמעט נוגעת בך

(״בבשרי אחזה אלוה״ אומר איש התהילים)

 

כשף את עצמך בקדושה המתוקה

והתמסר, בגופך ובנפשך,

לרוח הממלאת את כל העולמות,

בנשימות המחזקות

והמרפאות.

 

זיכרונות מהחיים

השיר הזה ניכתב ברכבת מקורדובה למדריד

לאחר שהבעתי את התפעלותי לזלמן על זיכרונו

המדהים ותשובתו, שכל אחד מאיתנו ניחן באיזושהי תכונה

מיוחדת שעוזרת לו בחיים.

זיכרונות מהחיים

זיכרון לאחור

רוצה לקפוץ לפנים

ולא נותנים לו

את עברו,

רוצה להעביר את תמונותיו

מאתמול למחר

וארץ הדמיון לא מתקפלת

כשטיח מגולגל שפורשים על פניו.

 

ולא נותרה לו ברירה, לא נותרה לו ברירה

אלא להמציא תולדותיו מחדש,

 

וזאת עבודה שמעולם לא ידע,

לשרטט שבילים לא הכיר-

להחליט כיוונים לעתיד לא ידוע –

 

כאן עולה שאלת חייו/שאלת חיינו הגדולה

האם יחזור/נחזור על הכל

גם בפעם השנייה…?

 

ענוות-ההיות

ענווָת ההיות מול אי-היות

ענווָת הרואה בעינו את האין

ענווָת המדבר לעומת השותק שתיקה עולמית

ענוות החי מול המת.

הענווה שמרגיש העם שמקבל את פצועיו ומלווה את נופליו.

היא גם הענווה שמורידה את האגו,

מצמצמת את הפלגנות

ומביאה אחדות

בתוכנו.

אני בן אדם קשוח

אני בן אדם קשוח

אני בן אדם קשה

הכל מתחיל בתוכי

ואז זה יוצא

 

קשוח

ולא מתרפה

זאת לא מחלה

שממנה אפשר להתרפא

 

זה באופי זה בגנים

שזה תופס

האשם הוא בי

כשזה לא תופס

האשם בעולמי

 

זה הקו המרחיק

זה הקו המקרב

כל אחד יודע

כמה להתרחק

וכמה להתקרב

 

זה לא מפריע לידידות

ולא לאהבה

הידידות מרככת

והאהבה מאחדת

 

באחדות אין קשה ואין קל

מה שקשה הוא קל

ומה שקל

האהבה מגביהָה

אל על…

רק מכה אחת

רק מכה אחת

ושבעים ושבע ייסורים אחריה

רק תפילה אחת

והמכה מתרפאת כמו מאליה.

               

לא נופל ברוחו

אשרי הקם

שלא נופל ברוחו

גם אם אין אונים בגופו –

אונו נמצא ברוחו

 

וכשגופו מתאושש לאיטו

והוא יכול כבר לקום

התנועה מתחילה בתוכו.

 

לא הכל בעולם

לא הכל בעולם

זה הכל או לא כלום

לא הכל בעולם זה

פגיעה או פיקשוש

לא הכל בעולם

זה או יש, זה או אין

רק החיים בעולם

זה להיות או לא להיות

רק החיים בעולם

זה לחיות או למות.

 

אשרי הקם

שלום יקרים,

את השיר הזה כתבתי בעיקבות נפילה

שקרעה לי את רצועת הכתף.

ההתמודדות הקטנה שלי

בתקופה של התמודדויות גדולות

נתנה לי להבין, תוך כדי כתיבה, שהייתי מאד רוצה

לכתוב שיר שיעודד אנשים פגועים שכואבים וסובלים.

בתודעה הזאת, אני מאמין, הוטען השיר הזה

באנרגיה אישית חזקה, ככל יכולתי.

 

אַשְׁרֵי הַקָּם

אַשְׁרֵי הַקָּם מִנְּפִילוֹתָיו

וְדוֹחֵף הָלְאָה

אֶת חַיָּיו

 

מִתְמוֹדֵד וּמְקַבֵּל כּוֹחוֹת

מֵהִתְמוֹדְדוּתוֹ

בְּאֶפֶס כּוֹחַ

 

מִתְעַלֵּם מֵעַצְמוֹ

וּמַמְצִיא אֶת עַצְמוֹ

מֵחָדָשׁ

 

מְקַוֶּה בְּאֵין תִּקְוָה

וּמַאֲמִין בְּעֵת

יֵאוּשׁ

 

מְחַלֵּץ חַיָּיו מִמָּוֶת

וְעוֹשֶׂה מֵהַסּוֹף

הַתְחָלָה

 

סוֹגֵר וּפוֹתֵחַ

עָבָר וְעָתִיד

וּמַתְחִיל לִחְיוֹת מֵחָדָשׁ.

 

אשרי הקם

אשרי הקם מנפילותיו

שדוחף הלאה

את חייו

 

שמושיע את עצמו בכוחותיו

שנשען על כוח

שמושך כוח

 

שמתמודד ומקבל כוחות

מהתמודדותו

באפס כוח

 

שמתעלם מעצמו

וממציא את עצמו

מחדש

 

שמקווה באין תקווה

ומאמין בעת

ייאוש

 

שמחלץ חייו ממוות

ועושה מהסוף

התחלה

 

שקורא את חייו מחדש

וסוגר ופותח

עבר ועתיד

בתודה-על-תודה.

 

אשרי הקם

 

אשרי הקם מנפילותיו

שמושך הלאה

את חייו

 

(שמתמודד ללא לאות

שמשלים עם

המציאות)

 

שמתמודד ככל האפשר

ומקבל את מה

שיש

 

שמתעלם מעצמו

וממציא את עצמו

מחדש

 

שמקווה באין תקווה

ומאמין בעת

ייאוש

 

שעושה מהסוף

התחלה חדשה

ומחלץ חיים

ממוות.

 

שנלחם על חייו

ומאפשר לחייו להילחם עליו.

.

 

אשרי הנופל והקם

 

אשרי הנופל והקם

ממצוקותיו

 

המושיע את עצמו בכוח

שמושך כוח

ודוחף כוח–

 

שמתמודד ומקבל כוחות

מהתמודדותו

באפס כוח

 

שמתעלם מעצמו

וממציא את עצמו

מחדש

 

שמקווה באין תקווה

ומאמין בעת

ייאוש

 

שעושה מהסוף

התחלה חדשה

ומחלץ חיים

ממוות.

 

שלא נלחם על הכול בחייו

ולא מוותר על שום

דבר שחייו

נלחמים

עליו .

 

 

לא תרצח

הלוואי שהיינו יכולים להוציא

את הברית מהלוחות

ולהיכנס עימה לקסבאות

של חברון ושל שכם

בלי לפחד ובלי להפריד

בין הברית שלנו והברית שלהם.

 

לקרוא את ה"לא" שבברית לכל העולם

לצעוק את ה"לא" מולנו ומולם

לצעוק עד אין קול

עד שיישמע הקול החזק

של ה"לא"-

 

כי האדם הוא עולם

רצחת אותו,

רצחת עולם.

* * *

 

אין מקום פנוי

אין מקום פנוי
האדוות רוחשות
האם אתה שומע?
הקולות עולים
האם אתה רואה?
בתוך השקט שמחה רבה
האם אתה שמח?
משהו נוגע בך
האם אתה מרגיש?
הבריאה מחבקת אותך
האם גם אתה מחבק?

המלך הוא עירום

מה קורה לו למלך

שהוא מתערטל מבגדי מלכותו

וההולכים ושבים הולכים ושרים

שירים לא יפים על הוד מלכותו:

המלך, המלך, המלך

המלך עירום כביום היוולדו…

 

האם כל זה קורה כי המלך אמר לעצמו:

אלך לי כאחד העם עם עָם העירומים

שחושבים שבגדיהם מכסים על עירומם…

או כל זה קורה כי הוא אמר לעצמו, כך:

אם מלך אני- אין לי צורך בבגדי מלכות שיעידו עלי

ואם לא מלך אני – בוודאי ובוודאי שאין לי צורך

בבגדי מלכות, שהרי

אם מלך אני אז מלך אני

ואם לא מלך אני אז לא מלך אני –

 

ומדוע אכסה עלי

בזמן שאמיתי גלוי לכל

ופנימיותי הולכת עם חיצוניותי

ומה שבפי נמצא בליבי?-

 

ואינני צריך שאלוהים הרואה ללבב

יעיד עלי,

עיניכם הרואות

מעידות עלי:

המלך עירום! המלך עירום!

 

התיקון

התיקון בא קודם כל בהסרת הבגדים הכוזבים

אח"כ יש טעם לכסות את מה שבפנים,
שכן, כל מה שנמצא בפי נמצא בליבי
אך לא כל מה שנמצא בליבי נמצא בפי
וכך אני מחנך את עצמי
להיות עם הדיבור

ולא לדבר את מה שאני לא מסוגל להיות עמו.

 

בעולם של הסקופיה
מקולונסקופיה ועד לציסטוסקופיה
בעולם של הסקופיה
עולם הראוּת –
חושבים שרואים
אך אין ניראות.
חושבים שיודעים
אך אין שלמות.

מסקופיה לסקופיה
מגששים וממשמשים
מבעד לסיבים המוארים,
ועדיין רחוק המראה מהרואה
בארץ מוּש –
כרחוק העין מהגוש.

למה אתה לא קורא לילד בשמו?

אולי אינך יודע מה שם הילד..

אולי אתה טועה בשמו..

אולי הילד עלה לך על העצבים

ואתה מכנה אותו בכינוי

מעליב..

הילד נעלב

לא מבין למה אתה לא קורא לו בָּשֵׁם

שמהדהד בינך לבינו

שמחמם את ליבו

שמעיד על קיומו

*

שהרי אין קיום למי

ששמו לא מעיד על קיומו.

*

אז למה אתה לא קורא לילד בשמו…?

 

אתה לא קורא לילד בשמו

יש לו שם לילד

ואתה קורא לו

אך אין בקריאתך שֵׁם

אתה אינך אשם

שמו לא נעלם ממך

שמו חי ונושם

אבל אתה קורא לו

בלי קול

מצפה שידע שאתה מתכוון אליו

למרות שהוא יודע שאתה מתכוון אליו

הוא משים עצמו כלא שומע

את שמו

שממלא את החלל

בינך לבינו.

 

 

 

מה קרה לילד שקראו בשמו ולא התכוונו לנפשו?

ילד כשלאחר יד, לאחר פה, זרקו את שמו לאוויר

ושמו לא הגיע אליו.

מושיקו בו הנה…

מושיקו לך מפה…

מושיקו תביא את זה…

מושיקו אל תביא את זה…

 

קוראים: מושיקו! מושיקו! בקול

רוצים ממושיקו הכול,

את הקשה כמו את הקל

והקול שקרא לו: מושיקו!

לא פגש את מושיקו בכלל…

 

הקול שקרא לו: מושיקו!

עבר לידו כמו קו ישר

שאף פעם לא נפגש

עם מקבילו.

 

עד שנמאס למושיקו להיות חלל לשמו

נמאס לו להתרוקן מעצמו

כל עוד הוא שומע בשמו:

בוא ושוב, שוב ותבוא…

 

"אולי אם לא היה לי שם

הייתי אני עצמי"

חושב הילד ברוב תמימותו.

"איך אוכל להפטר משמי ולהיות רק אני?"

שואל הילד ברוב תמימותו.

"מהיום אהיה ילד בלי שם"

מחליט הילד ברוב תמימותו.

 

מאז חרש לא שומע הילד – –

מאז אילם לא מדבר הילד – –

מאז בוכים כולם:

הילד, הילד

הילד נעלם!

 

 

יש חיים במקום הזה ואנוכי לא ידעתי…?

יש חיים במקום הזה ואנוכי לא ידעתי…?

מעכשיו

אבוא ואשוב ואבוא

אל המקום

ללכת ולהתקרב

אל החיים

יותר ויותר מיום ליום.

 

———

——

זה הזמן,

זאת השעה

זה המקום.

אין אדם שאין לו שעה,

אין אדם שאין לו מקום.

 

בכל שעה ובכל מקום –

אם לא אתמול אז היום אם לא היום אז מחר.

יד אחת עם האתמול ויד שניה עם המחר

מחזיקים כמו בשני ילדים והולכים

יד ביד

עם ההחמצה ביד האחת עם התקווה ביד השנייה

יד ביד

עם המוות ביד האחת עם החיים ביד השנייה

יד ביד

עם ההשלמה ביד אחת עם ההתמודדות ביד שנייה

יד ביד.

 

אני לומד להיות מרוצה,

ממשיך להחזיק ידיים, כמו לשני ילדים,

יד אחת לגורל ויד שנייה לבחירה.

(לפעמים גורל נראה מכוער ובחירה נראית יפה

לפעמים גורל נראה יפה ובחירה נראית מכוערת)

אך שניהם, כל אחד בדרכו,

מיוחד, מיוחד במינו.

 

ואנחנו מגדלים את שניהם

וגדלים עם שניהם אחת לאחת

והזמן עושה את שלו…

וביחד ביחד לאט לאט

אנחנו הולכים ונהיים כמו

משפחה אחת.

*

שהולכת ממקום למקום

לחפש חיים

ומוצאת אותם

באותו המקום.

*

בין מים לאש

א.
לערבב בין מים לאש –
לא לאדות את המים
כי אם לצנן את האש.

לצנן את האש?
בלתי אפשרי, אש
או שהיא דולקת או שהיא כבויה.

ואני פחדתי להישרף באש
ובחרתי במים,
במצב הפושר, שבו;
אמרתי ולא אמרתי,
רציתי ולא רציתי,
נלחמתי ולא נלחמתי.
מצב שפעם הלכתי בו עם

וניסיתי להיראות כמי שהולך בלי
ופעם הלכתי בו בלי
וניסיתי להיראות כמי שהולך עם –
הכל על פי הניראות…

ובחושבי על הניראות-

לא ראיתי אף אחד,
ובחרדתי איך אהיה-

לא הייתי.
ועכשיו חסרים לי כל החיים שלא הייתי
וכל האנשים שלא ראיתי..

ב.
החיים הם מן עירבוב בלתי אפשרי

בין מים לאש
בין שקר לאמת
בין סדר לכאוס
בין נורמאלי ולא נורמאלי.

וכל החיים אנחנו מייחלים למצב צבירה
שלא מכבים בו את האש

ולא מאדים בו את המים,
שאפשר לערבב בתוכו
אש עם מים.

ג.
ואז, האש בדעיכתה אומרת:
הכל היה יכול להיות הפוך.
לא הפחד מפני היה ראוי לתפוס מקום
כי  אם השמחה על היותי –
לא ליסוג ממני כי אם ללכת לקראתי,
ובמקום לפחד מהשיגעון (מהלא מקובל) –

לעבור אותו הלאה,
אל הקצה,
כי הקצה הופך להיות מרכז
כשמגיעים,
שהרי האופק עגול
ורק הראייה הולכת וגדלה.

"משוררות היא אורח חיים" (אגי משעול)

אמרה לנו אגי ואני חשבתי על אורח חיי

הלא משוררי

ולמרות שרציתי לכתוב כמו אגי

לא רציתי באורח חיים משוררי..

 

כי מה, להתחייב למשוררות

זה כמעט כמו לישון עם קסדה

ורובה לצידך מוכן תמיד ללכת לקרב

עם מילים

ואני יש לי מספיק קרבות

ולא הייתי רוצה לסכן אף מילה

שתיפול לי חלילה בקרב…

 

אהבה ומלחמה

אומרים: שבעת מלחמה נוצרים

את האהבה

שמביעים בעת שלום.

שכן אהבה מבלבלת מלחמה.

 

אבל מלחמה לא מבלבלת אהבה.

 

וגם אומרים: שלא רק שמלחמה

אינה מבלבלת אהבה

אלא מאיצה אהבה

שהאהבה נובטת הכי טוב בשדות המוות

דם הוא משקה מעורר עבורה

פצעים נגלדים

בנשיפותיה.

 

אז אולי אהבה היא הרווח המשני

של המלחמה?

 

אך האמינו: כל חייל היה מוותר

על הרווח המשני הזה

תמורת שלום.

 

ואולי לא, שהרי

"עזה כמוות אהבה…"

 

לראות פנים

לראות פנים

כפני נהר שוטפים

לא כמים עומדים.

לרחוץ בזרם העובר בתוכם,

לפעמים גם לצלול

ואולי לשקוע.

גם בדמעה;

בדמעה של עצב

בדמעה של שמחה.

כי האדם הוא עולם

שכל המעיינות מפכים מתוכו.

 

רבי וירטואלי

אני מן רבי וירטואלי

רק חבל לי

שקצה מימוש האשליה

רק בראש הוא נמצא

 

ושפתח האהבה

הוא רחב מבחוץ וצר מבפנים

והטפטוף הרזה שיוצא

מתפזר ולא עוזר.

 

כי למרות שבדמיוני אני רואה את עצמי לעיתים

מתפקד כרבי,

יודע אני שאין ביכולתי

להעניק אהבה לאנשים

כמו שידע להעניק

היהודי הטוב,

סב סבי,

איש-התהילים

מגוסטינין.

 

על כן  ישאר לי הדימיון

שאני חחח… מן רבי וירטואלי

(של קודש ושל חול)

שהרי הדמיון מרשה

(כמעט) הכל…

 

 

החיה הרעה

מי היא החיה הרעה

שבשביה כביכול כולנו נשבים?

 

ומי אנחנו, הטובים

השבויים כביכול בשבי החיה?

 

האם איננו יודעים שלפעמים החיה הפראית

היא החיה שבדמיון

והחיה הממשית היא

נשמה בעור של

חיה?

 

שפראותה היא אות לנאמנותה

ושנביחותיה אומרות בשפתה:

אני אינני מתעלמת מכם

ואתם אל תתעלמו ממני.

 

ואילו הייתה החיה מסוגלת לתאר

את המצב שבינה לבינינו,

קרוב לוודאי שהייתה אומרת:

בשוביכם אותי גם אתכם עצמיכם שביתם.

 

על כן התקרבו כידידים או התרחקו כאויבים. שהרי אינני מפולפלת כמותכם בני האדם, ויודעת אני לעשות רק אבחנה אחת:

בין מי שמוכר לי

ובין מי שאינו מוכר לי.

על כן אני חייבת

להכיר את הלא

מוכר עד היותו

מוכר לי.

 

ובהכירותי אותו אהבתיו

שכן אינני מבחינה כמותכם

בין מוכר לאהוב

מגוון רגשותיי איננו מסועף

כמגוון רגשותיכם.

אצלי המוכר אוטומטית הופך לאהוב,

שאיתו אני מוכנה

לשחק ולהתלקק.

 

כזאת היא החיה

תמימה בפשטותה

ופשוטה בתמימותה.

 

ועכשיו בוודאי ישאלו כל החכמים:

האם גם החיה יודעת

שהיא כזאת?

 

עד כאן קצת על נפשה של חיה מוכרת אחת.

(לא על חיות אחרות)

שלכם באהבה חייתית,

פנחס

 

 

הצדיק הרזה

ככל שגודלת צדיקותו של הצדיק, כך הולך וקטן

הצדיק עצמו.

לאט לאט הוא מצטמק ועורו מתהדק על גופו כשהוא

הולך ומתרוקן מעצמו.

תנועותיו נעשות קטנות-קטנות. כך שגם

שהוא זז

תזוזותיו כמעט ולא מורגשות בחלל.

הוא עומד

בין הטיפות שמטפטף העולם ולא נרטב.

הוא איננו מתנודד

מכל רוח מצויה המנשבת לידו.

כי אין לו נפח

שיכול להוות מפרשׂ

לרוחות העולם.

 

הצדיק השמן

 

הצדיק השמן

כמעט לא זז

מרוב כובדו.

העולם לא יכול עוד למלא אותו –

כי הוא מלא מהכל

והכל מלא אותו.

העולם לא יכול להזיז אותו –

כי הוא דבק במקום

והמקום דבק בו –

בחבקו את העולם

כמו הר את האדמה.

 

הרעיון על הצדיק השמן והרזה לקוח

מ – לא, לא מה שחשבתם (מהסרטים של לורל והארדי)…

 

אז ככה, במיסטיקה היהודית יש מושג של ביטול האני,

שזה הצדיק הרזה,

ויש עוד מושג שהוא מושג מרכזי:

"אין מקום פנוי ממנו" ז.א הכל כלול באלוהות

והאלוהות כלולה בכל.

במילים אחרות הכל אחדות אחת גדולה.

ההגעה לתפיסה הזאת מסומלת על ידי

הצדיק השמן.

 

ועוד משהו מעניין, חבר

היסב את תשומת ליבי לכך,

שמבחינה לוגית שני המושגים שווים.

ביטול האני = הכל אחדות

(שהרי באחדות האני מתמזג עם הכל).

 

ועוד אסוציאציה הייתה לי בחושבי על האדם השמן

והיא לקוחה מהסיפור הבא:

פעם נכנס לבית מדרשו של רבי יחיאל מאיר מגוסטינין

-(המכונה "היהודי הטוב",  "איש התהילים",

שהיה הסבא של אבי או סב סבי,

ושתאריך מותו כא שבט זהה עם תאריך לידתי)-

אז פעם נכנס לבית מדרשו יהודי שמן מאד,

ניגש אליו הרבי וקבל אותו בחיבוק חם.

לאחר זמן, שאלו החסידים את רבם: מדוע קבלת את

הזר הזה שאינך מכיר בכזה חום?

חייך הרבי ואמר:

"אזוי פיל יידן!" (= "כל כך הרבה יהודים!").

 

אין גבול לאסוציאציות
חברים יקרים!

כבר הרבה זמן שלא שיתפתי אתכם

בחוויותיי הטובות והפחות טובות.

 

(ע"פ הגיונותיו של הרב קוק, אין רע,

הכל טוב, ואולי יש גם "פחות טוב" שאם הזמן יתפתח לטוב…

טוב, כי אולי הרב קוק הלך לעולמו עוד טרם

השואה, והוא לא ראה מולו רע מוחלט).

 

אבל בשביל החיים הרגילים הנורמאליים, בואו נישאר עם הטוב והפחות טוב, מיתוך תקווה שהפחות טוב יהפוך במשך הזמן לטוב, (או לפחות לקצת יותר טוב).

 

אם כך, אז בפרספקטיבה של הפחות טוב אני יכול לראות שהאילוצים שחסמו את כתיבתי, אינם באמת לא טובים – כי אם, אולי, רק טיפטיפה פחות טובים

 

אתם רואים, יקרים, כבר הרווחנו מההסתכלות הזאת של הרב:

שהכל רק טוב ופחות טוב.

 

מה גם שההסתכלות של הרב, שקפצה לי פתאום, עצרה אותי מהכוונה שהייתה במוחי, לספור לכם אחת לאחת את המניעות המציקות שעברתי לאחרונה.

בהנמקה של תהליך שאני מאמין בחשיבותו לחיי, שהוא השוואה/הקבלה של הפנים עם החוץ.

 

ובמילים פשוטות: לא להסתיר, להיות גלוי.

שום דבר אנושי לא זר לאדם.

החשיפה לאור היא זרז שאין כמוהו לתיקון המעוות.

האור מאיר פינות חשוכים, בכוחו להוציא מעיצבונות ואף לרפא פצעים.

 

ברוח זאת כתבתי את הדברים הבאים. רק שהפעם ההתגלות היא בתוכינו, לעצמנו.

שהרי אם אדם לא יכול להתגלות לעצמו, איך הוא יוכל להתגלות לזולתו?

 

 

אין גבול לאסוציאציות
אין גבול לאסוציאציות הזורמות
ומציפות אותנו,
אולי אפשר לכוון אותן
למקומות הרצויים,
אבל אז הן כבר לא הן –
כי הפכנו אותן למחשבות מטעם

כשכיוונו אותן לשאלות היומיומיות,
כמו איך לסדר את הסידורים של מחר,
מה הכי דחוף ומה יכולים לדחות..
או שאולי לכוונן לפתור את שאלת החיים:
מה לבשל לארוחת הצהריים?
ואולי סתם להיענות לגירוד גופני מטריד שהגיע הזמן לשים לו קץ בעזרת משחה כלשהי..

ואז האם זה אומר שעליי להזמין תור אצל
הרופא המומחה, או להסתפק ברופא המשפחה שירשום את המרשם, או שבכלל חבל לבזבז את הזמן בשביל עניין כה פעוט, ומחר בדרך מהעבודה אכנס לבית מרקחת ואבקש מהרוקח שימליץ כבר על משהו –
והכול יבוא אל מקומו בשלום.

והנפש תמשיך להסתתר ממני בשלום –
ואני אמשיך לי בשלום לפתור

את בעיות היום

הבוערות..

וכך אולי תימנע האפשרות המפחידה לאבד
את הדרך בסימטאות פנימיות
ריקות ועצובות..

אבל כך אולי גם תוחמץ האפשרות להיפגש
עם האורות הפנימיים, ולהאמין
שגם אם הלכנו לאיבוד הם
יראו לנו את הדרך
איך לצאת.

אבל אין מה לדאוג, היות שהנפש
משתוקקת תמיד לגלות
את עצמה
בפנינו.

רק שנאפשר לה להתגלות,
מצב שבדרך כלל איננו
מאפשרים.

אולם הפעם ניסינו לאפשר לה את זאת
לתת לנפש את הזמן ואת החופש
ולמלא את רצונה

להתגלות

בהקשבה פתוחה לאסוציאציות שעולות,

אם טובות הן או רעות,

אם לבנות הן או

שחורות.

…וקורה אז משהו יוצא מהכלל: האסוציאציות
הרעות והשחורות הולכות ומקבלות
גוון אפור-כחלכל ומתבהרות
לאיטן כהתבהרות
השמים.

 

שלכם באהבה,

פנחס

 

 

     

סוף דבר הכל נשמע… וזה כל האדם (קוהלת)

כמה מבהילה השמועה

שהכל כבר נשמע

שאין יותר מה

להשמיע

 

שאין פתחים למקום

שהמקום סגור

הרמטית

 

שכל האפשרויות מוצו

שאין קווים לאופק

ושהכל נמצא

בנקודה

אחת

 

נקודת העיוורון.

 

 

חנוכה

"סגולה גדולה היא להסתכל על הנרות הדולקים"

(מפי מקובלים)

חנו- כה,

המכבים חנו בכ"ה

ואני חונה כאן ועכשיו

חונה בתוך האש

שמונה פעמים באש

ולא אצא מהאש כל עוד

החושך לא יהפוך לאור

ואראה מיתוך גווני השלהבות

איך הרוח מדליקה את השמחה

כמו שהאש מדליקה את החנוכיה

כשכל יום מוסיפים אור על אור

בשמונה טיפולים

שמושחים על הרגשת

האפור

שמונה משיחות

של אור.

אלוהים אתם ובני עליון כולכם

תודה למוטי מורי שזימן לי את האפשרות להתכתב

עם השיר היפה שכתב.

וכשנָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ / מוטי לקסמן, כסלו, תשע"ד.

 

שָׁעַטְתָּ יָשָׁר לְעֶבְרִי,

כְּאִילוּ;

אוֹת כָּתוּב מַרְתִּיעַ

עַל מִצְחֲךָ.

 

"מְשֻׁגָּע, מְשֻׁגָּע"

צָרַחְתִּי,

מְּלֵא אֵימָה.

 

קַיִן,

מֵאָז בְּרִיאַת הָעוֹלָם,

בְּשֵׁם הַצִּוּוּי הַאֱלֹהִי,

"נָע וָנָד תִּהְיֶה בָאָרֶץ",

אֵינְךָ חָדֵל לָרוּץ,

אַלְפֵי שָׁנִים.

 

אָז, לְמַעַן הַשֵּׁם,

לָמָּה, מַדּוּעַ

אֵינְךָ מַצְלִיחַ

לִבְרֹחַ

הַרְחֵק

מְעַצְמְךָ?

ו…

 

אלהים אתם; ובני עליון כולכם (תהלים פב)

הייתי באמוק

כששעטתי לעברי

בבעתה…

מי אתה?  שאלתי בתוכי, מיתוך הפחד- –

  • אני קין, בשר מבשרך, השיבותי,

אני זה אתה ואתה זה אני!

אם אתה אני ואני אתה, איך זה לא היכרתני?

אם אתה אני ואני אתה, מדוע זה נבהלת כל כך מפניי?

  • יען כי נוח לך נועי ונודי בתוכך

כשאני פה אתה שם, כשאני שם אתה פה,

אז בבקשה, אל תעשה את עצמך מתפלא –

מדוע מעולם לא נפגשנו?!

 

הבלים תדבר איתי, איה הבל אחיך?

  • אתה הוא הבל אחי

ואני קין אחיך

אנו שנינו בשר אחד אנחנו.

וכשאתה מקריב מפנימיותך

אלוהים איתך

וכשאתה מקריב מחיצוניותך

רצחת את האלוהים שאיתך…

מה נורא תדבר…!

  • אמת דברתי, מניסיון חיי ידעתי,

נאצי שהקריב יהודי

את אלוהיו הוא רצח!

גם אם מפנימיותו הוא הקריב?

–    לעולם רוצח לא רוצח מיתוך פנימיותו

שהרי בפנימיותינו אלוהים אנחנו

ובני עליון כולנו!

דבר אל עצים ואבנים

דבר אל עצים ואבנים,

דבר אל העלים הצהבהבים

הנושרים מהעץ

המכסים את הסלע הקשה

שמתחתיו.

 

דבר אל עצים ואבנים

ואל תמנע מלדבר גם

עם אבני החצץ

הקטנטנות

ועם גרגרי החול

המפוזרים בצדי הדרכים…

 

כי עור התוף של השומע הוא העולם כולו

וכל אבן וכל גרגר חול מדברים בשמו…

צריך אומץ להיחשף

להיות באור ולא בצל

להתקלף מהקליפות

להוריד את הז'קט

והמגבעת –

ולהיות בשקט

כשנשמה בנשמה נוגעת.

 

להיראות מכוער מהדמיונות

להיות האיש הנורא מהמציאות

ולא הילד הטוב מהחלומות..

 

לדעת שאתה גס, מדיף ריח רע,

בעל אף ארוך שנדחף לכל קדרה..

שהמילים שלך לא במקום,

הצחוק מזוייף

והחיוך עָקוֹם.

 

שכזה אתה

אמיתי ולא מיופייף

שאין לך בדיחות מצחיקות

ומה שאתה מסנן מבין שיני הזהב

אלה הם בדלי סיגריות

וריר צהבהב.

 

ושהשיח והשיג שאתה מסוגל לו

זה השיח והשיג

המפגר

שאינו תמיד מתכוון למה שהוא

אומר.

וכשהוא מתכוון למה שהוא אומר

זה יוצא לו תמיד

מפגר…

 

בעיניים שלי, אנשים הם אנשים,

כמוני וכמוך, הערום-עם-התם.

צא לאור ותראה אותם

לך ואל תחשוב פעמיים

כי מתוקה היא קירבתם

וטוב האור לעיניים.

 

אוהב ימים

מי שם לב (באמת) למעברים
בין הימים-והלילות-והימים…

אילו היה המעבר
חד
כמו זה שמקבלים
בלחיצת מתג החשמל –
הכול היה אחרת.

החושך היה מכסה אותנו ללא הגנה
והיינו נופלים לתוכו בדיוק
כשאנחנו באמצע כל
הדברים…

מוזגים רותחים לתה וידנו תלויה, באמצע–
ערומים באמצע מקלחת–
רצים אחרי הזמן…
האדמה רועדת מתחת…
והדקות נעצרות והשעה נמתחת.

כך יום אחרי יום היינו נזרקים לאמצע
מרגישים בצורה בלתי אמצעית מהו אמצע
והאמצע היה נכנס בנו דרך כל החושים –
מהעיניים נכנס.. מהאוזניים נכנס..
מגיע בבום..
משם.. מכאן..
ומהכלום.

האם היינו יודעים אז יותר טוב מהו האמצע –
אמצע העולם? אמצע החיים?
דרך האמצע?
או היינו נחתכים בנקודת החצי
מתפלגים עם עצמנו
הפכים, ניגודים
שלא משתווים לעולם?

למזלנו, יש לנו את בין-הערביים ועלות-השחר
שנבראו לקרב ניגודים
ולהפגיש הפכים
בנשיקה
והאוהב-ימים
ישים לב לחיבור
ההדרגתי והאיטי ההולך ומתממש במעברים.

 

להיות טוטאלי במציאות כמו בחלום

להיות טוטאלי במציאות כמו בחלומות
לתת למציאות לחדור אלי
שתתפלש בתוכי במחילות ובמבוכים..
לתת לה שתיפגש עם כל
ההסתרות וההדחקות
בעירומם.

להיות בזרימה הטבעית
של היחסים שביני ובינך,
ללא הצנזורה של הצנזורים מטעם.
להיות פתוח בעולם הממשי
כמו שהנפש פתוחה בעולם החלום.

לקבל את הכל כמו שהחלום מקבל
בלי לפחד מהפחד, בלי להתייאש מהייאוש.
שהרי כל מה שהסיפורים החלומיים מספרים
הם בשר מבשרי וגם אם שווא ידברו –
הרי שחלק ממני דיבר שווא
וכנראה שלא לשווא
הוא דיבר…

מורי (פרופ. ויקטור פלוריאן ז"ל)
אמר לתלמידיו
שהוא חולם את כל מה שהוא רוצה לחלום
(שזה אומר שהוא שולט בחלומותיו)
וחשבתי בליבי: קרוב לוודאי שהוא מגזים…

אולם במחשבה שנייה,
אם הנפש פתוחה בעולם הממשי
כמו שהיא פתוחה בעולם החלום –
(ואני יכול להעיד שכזאת הייתה נפשו של מורי ז"ל)

כי אז חלומותיה
אינם זקוקים להלבנה ככסף שחור
שהרי את החלומות שהיא חולמת בעולם החלום
היא מרוויחה ביושר מעבודתה המסורה
בעולם המציאות.

כל מי שעובד (כמו מורי ז"ל) בכל לבבו ובכל נפשו ובכל מאודו בעולם המציאות ואת החלומות שהוא מרוויח בעבור                             עבודתו הוא מפקיד בעולם החלום –
בוודאי שיש לו שליטה על
רווחיו הנחלמים
בחלומותיו…

(אודות פרופ. ויקטור פלוריאן ז"ל,
בן יחיד להוריו. בגיל העשרה קפץ קפיצת ראש לבריכה
ונחבל קשה. מאז הוא השתתק והפך לפרפלג, כלומר משותק ברגליו ובידיו. ועל כן תלוי לחלוטין בעוזריו. לדוגמא על מנת לשתות מים הוא היה צריך שישימו את הכוס לפניו והיה שותה ממנו עם קשית). הוא התמודד עם נכותו הקשה והגיע עד לקבלת תואר פרופ. בפסיכולוגיה. לימד פסיכולוגיה שיקומית וחקר הרבה את חוויית המוות לצדדיה השונים.
למדתי אצלו בתואר שני. והכרתי אותו כאדם מיוחד במינו,
מלא חוכמה, רגיש מחד וחזק כפלדה מאידך.
יהי זכרו ברוך)

 

היום כתבתי שיר

 

היום כתבתי שיר במוחי,

בעת יקיצתי בבוקר

כשהמוח עוד נקי

מהבלי היום.

 

השיר הולך ונכתב

ואני משפר אותו והולך

עד שהשיר שואל אותי:

לאן אני הולך

בטרם לכל האנחות אלך…?

 

ואני שבסופו של דבר לא רוצה במותו

אלא לתת לו חיים אני רוצה,

אומר לעצמי:

לך מהר להכתיבו בטרם הולכו

בטרם יתפזרו מילותיו

ולא יאספו עוד…

 

ועוד לא מספיק לעלות רגש ההחמצה

ואני נשאל בתוכי: מדוע זה כל כך חשוב לך

לכתוב את השיר בפיזי

אחרי שכתבת אותו ברוח

שהרי כל הפיזי סופו לאבדון

ושירך נכתב בספר של הרוח..

ןבכל זאת אני מרגיש החמצה

בשבילכם קוראי היקרים והאהובים.

 

ועוד גירסה למה שהרגשתי:

ואז אני צוחק לעצמי:

אתה הקורא של השיר (שכתבת)

למה אתה צריך

עוד קוראים?

 

בבקשה תענו לי על כך

קוראָי היקרים,

משום שישירי כבר אבד לי

ולא זכיתי בקריאתכם

אז לפחות אתחלק איתכם

באכזבה.

אדם אל אדם

אָדָם אֶל אָדָם מְדַבֵּר

מְדַבֵּר בְּקוֹלוֹ, בְּלִבּוֹ, בְּדָמוֹ.

טִבְעוֹ מְדַבֵּר,

תַּבְנִית נַפְשׁוֹ מְדַבֶּרֶת,

תִּקְווֹתָיו מְדַבְּרוֹת.

בְּצַעֲקוֹתָיו, בִּלְחִישׁוֹתָיו, בִּשְׁתִיקוֹתָיו –

אָדָם אֶל אָדָם מְדַבֵּר.

אדם אל אדם מדבר

מדבר בקולו, בלבו, בדמו…

טבעו מדבר,

תבנית נפשו מדברת,

תקוותיו מדברות…

בצעקותיו, בלחישותיו, בשתיקותיו –

אדם אל אדם מדבר.

 

שירים ליהל 2

 

שירים ליהל 2

שמות השירים

שמחנו באושר הזה להיות

עולם ועוד עולם ועוד עולם…

להתחיל הכול מהתחלה

ללב אין שיטה

למציאות יש שיטה

התעלמות

האהבות לא מתות

הסוף

אם פתאום יבוא

צורה שכבר איננה מתרפקת

איש הפיל

שיר על סטטיסטיקה של דחוקים

בנפול הממוצע על האדם…

הערכה למילה

אילם מרוב מילים

דו שיח של אילמים

מכונת החיים

נפילות

אלוף-נפילות

צלם את המוח החי

והיו עיניך רואות את מוריך

קח לך כתם

שתגיע למקום הכי מאוזן בחיים

חכמת הגוף

זקיפות

לברוא מחדש

תן לחוליות את אשר לחוליות

רפד את הפצעים

ריב ומלחמה

פתאום נפל הרוח…

להד"ם

ללא לאות

איך היה שם במצריים

בוא ונגיד טוב שיהיה טוב

הא השאלה

החבר הטוב

העתיד לא נראה לו והוא שר

הגשמת חלומות

לעבוד את החיים

הזיכרון המיתולוגי

בגן המציאות

ריגשה בתוך ריגשה

מה הסיפור שלי?

אבא

נוגע בגבעות עננים

ללמוד מחדש

חמש סקיצות על החיים כמופע אור-קולי

שפות

שפת הלב

ידען השפות

מילים שעוזרות

אילם מרוב מילים

שכחתי

עצוב לראות שלד בניין דהוי ומוזנח

הכיוון הנכון

גם בעציצי חרס פשוטים

התקווה צומחת בכל כלי

מעבר הקולות דרך החללים

הספריה

השמש

בעניין אהבה

יש לי חשק

אפיונים

ניצנוצי נשמה

שמחת עשירים

אפילו אלפי שעונים

דוד מכרכר בכל עוז לפני ה'

כלים ואורות

לכל איש יש אולי…

לקשקש את החיים

קבלו שירים של מטורף מאהבה/ליום שמחת שירה

סערה בכוס מים

אנשים כלואים אנחנו

השירים הם כמו הסוכות

העיצות שאת רוצה לשמוע

מישהי יצאה לקרב בשבילי

 

שמחנו באושר הזה להיות

 

שמחנו באושר הזה להיות

בחלוף היום.

שמחתנו בפרחי הנרקיסים

והאדמוניות,

שמחנו בתום.

 

שמחנו במי הנחל הזכים

להשתעשע עם הדגיגים,

שמחנו בשפע הרב.

שמחנו בעלים הצהבהבים,

שמחנו גם בסתיו.

 

עולם ועוד עולם ועוד עולם…

ליהושע ידידי בנפש!

 

הלכנו בדרך המתפתלת, שם בקצה העולם

ועלינו במעלה הנחל כנגד זרימתו,

ובזמן שחצינו את פיתול הדרך בנוף הנעלם

העברת אותי מעולם לעולם –

 

כשדיברת על ההרמוניה האלוהית

שמאזנת את כל העולמות בחלל

ועל המיוחדות של עולמנו,

עולם האדם.

 

ושאלתי אותך: חלל שבתוכו עולם

ועוד עולם ועוד עולם…

אינסוף של עולמות,

לא מותיר במוחך מין חלל ?

 

וצחקת: את האינסוף מי יודע מי מכיר,

אולי אין אינסוף ובסוף יש קיר… ?

אבל את הנשמה אני לומד להכיר

לה אין קיר והאור שבה הוא אינסופי…

 

 

לְהַתְחִיל הַכֹּל מֵהַתְחָלָה

יָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁמַּתְחִילִים הַכֹּל מֵהַתְחָלָה –

עוֹד לֹא מַתְחִילִים לִחְיוֹת וּמִתְנַפֵּץ הַגַּל;

וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁהַהַתְחָלָה הִיא סֵבֶל מָתוֹק

וְאֹשֶׁר כִּמְעַט בִּלְתִּי נִסְבָּל,

שֶׁמְאַפְשֶׁרֶת לִמְשׁוֹת מִתּוֹךְ יָם דּוֹהֶה שֶׁל זִקְנָה

אֶת דְּמוּת הָעֶלֶם שֶׁהָיִיתָ,

וְשֶׁאִם לֹא תִּטְבַּע בַּיָּם הַזֶּה, יָכוֹל לִהְיוֹת

שֶׁזוֹ תִּהְיֶה לֵדָתְךָ הַשְּׁנִיָּה.

 

ללב אין שיטה

על חכמת הלב

 

השיטה נובעת מהניסיון המצטבר והנלמד

איך לעשות את הדבר בצורה הנכונה.

אך ללב אין שיטה
הלב יודע.
לפעמים הלב חכם יותר
משבעים ושבע שיטות.

אין שיטה לאהבה,
לאהבה שלא תלויה בדבר.
שיטה לאהבה
עושה אהבה תלויה
בשיטה…

אין שיטה למהות,
המהות
היא לב כל השיטות.

השיטה היחידה להגיע ללב
היא בעזיבת השיטה.
הניסיון להגיע ללב בעזרת שיטה
היא מניפולציה על הלב-
והלב מתחמק מכל
מניפולציה.

 

תוספת לא הכרחית לנ"ל

למציאות יש שיטה

המציאות עצמה היא כמין שיטה אחת גדולה

ויש כל מיני שיטות להתמצא

בתוכה.

שיטות טבעיות ומומצאות

הגיוניות יותר והגיוניות פחות

פרימיטיביות ומפותחות

נמוכות וגבוהות;

לאמבות החד תאיות

יש שיטה מעולם האמבות,

לאנשים יש שיטות מכל העולמות…

גם לעיוור יש שיטה להתמצא

גם לחרש יש שיטה להבין

גם לאילם יש שפה לדבר

וכשהציפורים שרות סרנאדות

והפרחים מחייכים

ויש איוושה בעלים שהרוח עובר דרכם –

אתה יכול להיווכח שאין זה חלום

שאתה בהכרה

ושאפילו לעונג הזה יש שיטה

איך לפלרטט עם החושים

באהבה.

 

 

התעלמות

אני מתעלם, אתה מתעלם..

אולי כך זה דרכו של עולם

שהידוע ישתנה והמיודע יעלם.

 

עלם הייתי היום אני זקן

ומעולם לא שמעתי על מין עוף

שמקנן לנצח באותו הקן

 

ציפור נעלמת, גוזלים עפים

לפעמים יש קשר

בדרך כלל כבר אין.

 

מה שנכון לגבי יצורי שמיים

לגבי יצורי האדמה

אולי נכון שבעתיים.

 

מסלול הליכתנו איש בצד רעהו מתעקם,

הולך איש בצד עצמו, שותת דם

בעולם שהולך ונעלם.

 

האהבות לא מתות

האהבות לא מתות

אפילו כשהן מתכלות

הן לא היו לשווא.

 

אהבה לא מתבזבזת

לא הולכת לריק,

גם אהבה שנכבית

אוספת ניצוצות מקליפותיה…

 

אהבה, גם כשאינה מתקבלת –

לא אובדת,

לא מתה,

כי אהבה שבאמת אוהבת

מולידה מִבְּשָרָה אהבה…

 

והיכולת לאהוב-

לא מדלגת עלי,לא מדלגת עליך.

האהבה מרחיבה נשמת-כל-חי

והתווספות האהבה היא חוק,

חוק שחל על כולנו,

גם עליך, גם עלי.

 

הסוף

לפעמים אני חושב: הסוף,

שום דבר לא מבשר,

רק עוד יום ועוד יום חֲסֵר…

ולפעמים אני חושב: הסוף,

הכל הוא מבשר,

 

אלוהים נותן לנו לִכְסוֹף

ויש, יש לנו את זה-

מהתחלה ועד הסוף.

 

אם פתאום יבוא

דחוס בקפליו,

משתחל בכל מחיר,

נגרר בשומן כבליו,

מתעקש –

מזיע, נאבק, חשוק…

נתקע בציפורניו,

מזיל דמעות מרושלות,

נחנק לעורר רחמים,

לעורר עלבונו, זכויותיו,

תורו –

אם פתאום יבוא,

עיניו מורדות,

גולשים מילותיו

גמגמן –

שסורבלו רוב שנותיו.

 

צורה שכבר איננה מתרפקת.

והצורה הזאת

צורה שדוקרת מקרן זווית,

פעורה כאליפסה,

מטפסת על קיר…

 

קווים שלא קיוויתי

נחרטו בה.

נפשה חלולה

צלמה מחולל.

 

רישומך אל גדול נרשמים

בלי סוף,אבל אנשים ללא צורה –

לא אתה רשמת !

 

שם ישבנו, עם האנשים ללא צורה,

והיא בכתה,

מרוסקת,

כצורה שכבר איננה

מתרפקת.

 

איש הפיל
*******
הרופא שטיפל בו התרשם
ממראה גופני מגעיל ודוחה,
מעווות ומפלצתי –
שלא היה כמוהו בתולדות הרפואה.

יום אחד בלכתו ברחובות לונדון
התגודדו מסביבו חבורת יושבי קרנות וארחי פרחי
ודחקו אותו בצעקות: מפלצת! מפלצת!
עד שהתמוטט ארצה,
ובדמעות שחנקו את קולו, חזר ואמר:
אבל אני בן אדם.. אני בן אדם..
וההמון ממשיך בשלו:
מפלצת, מפלצת…

בצוואתו כתב איש הפיל:
"האדם הוא לא הגוף,
האדם הוא המוח".

אבל אני במוחי הרופס יודע שהאדם איננו
אנדרטת-גוף ביופיו האלילי
ושהאדם גם איננו המוח
בשכלו האלוהי…

ושלעולם לא אתן למוחי
לשפוך את דם מילותיי
ולחסום את צעקתי
האנושית…

 

שיר על סטטיסטיקה של דחוקים

אספתי מקרים רעים אספתי,

נוספתי באירועים,

וחשפתי בכל העצבים

את ענייני.

 

ונוצרה עקומה שהראתה לי:

מוות קטן, ומוות גדול, ולא-חיים במלוא ההצטברות.

וכך הייתה ההתווספות וכך הייתה ההתווספות:

תפנית אלוהים מצחיקה…

 

לא אמרתי כלום,

קו המתח היה ישר ונשבר

והייתי הלום.

 

והקו הזה, הקו הזה

הקו הזה המעוקם, סך הכל, בדילוגו הפעם

יוכל עלי.

כי הייתה ההתווספות חוק, כי הייתה ההתווספות חוק שחל עלי.

 

ואני נותרתי עלול (לכל תפנית)
ומחול על קו הגבול,
וגם סך הכל דגם
מאוכלוסייה אחת קטנה המעורבת
גם בי.

 

 

בנפול הממוצע על האדם…

הולכים, הולכים… כבר אחרית

הימים ההולכים ועדיין לא עלו

הנפשות מן המצולות.

 

לצוף מעל הגלים שטבעם

לסעור על קו-ים-חי

בכל מדגם.

 

ויש מדגם אדם

וגם שקופה עקומתו:

שעולה במתינות,

שיורדת בחדות,

נשית וגברית

ורכה וקשה בקצוות…

 

ובנפול עליו הממוצע

התפתל ולא מצא

מוצא.

ובלית ברירה

חי את טבעו.

 

את טבעו הוא חי

וכך, בחיותו את טבעו,

פרץ את הממוצע, בבלי דעת…

לא פעם אחת פרץ, אלא פעם אחר פעם.

כי האדם בטבעו הוא רחב ונפתח לפתחו של עולם.

 

ואילמלא הדגם של עצמו –

הדגם אותו הוא דימה,

כבר יכל להיות בעצמו –

האדם אותו הוא חווה.

 

אך לעת עתה מתקיימת התקווה

בסטיית כל איש ואיש (מהממוצע).

והמוצע לעתיד חי –

עוד לא קבל צורה.

וצורה מעוותת,

או כזו שאיננה בממוצע אחי ואחיותיי –

יש לה בדיוק אותו חלק, שווה בשווה

בנשמת-כל-חי.

 

הערכה למלה

 

אולי האילמים יודעים יותר מכל המדברים

להעריך את המלה,

ואולי האילמים יודעים פחות מכל המדברים

להעריך את המלה…

 

מי יודע ? אולי דווקא אלה

שהמלה כל כך חסרה להם,

בכלל לא מרגישים בחסרונה.

אלה לא זקוקים, כמו המדברים, לשני מיתרי קול

על מנת למשוך עליהם

קשת של מילים –

שהרי כל אברי גופם

הם מיתרים

לסימני השפה.

 

 

אילם מרוב מילים

אילם מרוב מילים

אילם ממילים שנדחקות,

שנופלות אחת על רעותה,

שסותמות זו בפני זו

את דרך המלך

למיתרי הקול –

 

המילים רוצות לצאת מהפה

ושום קול לא יוצא,

ובסוף, יוצאות המילים

בנהמה

ממעמקי הנשמה…

 

דו שיח של אילמים

–  "הגיע זמנך לשיר.

שיר את שירך בפנינו".

 

שאשיר את שירי בפניכם ?

עכשיו ?

עכשיו, שאין לי לשון ?

עכשיו, שהקול כבר לא ממשי ?

עכשיו, אתם אומרים, שיר את שירך ?

 

אכן, כך אמרנו, עכשיו!

אז מדוע הנך שותק כמי שנכרתה לשונו ?

כן, כבודכם, כך בדיוק, נכרתה לשוני.

 

צחוק אתה עושה מעצמך,

מי שאין בו שיר נטפל על הלשון…

על כל פנים, האם תוכל להציג לנו עדות לדבריך?

להציג בפניכם מה ? להציג לשון שאיננה ?

התבדחתם עלי?

 

להציג לשון שאיננה,

זה כמו לזהות מישהו שהלך לעולמו

מתוך המון.

 

ואולי [במעמד הזה עם כבודכם]

האם לא יהיה זה פחות מעשי והולם

להוציא אבן יקרה שנחלמה –

מראשו של חולם…?

 

מכונת החיים

מכונת החיים

היא המכונה המורכבת ביותר בעולם.

החיים זורמים..

החיים משתנים..

רק מכונת החיים לא משנה סדרים

דופקת ודופקת באותן פעימות

מראשית החיים

עד עצירתה

באחרית –

ידועה מראש

בנקודה –

לא ידועה מראש.

 

נפילות

 

איש אלוף בנפילות,

יודע ליפול,

גמיש.

 

מהו היפוך מצב הנפילה?

לכל דבר יש את ההיפוך שלו

לנפילה אין מצב הפוך.

לא עמידה, לא הליכה,

לא עליה, לא ירידה…

מכל מצב שלא יהיה בן אדם יכול ליפול-

על כן נפילה היא היפוך כל המצבים

ניגוד של כל דבר שלם.

הנפילה היא מצב שולל תכנון,

שולל סדר, שולל וודאות…

היא גם לא ערמומית,

אין בה רוע שמלכתחילה, היא אינה צופה מראש

ולא אורבת בפינה…

רק תמימות טיפשית יש בה בנפילה הזאת.

מבחינה פילוסופית, אפשר אפילו להביא אותה כראייה לחוסר הסיבתיות שבעולמנו,

עדות למקריות הצרופה…

 

אלוף-נפילות

האמינו לי,

אני אלוף בנפילות,

ידעתי איך ליפול,

הייתי איש גמיש.

אך היום,

שידרת החיים שלי לכל אורכה

היא במצב רגיש,

ומבחינת העצבים

אני נופל וכמעט

שלא מרגיש.

 

אין לי עיצה

איך למנוע נפילה

רק אזכיר את הידוע לכל:

למרות שזהירות לא מבטיחה מניעה

חוסר זהירות מבטיחה נפילה.

אשרי האדם הזהיר.

 

 

צלם את המוח החי

צלם את המוח החי

מכל הצדדים

צלם עם האם-אר-אי

בכל התדרים.

 

פרוס אותו לפרוסות

פרוסה ליד פרוסה

הפרד אותו לשכבות

שיכבה מעל שיכבה.

 

בכל דרך שתפלס

ביער הסינפסות

וכמה קילומטרים שתעשה

בתוך הפלונטר העצבי

לא תמצא שם את הרוח

תצא רק עצבני…

 

וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיך (יַשְׁעֵהוּ, ל')

 

מוקדש למורי ידידי פרופ. שלמה קרביץ היקר !

 

מִתְגַּעְגֵּעַ לִרְאוֹתְךָ

מְקַבֵּל אוֹתִי

כְּפִי שֶׁאֲנִי

בְּעִצְּבוֹנִי, בְּשִׂמְחָתִי, בִּלְחִישׁוֹתַי, בִּשְׁתִיקוֹתַי…

 

כְּשֶׁעֵינֶיךָ מוּרָדוֹת –

עֵינַי מַבִּיטוֹת אֶל הַשָּׁמַיִם וּמְחַפְּשׂוֹת שָׁם אֶת הִשְׁתַּקְּפוּת

מַבָּטְך,

כְּשֶׁעֵינַי מוּרָדוֹת –

אֲנִי בּוֹטֵחַ בְּעֵינֶיךָ שֶׁיָּתוּרוּ אַחֲרֵי הִשְׁתַּקְּפוּת מַבָּטִי שֶׁלֹּא   יֹאבָד בֶּחָלָל…

 

וְלַמְרוֹת שֶׁלִּפְעָמִים הַשֶּׁמֶשׁ מְסַנְוֶרֶת וּמַכְאִיבָה יוֹתֵר מִידֵי

בִּשְׁבִיל שֶׁיִּתְלוּ בָּהּ עֵינַיִם,

הָאוֹר הַמָּתוֹק וְהַטּוֹב לָעֵינַיִם

מַמְשִׁיךְ לְהָאִיר…

 

קח לך כתם

קח לך כתם

ותסעיר אותו

ותדיר ממוחך

כל מחשבה אחרת.

 

כל היום רק תגביר

ותראה עוד מה ילך.

 

אתה עכשיו האדם המולך

על ממלכת כתמיו.

 

ועל המפה שלו-

עם כל ההסתברות שהוא

יפרוץ את גבולות עצמו –

כשתיתן את עצמך

בתוכו.

 

וכבר אין יותר הבדל –

בינך לבינו,

אין יותר הבדל –

בינך לבין העולם.

 

אנשים יגידו:

"וותר, וותר עליו…!

כתם אחד פחות,

כתם אחד יותר…"

 

אבל לך, הכתם הקטן

פַתח פֶתח נעלם,

לא תוכל לוותר עליו

ממנו יצרת עולם!

 

שתגיע למקום הכי מאוזן בחיים

אתה יושב לך בנוח על ריצפת הטוב,

אור מגיע אליך מתיקרת הנשגב,

ספרית האידיאות נמצאת מאחוריך,

תמונת האמת נשקפת מלפניך,

קישוטי  היופי משתלשלים משמאלך,

וחלון המעשים הגדול פתוח מימינך.

זהו הבית שלך.

 

היום כל משפחתך חוגגים לך יום הולדת

ורוצים להרים אותך, בשיווי משקל,

שישים ושבע פעמים,

אל המקום הכי מאוזן בחיים!

 

חמשת השירים הבאים מוקדשים לאילן לב

שריפא בעצמו את פצעי העור שפגעו בו

עם חומץ תפוחים.

(מטפל בשיטת אלכסנדר שטיפל בי במסירות)

 

 

חכמת הגוף

חכמת הגוף

הוא גוף הדבר עצמו

כשאתה נוגע בו

גוף בגוף

הוא מגלה לך את סודו.

 

זקיפות

לכל חי יש

עמוד שידרה משלו,

אם אין לו שידרה משלו,

יש לו לפחות מעטפת משלו.

 

כל חי זקוק לזקיפות משלו

גם הזקן הכפוף מזוקן,

גם מי שנושא את כל המשא על גבו,

אפילו לרכיכה יש זקיפות משלה…

 

לברוא מחדש

מהו גוף הנֵס,

הנס המוליד גוף,

הנֵס האוהב את הנאהב,

הנֵס שלא נָס מפני הפצעים הממאירים

שמוליך את אהבתו מבעדם

-כמו היו מעשי ריקמה הרקומים מאגלי טל

ומעלי שושנה וורודים-

ועושה בהם מעשי ניסים.

רוקח את הנפש

בשבע מיני מרקחת

יום יום בשבוע

שבוע אחרי שבוע

ונותן את ימיו לחזרה תמידית.

עד שהזמן מגיע והוא יודע

שהחזרה התמידית הביאה על הפצעים שבעור

את אור הבריאה.

 

תן לחוליות את אשר לחוליות

עמוד השידרה לא מתיישר מחוליותיו

ואיננו מתייצב מעצמו

כל עוד כל העולם עומד עליו

ושובר לו את גבו…

 

אך מה זה יועיל לך לצעוק על העולם,

ממילא לא יוכל העולם לזהות

את צעקתך מבין מליוני קולות

הצועקים על העולם

ותולים בו את

עיצבונם.

 

על כן תן לחוליות את אשר לחוליות

והורד את העולם

מגבך.

 

רָפֵּד את הפצעים

רָפֵּד את הפצעים בתפוחים,

הָמֵס אותם בנשיקות,

אָחֵה את השסע בחיבוק שמחבר את הנפרדים

וגואל את הנשמה היחידה מבדידותה.

נגן לה, למייחלת, את קולות החלילים ההומים

שירעידו את קירות העולם

וּמשוך את הקשתות על מיתרי הכינורות

לְמַעֲמָקֵי הנפש

והאהבה תהיה מורגשת

בכל הסולמות.

 

 

 

ריב ומלחמה

 

הריב הסמוי מכה את שורשיו בתוך מציאות משותפת-

כאשר היריבים החיים בתוכה

תופסים, מבינים ומפרשים

זה את זה

בצורה הפוכה.

 

כשהפחד של הראשון

נוסך ביטחון אצל השני

והחרדה של השני

מחזקת את הראשון.

 

שהכאב של הראשון

הופך להיות העונג של השני

והצער של השני

הוא שמחתו של הראשון.

 

 

כשהביטחון של הראשון

הוא הספק של השני

וההתחייבות של השני

לא אמינה על הראשון.

 

כשהאמת של הראשון נתפסת

אצל השני כשקר

והאמת של השני נתפסת

אצל הראשון כשקר.

 

האמת של זה הוא השקר של זה,

והשקר של זה הוא האמת של זה..

 

על אותה האמת

ועל אותו השקר

ניזון הריב

 

והפרדוכס הלא לוגי הזה

הוא הפרדוכס

הכי אנושי

שבעולם

 

פרדוכס שהתוצאה הלוגית שלו

היא מלחמה.

ומלחמה היא המעשה

הכי לא אנושי

שבעולם.

 

פתאום נפל הרוח…

המפרשים שנפרשו לכל אורכם

התקמרו בקבלם את הרוח בחזם

והתמלאו כוח להשיט את הספינה

לכיוון געגועיה…

ואז פתאום נפל הרוח, המפרשים התדלדלו

והספינה נעמדה על מקומה מתנדנדת

על פני גלים חרישיים שאינם

מובילים לשום מקום.

 

איך מזיזים את הספינה שלא תלך

בעקבות עצמה, שואל את עצמו

רב החובל,

איך מגייסים את הרוח

לשוב ולהשיט את הספינה באותה העוצמה…

ומודים המלחים באומרם:

טוב לנו באין רוח,

כל רצוננו להמשיך לנוח.

 

עכשיו, באין חשק באין מוח,

איך מחזירים את רצונם

להמשיך להשיט בכל הכוח ?

 

 

להד"ם

להד"ם, הן לא היו דברים מעולם,

להד"ם, הן מעולם לא נפתחו פצעים,

לא נזל דם,

ומי שגיחך ולעג ולא הוציא מילה טובה

היה כלא היה.

 

וכל אלה שרקדו מסביב

כאילו יש גולם במעגל

כבר יצאו מהמשחק.

 

ומי שהרגיש שיצאה נישמתו

ונותר אך כגוף –

התעורר מחלום רע…

 

והמציקים שהתכוונו להציק-

לא הציקו

והקללה לא פעלה…

 

וכששמעו הטפשים את הבדיחות על חשבוננו

צחקו כמוצאי שלל

ואילו את החכמים הבדיחות הללו

לא הצחיקו כלל.

 

והארץ לא רעשה

והאדמה התמידה בשתיקתה

והשמים לא נפלו-

ולא היה מי שיתפעל מהמצב…

 

לכן כמעט טבעי היה

שלא נאמרה תודה לאל

והטרחנים שלא הפנו את הגב

המשיכו לסגוד לעגל הזהב.

.    .

ללא לאות

היום מאיר ללא לאות

הלילה מחשיך ללא לאות

האדמה מצמיחה ללא לאות

הארץ מסתובבת סביב עצמה ללא לאות

אתה רץ מסביב הארץ ללא לאות

ומחפש מנוחה ללא לאות.

 

איך היה  שם במצרים?

דם היה דם

ומכות היו מכות…

ואבוי לאב המצרי ואבוי לאם המצריה

שעה ששכלו את הבן את הבת

בעצם את הכל במכה אחת

כמה נוראית היא המכה

סוס ורוכבו טבע

בים הבכי.

בכל העיתים והקורות

עוד לא פגעה מכה

כמו מכת הבכורות.

 

איך היה שם במצרים?

המציאות לא הייתה חלום

והמכה הלכה ופשטה בכל הארץ.

 

הנקמה הייתה קשה

כל אכזר ניגף

כל מקום הוצף

היאור הפך לדם

וקול הבכור דמם

האחים הצעירים התחבאו

והזקנים  נבהלו פן לא יישאר להם מקום בבתי הקברות שהתמלאו בקברי הצעירים

והחכמים המופתיים נבהלו פן לא תהיה קבורתם כדין

קבורת הצדיקים

וכך לא ייזכר שמם

לא על חופי היאור

ולא בנמלי הים…

 

ופרעה המשיך להעבידנו בפרך

בדם ואש

ללבן לבנים ולהעמיס סלעים

בדם ואש

וילדים כזקנים הלכו לקושש.

ומשה לא משה

ואהרון לא פדה

פרעה המשיך להעביד בפרך

ומרים תופפה באגרופיה על חזה המצומק

ושרה לגלים שלא ישטפוה…

 

 

 

בוא ונגיד טוב –

שיהיה טוב !

הייתה אומרת לי הספרנית הגדולה שלי,

הגדולה מהספרים…

כואב לי הגב, הייתה אומרת באותה נשימה,

הגב  כואב לי לא יודעת  מה לעשות…

ובאותו דיבור היא ממשיכה לעמוד זקופה וחזקה

וחשבתי על הבכי הפנימי שלה

שלא יוצא מהפנים

ויוצא מהגב,

וכך היא עומדת זקופה וחזקה,

ודמעותיה שלא יורדות מלפנים

קשורות לה מאחור,

ולא טוב לה,

לא טוב לה כשהיא  חוזרת ואומרת

בוא ונגיד טוב –

שיהיה טוב !

 

אומרים עליו

(השיר נכתב לכבודו של שמעון פרס, הנשיא)

אומרים עליו: איש ערמומי.

אבל איך ערמומי ומחשבות לו כה תמימות ?

אומרים: מחשבותיו ערמומיות,

אבל איך ערמומיות ותמימותו תמימות ממגנטת ?!

 

אומרים שהאגו שלו גדול-ממדים

ולא מסבירים: איך אגו גדול-ממדים

מסוגל לוותר על ממדיו

למען מטרה גדולת-ממדים ?

 

לכולם ידוע שעיניו מרחיקות-ראות

עד לאופקי השלום.

כשם שלכולם ידוע שעיניו מגדילות-ראות

עד לחלקיקי האטום.

 

גלוי רצונו שדוחף כל הזמן

ומזיז את גבולות-המציאות.

וגלויה תקוותו שדוחפת כל הזמן

ומזיזה את גבולות-החלום.

 

מייד לאחר שמתעורר

ועד לפני שנרדם

הוא מזרז את הזמן

לרוץ אחרי חלומותיו…

 

הזמן לא לוחץ עליו,

הוא זה שלוחץ על הזמן,

כדי שהשעה הזאת, כאן ועכשיו,

לא תעבור אותנו לשווא…

 

הא הידיעה (ליהושע חברי, זה בטח מזכיר ימים רחוקים)

הגד נא לי בבקשה של איזה הא אתה,

של הא השאלה או של הא הידיעה?

 

אם אתה של הא הידיעה,

איך דו שיח אפשרי לך?

אם אתה של הא הידיעה

איך משהו מעניין לך?

 

הלוא הא הידיעה אינו אלא מורה זקן קפדן

יבש ומשעמם…

אולי הוא אפילו צודק אך בודד יישאר עם צידקתו,

הצדק שלו יהיה אז רק הצדק הפרטי שלו!

זה מן כזה צדק שעושה צדק

רק איתו.

 

אך מה יעזור לו צדק קפוץ

כמעט ללא רוח חיים?

מה יעזור לו הצדק שלו

לחיות חיים מלאים?

 

יכול להיות, הגם שזאת התפקחות נדירה מאד,

שבמשך חייו, אולי בזיקנתו,

הוא יחזור לשאול.

אז ישאל הוא את עצמו:

"איך היו יכולים להיות חיי

לו הייתי מוותר מעט על הידיעה?

והאם עכשיו אין זה מאוחר מידי,

למי שלא יודע לשאול, כמוני –

להשיב את השאלה לחיי ?

 

 

החבר הטוב

הסתכל עלי מרחוק, מקרוב –

כאילו פקקתי את אוזני,

ומסכה שחורה מכסה

את עיני.

 

כאילו נפגעתי במוחי

ולבי עלי נהפך.

כך הסתכל עלי החבר הטוב,

הסתכל מרחוק, הסתכל מקרוב –

הסתכל לרע ולטוב.

 

ואני מצידי רציתי כל כך להתיישר כלפיו

חסר מנוחה הסתובבתי

לכל הכיוונים

שבינו וביני,

בינתיים, לא הרבה זמן לקח

עד שממני הוא

הלך.

העתיד לא נראה לו
העתיד לא נראה לו-
והוא שר !

איזה קשר משונה
קרה לו בין תקווה
לבין חרוז שנשר…

זה הקטן בתקווה,
שלא מחה כפיים
לניגוניו –
ועכשיו הוא מוחה

את דמעות העבר
צוחק לעתיד
ושר.

העולם היה כל כך

גדול עליו –
אך הוא התהפך
על פניו
ושר.

איזה קשר משונה
קרה לו בין תקווה
לבין חרוז שנשר..

לפתע פתאום הוא
מחייך אל העולם
ושר!

לפתע פתאום הוא
צוחק עד לרוויה,
מוציא את עצמו
מן הערבוביה
חוזר על הברות השיר
בהדגשה
עד כמה שאפשר…

העתיד לא נראה לו –
והוא שר… !

 

הגשמת חלומות

לא עצוב במיוחד לא שמח במיוחד

והחיים עוברים, אחד לאחד.

לא מתוח במיוחד לא שלו במיוחד

אבל מושך, אחד לאחד.

לא עייף במיוחד לא ער במיוחד,

אבל חולם, אחד לאחד.

לא צעיר במיוחד לא זקן במיוחד

ולא מגשים אף חלום אחד.

 

לעבוד את החיים

 

לעבוד את החיים

מבוקר עד לילה ומלילה עד בוקר

לקחת חופש רק בחלומות…

 

להיות ער

מבוקר עד לילה ומלילה עד בוקר

לישון רק בחלומות…

 

לחיות את החיים

מרגע היש ועד רגע האין

ולמות רק בחלומות…

 

הזיכרון המיתולוגי

בחלום –

הזיכרונות הנשכחים מהעבר,

כמו שעונים מעוררי-נשמה,

מתקתקים את סיפוריהם בלחש.

 

במציאות –

הזיכרונות השייכים לעתיד,

כמו שעונים מעוררי-גוף

מעוררים את שאיפותיהם בקול.

 

גם החלום וגם המציאות המלחיצים

בונים בך את הזיכרון האחרון,

את הזיכרון המיתולוגי.

אבל המוות הרי לא ישכח ולא יזכור,

שכן, המוות איננו פסיכולוגי (*).

 

(*) ע"פ אימרה של מרטין בובר

 

 

בגן המציאות

בגן המציאות

זורעים קרעי חלומות

ומשקים אותם מים ממעיינות העתיד

וקוראים בקול רם את קידודי הדי אן אם שלהם

ולאחר שיודעים משהו על תקוותיהם

מניחים תקווה על תקווה

ושומרים עליהם כמו ששומרים על מכתבי אהבה.

עד שמתפורר הנייר, נשחת הכתב

ומתעמעם הזיכרון על האהבה ועל האוהבים

שהיו אי פעם.

 

ריגשה בתוך ריגשה

ריגשה בתוך ריגשה , כצלחת בתוך צלחת

הגודש גדול מידי. מבלבל יותר מידי.

דַי! אני הולך לשבור את הצלחות

השקופות והשבריריות האלה.

 

אני מנסה לשבור. זורק צלחת…

לא נשברת. זורק עוד, לא נשברת…

הן לא רכות כמו שהן מורגשות.

הן לא שקופות כפי שהן נראות.

הן מברזל…

לעזאזל.

 

רגשות מברזל.

אי אפשר לתאר איך  מרגישים

כשחרבות כבדות מימי הביניים

מונחות במחסן הלב

 

וכאשר נוגעים בהן היום

הן דוקרות כאילו רק אתמול השחיזו אותן.

 

מה הסיפור שלי ?
הסטאטוס של האדם זה לא כל האדם,
זה אפילו לא השכן של השכן שלו,
ובטח זה לא מה שהוא מספר לאהובתו
ובטח ובטח זה לא מה שהוא מספר לעצמו.

אז מה כן מספר האדם לעצמו?
אני מת לדעת מה האדם מספר לעצמו.
האם אני יכול להשתתף בסיפור
שהאדם מספר לעצמו,
או שכל הסיפור הזה
הוא רק בין האדם לבינו ?

ואם הסיפור האמיתי נשאר לעולם
רק אצל האדם,
עולות כמה שאלות תם:
מדוע יחזור האדם ויספר את כל הסיפור לעצמו
כאילו הוא בעצמו
איננו מכיר ויודע את הסיפור של עצמו?
ומדוע רק לעצמו יספר האדם
ולא ירצה לשתף איש זולתו?
ואם זו אמת שהאדם איננו מודע
לסיפור של עצמו,
איך הוא מספר לעצמו
את מה שאיננו מודע לו?

סוף דבר, מהו הסיפור,
הסיפור כשלעצמו,
אולי זו רק בדיה
שיש בכלל כזה סיפור…

ואם בכל זאת יש סיפור –
אולי הסיפור הזה הוא אתה,
אולי הסיפור הזה הוא אני,
אולי אני ואתה זהו כל הסיפור.

 

אבא

אתה לא גבוה ולא חזק

כמו שאתה נראה,

אתה לא חכם כמו שהייתי רוצה

ואתה לא חם כמו שהייתי צריך.

 

אבל אני זוכר את ידך הגדולה והקשה

שהייתה עוטפת את ידי בחום.

את היד המיובלת, היבשה מעבודה קשה,

שאמרה לי את כל מה שלא אמרת.

ואני זוכר את עיניך שהביעו את אהבתך אלי.

ואת קולך הנמוך והמלא שהסתיר בתוכו את דאגתך לחיי.

 

נוגע בגבעות עננים

נוגע בגבעות עננים רכים המקבלים

צורות עגולות, נשיות.

נוגע בחול הרך , החם נימוח,

עורם אותו בצורת גוף

וחולם עליך

שאת כל גרגר וגרגר שאני חופן בידי –

ארצית שכמותך,

שאת נוצת ענן המדגדגת את נישמתי –

שמימית שכמותך.

שהעריה שלך מלבינה כמו אור על המים

חלקות עורך מציפה את חושי

וסופגת את מהותי לקירבך

כמו שספוגי הים סופגים

את הים.

 

ללמוד מחדש

את כל האלף בית

באתי לרקוד

והרצפה התעקמה,

ריחפתי כלוליין

והחבל נקרע.

פתחתי בקול זמיר

ושרתי: קרע, קרע…

 

רציתי לכתוב מעשיה:

על זמיר ששר בקול עורב,

על חבל שנקרע ללוליין בעת שריחף

ועל רקדן שרקד על ריצפה עקומה.

אך התבלבלו לי האותיות ונבלעה השפה…

 

חיכיתי לאות ולמופת,

אך שום אות לא נראה ולא היה מופת –

והצטרכתי ללמוד מחדש

את כל האלף בית.

 

חמש סקיצות על החיים כמופע אור-קולי

"מופלא בעיניי איך דברים מתחברים ונארגים זה בזה ממקורות כ"כ שונים, החיים יש בהם משהו כמו מופע אור-קולי אם שמים לב לחיבורים האלה" (קרן)

סקיצה 1:

*******

הילד התעורר משנתו והשתאה

על מינסרה של קרני אור מפזזים מחלונו;

עצם עין אחת והסתכל בהפתעה,

עצם עין שניה והסתכל בהפתעה כפולה,

עצם שתי עיניים חזק, פקח אותן וראה

עולם מלא זיקוקי די נור צבעוניים

שמילאו לו משאלה.

 

כשהילד היה מבוגר עצם עין אחת

לא לראות את ילדיו גדלים והולכים.

עצם עין שניה לא לראות את הוריו

מזדקנים והולכים. עצם שתי עיניים

לא לראות את עצמו עומד במקום.

 

כשנפקח עיניו מחדש

עטו עליו צללי חייו

והזכירו לו את האור

שלא מומש.

 

אז הוא שוב רצה רק לחזור ולהיות הילד

שעוצם עין אחת ורואה אור חלקי ושבור

שעוצם עין שניה ורואה אור שלם וברור

שעוצם שתי עיניים ורואה זיקוקין די-נור.

 

סקיצה 2:

*******

פנטזיה לא גמורה

של זיקוקים

שנולדים משניה לשניה

מכל שביב אור

דור אחרי דור.

גיאומטריה בלתי אפשרית

של שרשראות מרצדות

המתפתחות בלי סוף

לגשם של מיזרקות,

שלל צבעים, אורות וקולות.

 

לפתע בתוך הים העצום של פטריות האור

אני מגלה משפחות- משפחות

ומזהה דמיון מה

בין אח ואחות.

אז צועק: "אהה!"

המפתחות בידי…

אז צוחק: "חחה!"

זה רק מופע אור קולי…

 

סקיצה 3:

*******

החיים זורקים  אותך לאויר ואתה מתפוצץ

לאלפי ריצודי אור

זיקוקי הנפש

זיקוקי הדם.

 

דם הנפש הזוחלת מבפנים

ויוצאת החוצה באור גדול.

 

סקיצה 4

******

אלף שמשות לא יביעו כמו שמביע

מבעך

ואלף זיקוקי די נור

לא יספיקו להעביר את הזיקה

שנוצרת ביני ובינך.

 

סקיצה 5:

******

אם לתוך העיניים המביטות בי עתה

אני נותן את כל כולי –

יוצאת הנפש ממאורתה

ומאירה את החיים במופע אור קולי.

 

שפות

יש שפות ויש שפות

יש מדוברות ויש מלוחשות

ויש את הדמומות

שלא מצליחות להוציא הגה

שלא מביאות את הצעקה

שלא יולדות

שגם אם עוברן בכרסן הן

נותרות

עקרות.

 

שפת הלב

שפת הלב היא שפת האם,

בתוכה שטות להן המילים

כמו סירות בים האושר.

פתאום גואים גלי העצב

הופכים את הסירות

ומטביעים אותן במצולה

השותקת.

 

ידען השפות

ידען השפות מדבר וכותב בשבע שפות

ידען השפות יודע עברית על בוריה

ערבית, צרפתית, אנגלית, גרמנית ספרדית ורוסית

ואפילו בסינית הוא לא יודע לשתוק…

לידען השפות שלנו יש כשרון טבעי לשפות

לתחביר, לדקדוק ולחוק

אך ידען השפות שלנו לא יודע את שפת הלב

ומעודו לא השמיע שום מילת אוהב.

 

מילים שעוזרות

האם מילים יפות אינן מילים שעוזרות ?

אולי הן עוזרות למי שנפשו מלאה

אבל מי שנפשו ריקה

לא יכול להשיב את נפשו

בקינוחים –

הוא חייב לקבל את

אבות המזון.

אלוהי המילים

בבקשה תן מילים משביעות

למי שבשבילו מילים

זאת שאלה של חיים.

 

שכחתי

שכחתי את עורי העוטף את גופי

ולא זכרתי שזה אני ובשרי

ולא זכרתי את שמי

ושכחתי את חברי ואת קרובי ואת משפחתי

ולא זכרתי את אלוהי

ולא עוד תפילות ולא עוד בקשות

ולא עוד ציפיות

ולא ידעתי את עצמי ובשרי

ושכחתי את כל תורת החיזור

ועל משכבי בלילות סמרו שערותיי

והייתי הומה כחיה

ובקומי בבוקר משתין ככלב

ואח"כ אוכל כחזיר

ולא ידעתי איך אני יכול

את נשמתי שוב להחזיר.

 

עצוב לראות שלד בניין דהוי ומוזנח.

מה קרה לבנייה?

הרי התוכנית תוכננה,

האבנים נאספו,

הוצתה האש בלבבות,

נקשרו כל הקצוות

והייתה תנופה של מנוע

בתאוצה…

 

עצוב לראות שלד בניין דהוי ומוזנח

וממנו לדעת שכל התנופה נפלטה בפליטה מוקדמת

ועבודה של ממש לא הייתה קיימת

ולעומת המלא, הריק נשאר כמעט

ללא מתום

וכל מה שנותר לעשות לגוויה

זה רק פוסט מורטום.

 

הכיוון הנכון

האם הכיוון הנכון הוא נקודת הָפְּנִים,

או אורכו ורוחבו של מקום ?

מקום, נניח לצורך השיר, בין אדמה לים

שבו גלים הומים פוגשים את דממת החול

בדיבור הולך ומתגלגל אל טבע עומד ומקבל

עם חיבוק אבהי-אימהי האומר הכל

בנשיקת קודש עם החול…

 

 

גם בעציצי חרס פשוטים

גם בעציצי חרס פשוטים

פורחים פרחים

ואפילו ארגטלים ווניציאניים

לא ימנעו מפרחים ליבול.

 

התקווה צומחת בכל כלי

התקווה צומחת בכל כלי

וגם כלים סדוקים יכולים להכילה.

ושלא כמו הפרחים

תקוות לא נובלות לעולם

 

 

מעבר הקולות דרך החללים

הכאב לא נשמר בתוך כלים

שלא יכולים להכילו

והמילים שיכולות להכיל כאב

מוליכות אותו לאן שהולך הדיבור

והדיבור מסתנן דרך הסדקים

ובא על השברים.

 

ובד בבד עם קול האנחה העולה מלמטה

מגיע קול רך מלמעלה,

והמעבר של הקולות דרך החללים

מבליע את הכאב עם זרימת המילים.

 

הספריה

כל  עלה רושם

את נידנודיו ברוח

ורישומיו שמורים לתמיד

בספריה הירוקה.

 

כל ציפור מציירת

את מסלולי מעופה

על פני רוחות השמיים.

וציוריה אצורים לעולם

במוזיאון התכלת.

 

רק לחולות הנודדים

במדבריות

שמפסלים את הצורות

הכי מפתיעות על גבעות-הזהב,

אין להן צופה ולא יהיה להן צופה.

במוקדם או במאוחר הן יתפרקו לנצח…

 

השמש

השמש מאירה לכולם

יש מי שרואה ויש מי שמסתנוור

השמש מחממת את כולם

יש מי שמתחמם ויש מי שנשרף,

אנחנו השונים –

השמש תמיד אותה שמש.

 

בעניין אהבה
אהבה
משפיעה על כולם,
תמיד אפשר לתת ממנה עוד ולקבל ממנה עוד.
גם לו היו כל השמיכות שבעולם מתחברות
לשמיכת אהבה אחת גדולה
היא לא הייתה מספיקה לכסות את כל
חסוכי האהבה.

לו אחד מכל עשרה אנשים היה משפיע אהבה
כי אז תשעה מכל עשרה היו נפתחים ופורחים.

לו היינו מלמדים את עצמנו לאהוב
היינו תמיד אהובים.

האהבה לוקחת את האוהבים למחוז נפש מיוחד במינו;
היא מפגישה אותם עם
האתה הנצחי.

מי שאוהב אלוהים ולא אוהב אנשים,
אוהב את השלכת-עצמו על תדמית בלתי ברורה.
אין זו אלא אהבה זרה, על משקל של עבודה זרה,
זרה לאלוהים.

רק מי שאוהב אנשים, הוא אוהב אלוהים.
גם מי שאוהב אנשים שמבחינתו הם
צאצאי קופים קדמונים,
השקפותיו האנתרופולוגיות לא יוכלו
לכבות את אהבתו –
אהבתו היא אלוהית.

 

יש לי חשק

יש לי חשק לעשות עניין גדול מכלום.

איזה עניין גדול אפשר לעשות מכלום

אפילו שכל כך מתחשק?

 

החשק עצמו הוא כבר עניין גדול…

וגם כלום זה כבר משהו..!

לא ?

 

שופנהואר הפסימיסט הגדול תלה בחשק

את כל עולמו.

אבל, במחילה, לא הייתי תולה בו

את כל עולמי.

בכל זאת, חייבים להודות;

שהפסימי והדיכי לא הולכים טוב עם חשק…

וכמו ששתי הנבלות מוציאות מהבן אדם את החשק-

החשק יכול גם להוציא מהבן אדם את שתי הנבלות…

 

וּבכל הכבוד,

העולם כחשק

שאין בו אפשרות

מדכא הרבה יותר מעולם

שיש בו אפשרות

ואין בו חשק…

 

אך מי יכול לחיות בְּעולם ללא חשק ?

 

אז מה היה לנו פה?

היה "חשק" והיה "כלום"

וראינו שאפילו כלום הוא משהו

כשיש חשק לעשות ממנו

עניין גדול…

 

אפיונים

 

צב,

לא ממהר לשום מקום

שריון עבה מעוצב

ותפיסת מצב

חרדתית

 

ציפור,

ציוץ שיכול לעצבן

או לעורר השראה

התמצאות בין-יבשתית

מופלאה.

 

צב בתוך עצמו

מוצא מרגוע

ציפור פורשת כנפיים

מה שיותר גבוה…

 

נצנוצי הנשמה

נצנוצי הנשמה המנצנצים ביקום

הלו הם האור החוזר

מהזיקה הנוצרת בכל פגישה אמיתית:

בין אני ואתה.

 

בפגישותיהם

שולחים האניים מעצמם אורות

לנצנץ בין כוכבים

ולהחליף ד"שים עם

קרובים ורחוקים…

 

שמחת עשירים

 

שמחת עשירים

עשירים באושרם

היקום הוא שימחתם.

שמחת עשירים היא שמחה

ממה שיש וממה שאין

כשהסוכר מקבל טעם של דבש

ופת יבשה מריחה כחלה טרייה

ודין הפרוטה כדין המאה…

 

כששמחת חבריכם היא שמחתכם

ועושרכם גם משלכם הוא וגם משלהם –

שמחתכם היא שימחת עשירים.

 

אפילו אלפי שעונים 

אפילו אלפי שעונים שמחוגיהם

רוטטים עכשיו

לא יכולים למחוק את זמן החיים

שעבר ולא שב.

אלפי שעונים לא יכולים לטעות במקצב

ואלפי השעונים מתקתקים

רק בכדי שזמן האהבה לא יחלוף לשווא…

 

 

דוד מכרכר בכל עוז לפני ה'

"ודוד מכרכר בכל עוז לפני ה'…

ומכל בת שאול נשקפה בעד החלון ותרא את המלך דוד מפזז ומכרכר לפני ה' ותבז לו בלבה…

וישב דוד לברך את ביתו ותצא מיכל בת שאול לקראת דוד ותאמר מה מה נכבד היום מלך ישראל אשר נגלה לעיני אמהות עבדיו כהגלות נגלות אחד הריקים."

…ויאמר דוד אל מיכל: לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר-בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל-בֵּיתוֹ, לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל-עַם יְהוָה עַל-יִשְׂרָאֵל; וְשִׂחַקְתִּי, לִפְנֵי יְהוָה.

וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי; וְעִם-הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ, עִמָּם אִכָּבֵדָה. (שמואל ב' פרק ו')

 

 

דוד:  הללויה !

מיכל: פרחח, פרחח !

דוד: לְךָ השבח לְךָ ההודיה !

מיכל: מי זה פה המלך שמָלך ?

 

דוד אל העם:

שירו שירו, בקול גדול,

ריקדו ושימחו בפני כל יכול,

שימחו בכל לבבכם

ותחזו אלוה בבשרכם!

 

העם:

נרקוד נרקוד נקפוץ בכוח

ננער ונטלטל את כל גופנו

נשמח בלב נשמח במוח

בכל לבבנו ובכל נפשנו.

 

דוד אל העם:

הסעירו את דמכם

אל תחפשו מנוח

הטריפו חושיכם

ריבונכם הוא הניחוח !

 

העם:

עד שהשמחה בדמנו תסער

עד שההודיה תמלא לבבנו

עד שהאש בתוכנו תבער

עד שנחזה אלוהים בבשרנו.

 

מיכל: שיחקת אותה מלך ישראל

דוד: שיחקתי לפני האלוהים

מיכל: שיחקת כאחד הריקים

דוד: את עצמי שיחקתי מתנה לאל

 

מיכל: שיחקת משחק רע

דוד: חיים ללא הודיה הם קבר ללא ציון

מיכל: את חייך קבור מבושה

דוד: חיים ללא הללויה לא שווים זיון…

 

 

מיכל: כאחד הנקלים תדבר,

לא מלך לא משורר תהילים…

דוד: וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת, וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי

כל עוד הנני מגיש לאלוהים את חיי.

 

 

כלים ואורות

כל העולם מלא מכם ואתם ממלאים את כל העולם

ברצונכם אתם מזדווגים

ברצונכם אתם נפרדים

אך תמיד אתם בגעגועים

כלי אל  אור

ואור אל כלי.

 

כשאתם רחוקים מאד זה מזה

סימן שאתם בשבירה

שבירת הכלים

ופיזור הניצוצות.

 

ועלינו האנשים,

הטלתם את המטלה הכי עדינה שבעולם

לאסוף את הניצוצות

ולתקן את הכלים.

אנו מקבלים את המטלה הכי עדינה שבעולם

בשמחה הכי גדולה שבעולם

שמחת התיקון

תיקון עולם

במלכות

שדי.

 

בחיינו אנחנו מודים לכם ניצוצות,

בחיינו אנחנו מודים לכם כלים

שנתתם לחיינו מתנת-חיים,

שאין כמוה בחיים! –

 

שבלעדיה היו חיינו חלל

גדול וריק שבתוכו

חי אדם שאינו

מקווה עוד

לכלום.

 

ותודה לכם אנשים מורמים מעם

ותודה לכם אנשי העם,

תודה אוספי הניצוצות,

תודה מתקני הכלים –

 

על שביודעים ושלא ביודעים

אתם נותנים את חייכם לתיקון עולם

-מי בתכנון ומי ברוטינה, מי בזיעת אפיו ומי במוחו הקודח-

בהשתתפות במשימת הבריאה:

באיסוף הניצוצות לאורות,

בתיקון הכלים השבורים

ובהכנת הפגישה האלוהית

בין האורות והכלים.

 

 

 

לכל איש יש אולי…

כל אחד והאולי שלו;

אולי נחמה..

אולי תקווה..

ואולי ראות רחוקה…

 

לפעמים זה אולי שבורח מהמציאות,

לפעמים זה אולי שרודף אחרי המציאות,

ולפעמים זה אולי שמסמן   דרך למציאות אחרת.

 

יש אנשים שבשבילם "אולי…" הוא שלהבת קטנטנה ורוטטת בעולם של חשכה מוחלטת…

 

יש מי שהאולי שלו מרפרף זהיר-זהיר- זהירותיים…

ויש מי שהאולי נכבה אצלו עוד טרם נדלק…

 

לעומת אלה שהאולי שלהם קל ומהר מתאייד,

ישנם אנשים שהאולי שלהם טבוע בברזל כמו חוק –

ועל שכמותם העולם עומד!

 

כל אחד והאולי שלו,

אולי נחמה..

אולי תקווה..

ואולי ראות רחוקה…

 

לקשקש את החיים

1.

לקשקש את החיים

או לצייר את החיים?

זו שאלת החיים.

 

אפילו לא צריך כשרון ציור

כדי לצייר את החיים

צריך אולי קצת כשרון למצוא

את הצבעים המתאימים

אך גם אם הצבעים לא כל כך מתאימים

ויוצא שהחיים מתגוששים עם עצמם  –

עדיין אפשר לציירם,

מאכסימום יוצא ציור מודרני…

וגם אם אינך מבקר אמנות

אתה יכול להבחין בבהירות

בין חוסר הרמוניה בחיים

כשהחיים קשים

ובין חיים מקושקשים.

 

2.

מי שמקשקש את החיים

שמתגלש ביומיום

על עולם מניילון …

שסופסוף התבגר.. קיבל את השכל..

חזר בתשובה.. או, אינני יודע מה…

ונמאס לו לשחק

במשחקים של ילדים;

להיות ראשון.. להגיע ראשון..

והוא מבקש לשחק,

מְעבר לדמיון,

במשחקים של אלוהים,

ולא איכפת לו אם יהיה שם

אחרון

כשהוא יודע:

במשחקים הגבוהים נקרעים בזיעה ובדם

כשחוצים את הג'ונגל

התחתון.

 

ובסוף מקוששים מהחיים

קווים ונקודות ומצרפים

קו לקו נקודה לנקודה

בתקווה להשלים

את ציור העולם הלא-שלם

שצייר לנו הצייר הגדול

מהמרומים…

 

קבלו שירים של מטורף מאהבה

 

קבלו שירים של מטורף מאהבה

כי –
היום אני שמח
ובא לי לתת
לתת את כולי
לתת את עצמי לכולם
לכל אחד ואחת בעולם

לפזר כמו משוגע
שלא מרגיש כבר מה הוא נותן
רק קחו קחו הוא פותח ידיו
הוא פותח ליבו
מפזר את כספו

נותן את נשמתו
ושמח
וצוחק
ומחבק
את עצמו עם כולם
וכבר לא מבדיל בין עצמו לבינם
והוא רוקד בינותם
כמו טיפש או כמו תם
ומחזיק כל אחד וסוחב אותו גם
לריקוד מטורף שמטריף את כולם
וכולם בתוכו והוא בתוכם
כמו גלים בתוך ים
והוא כולו סערה
והומים שם כולם
והאווירה מתחממת
והוא בשמים
ואי אפשר להורידו לקרקע
בטרם כל אחד ואחד
את שיריו יקרא…
אהובים שלי הוא קורא
אהובים שלי מה לי קרה
שאני מפזר את שירי לכל קורא וקוראה
כי שמח אני היום
שמח נורא
ואוהב אני אותכם אהבה שכמוה
איש לא ידע…

 

ליום שמחת שירה

בא לי לתת

וכו'

סערה בכוס מים

תעשה עניין מכל דבר בחיים,
כל דבר בחיים
מעניין לא פחות
מסערה בכוס מים-
שגם היא מעניינת כתופעה!

סערה בכוס מים.
מה עובר על כוס שמתחוללת בתוכה
סערה?
רוח גדולה נכנסת לחלל קטן
והמים שהיא מסעירה הולכים ובורחים
עד שהכוס ריקה ואין בה מים…
האם עוד תתמלא הכוס
או תֵעשה לה קבורה נאה?

לא, זה לא הכוס שתיקבר,

זה החיים

שלא עושים מהם עניין.

חיים שלא עושים מהם עניין
מתרוקנים מהחיים
כמו הכוס מן
המים.

 

 

 

אנשים כלואים אנחנו

כלואים בגוף

כלואים בחדר

מפחדים לצאת

בגלל העיניים הלוטשות את מבטן

לעירום הכלוא בבגדנו

 

השיר  של הווייתנו כלוא

בתוך שריטה

וככל שאנו חיים אותו יותר

כך מעמיקה השריטה

והקול הולך ומזדייף

 

כל עולמנו כלוא במעטפת העצב

הקוסמולוגית

גלגל עצוב בתוך גלגל עצוב ממנו

אינספור גלגלים עצובים שמקיפים

את בדידותנו

 

והשמחה?

אומרים שהשמחה מחייה את כל העולמות

אז איפה הן עולמותיה?

אומרים שהיא מסובבת את כל גלגלי החיים

אז מדוע גלגל החיים שלי

כבר מזמן אינו מסתובב?

 

השירים הם כמו סוכות

השירים כמו הסוכות

גם מכסים גם מגלים

פיסת שמיים…

ולמרות שצלליהם מרובים מאורותיהם

מספיקים מעט קרניים

להאירם…

 

לפעמים הם מתעתעים;

אם מרגישים בתוכם בבית

הם מוציאים לרחוב…

אם מרגישים בתוכם ברחוב

הם מכניסים הביתה..

אף פעם אין יכולים להיות לגמרי בטוחים

אם מסמנים הם את הפנים או את החוץ…

 

לפעמים יופיים מתגלה בקישוטים ובחרוזים

לפעמים יופיים מתגלה בטבעיות הלא מצועצעת

ועדיין הצעצועים הם געגועים

כמו שהסוכה כולה היא געגוע אחד גדול –

 

המאפשר לצאת מהמקומות הקטנים של האני

אל המקומות הגדולים של העולם…

להסתכל עמוק-עמוק לתוך הנפש

או רחב-רחב אל העולם

תמיד בחיפושים אחרי

הסימן הנעלם

של היש…

 

העיצות שאת רוצה לשמוע

 

…באשר לעצות שאת רוצה לשמוע;

 

לצערי, מתוקה, אין לי עצות!

 

לא איש עצה אנוכי,

 

מאחר שבכל חיי עד היום נוכחתי לדעת

 

שכל העצות הטובות שקיבלתי בחיי

 

תמיד היו העצות שעמוק בתוכי ידעתי אותם

 

אך אוי כמה קשה היה לי לבצעם

 

ולכן גם התנגדתי בתוכי לקבלם..

 

 

 

לא מתוקה, לא התכוונתי לתסכל אותך,

רק אולי לגרום לך לחשוב קצת על כך

 

מה עיצות שכאלה באמת עושות לך…

 

 

אבל מפני שאין העגל רוצה לינוק

 

כשם שהפרה רוצה להניק,

 

ואולי גם בגלל שהפרה היום קצת

 

השתגעה

 

ושלא כמנהגה

 

היא מתה להניק מחלבה ודמה,

 

בכל זאת אתן לך עיצה.

 

אך אל תתפלאי יקירתי אם אומר לך

 

שאת העיצה הכי נכונה עבורך

 

את יודעת.

 

מה שאת צריכה זה טיפטיפת אומץ להתחיל לממשה.

 

ואם רק תתחילי הכוח להמשיך ינבע

 

מיתוכך. אז בבקשה.

 

 

 

זהו אמרתי די, די בתור פרה

 

שכל כך רוצה להניק, אבל יודעת ,

 

שהעגל יונק כשזה באמת רצונו

 

ואם איננו רוצה מספיק

 

הוא מראה לפרה את עכוזו…

 

 

 

מישהי יצאה לקרב בשבילי

 

והקריבה משהו מעצמה למעני

 

והקרב היה על בריאותי

 

והסיפור הוא פשוט אך נורא..

 

 

 

ואם מה שעשתה בעבורי היא הייתה

 

עושה בשדה הקרב

 

הייתה מקבלת צלש

 

אך בשדה הקרב המשפחתי

 

היא מקבלת אותי

 

 

כי הבראתי אחר כך

 

ונבראתי לה כמו שאני

 

קצת יותר מאושר

 

ופחות מדוכדך.

 

 

 

 

 

 

 

 

 

 

שירים ליהל 1

שירים ליהל 1

שמות השירים

השיר הזה הוא שיר צרוד

כמה טוב לשיר שיר טוב

להודות

שב/י

כמו תם

לחוש את האור

אהבה היא

כשהגוף צועק

מה אנחנו כבר רוצים מעצמנו?

כמה יפה הוא התמיד

של…

8 שירים של טוב

שירים על החיים ועל המוות:

אין בושה

המוות הוא החידה של החיים

נשמת כל חי

ולא תהיה למוות ממשלה

סוף טוב הכל טוב

לראות את העולם הקטן מבפנים

אם רואים

כשעכורה העין

לומר את החיים

להיות על הארץ

כשההכרה מאירה

הכאב

שני מיני דברים

יש נפשות שלא שוכחים נפשות

שירים על הזמן (אסופת שירים)

שירים על הנשגב (אסופת שירים)

השיר הזה הוא שיר צרוד

השיר הזה הוא שיר צרוד

השיר הזה הוא שיר בלי MOOD

השיר גם מזייף

ת'מנגינה

השיר נשמע עייף

מהתחלה…

אך מה איכפת, מה איכפת לי, בחיי –

אם השיר הזה חורז לי

את הפרוזה של חיי !

 

 

כמה טוב לשיר

שיר טוב

שיר שאוהב,

שבא

מבפנים

שיוצא חם

מהלב

וצורב

את שומעו –

עד שכל הפרוזה של חייו

נהפכת לשירה…

כמה טוב לשיר

שיר טוב.

 

להודות

להודות תמיד,

עד בלי די,

כי ההודיה מזרימה

חיים לנפש,

כמו שהדם מזרים

חיים לגוף.

שב/י,

רגוע/ה ושלו/ה,

וקבל/י שפע,

שפע רב –

כשהלב מתמלא

עד גדותיו…

כמו תם

לומר תודה,

כך סתם,

לומר-

כמו תם.

שלא שואל

מה הוא,

מקבל.

 

לחוש את האור

לחוש,

את האור,

בכל נשימה,

ובכל נקודה שבעור.

הבשר והאור

 

אהבה היא

לא רק הבשר,

לא רק העור.

אהבה היא

הכוונה

להָגִיהָ אור

מהבשר והעור.

 

כשהגוף צועק

כשהגוף צועק

מה יש כבר לדבר- –

הרי אי אפשר לומר,

מול הפצע והדם:

לא היו הדברים מעולם…

 

כשהגוף צועק

על הנשמה ללחוש לו בכל כוחה:

שים לבך אלי!

שים לבך אלי כל עוד אתה חי…

 

הפצע מגליד, הסימן נעלם

אך מה יהיה איתי

אם בכל כאב, בכל צער –

תשכח מקיומי,

כאילו לא הייתי

תקוותך מעולם?

 

מה אנחנו כבר רוצים מעצמנו?

– אין לנו עיניים גדולות.

מה אנחנו כבר רוצים מעצמנו?

– אין לנו שאיפות מי יודע מה.

מה אנחנו כבר רוצים מעצמנו?

אם לא את הדבר התמים ביותר,

הטבעי ביותר –

לחיות ולאהוב…

 

החיים פחות מסובכים

אחרי שמתנסים

וממשיכים…

ועם מעט חיבה פשוטה

אפילו רעידת אדמה היא רק קו התחלה…

 

כמה יפה הוא התמיד

כמה יפה הוא האתמול

כמה יפה הוא היום

כמה יפה הוא המחר

וכמה יפה הוא התמיד

כשאנו ביחד.

 

אז למה לנו לשים לב לקטנות?

למה לנו ללכת על פחות מידי?

הרי אף פעם אנו לא יותר מידי

גדולים עלינו כשאנו

מקווים ביחד.

 

 

שָׁל …

שָׁל כל עולמות הצער מעליך,

שָׁל, כל עוד, כל עוד-

לא כל כוחך כשל.

 

ומהר שלל:

שלל גרגרי כוכבים ושלל כדוריות דם רקדניות

כי כל רגע של חיים הוא לך

שלל.

 

ואם אדם נכשל?

ואם אלוהים נכשל…?

שָׁל!

שָׁל כל עולמות הצער מעליך

כי הבכי שאתה חי בו,

לא קודש הוא ולא חול.

שָׁללללללל….

 

(*) שָׁל =

  1. להשיל, להשיר, להפיל, להסיר, להוריד; לעבור נשל, לפשוט את העור, להתקלף, להוריד שכבה, להשליך מעל
  2. וגם, להיות רגוע, להיות שליו, להיות נינוח, לשבת שאנן, לשקוט, להיות נטול דאגה

 

7 שירים של טוב

הסבא רבא, רבי יחיאל מאיר מגוסטינין, (ה'תקע"ו, 1816כ"א בשבט ה'תרמ"ח, 1888) שנודע בכינויים 'בעל התהילים' או 'היהודי הטוב '

עמד על הטוב:

חשב טוב, דיבר טוב ועשה טוב.

הרבה מאד שנים לפני הטרנד של החשיבה החיובית, לימד כל מי שפנה אליו, את הרעיון:

תחשוב טוב, תאמין בטוב – על מנת  שיהיה טוב.

את מכתביו הוא סיים במילים של "טוב", כגון:

"בטוב", "באיחולי טוב", "יהיה טוב", "הכול לטובה" וכד'…

ברוחו: שירים של טוב

 

  1. גם עם קצת טוב

***********

להיטיב עם החיים;

גם עם קצת טוב –

זה טוב.

להאיר את החושך;

גם עם מעט אור –

זה מאיר.

 

2.הטוב האלוהי

***********

אלוהים הוא טוב

טבע הטוב הוא להטיב

לכן כוונת הבורא בבריאתו –

היא להיטיב עם נבראיו. (ע"פ סעדיה גאון)

 

3.טוב ורע

******

החיים מחוברים לטוב,

כמו שתינוק מחובר לשד אמו.

כשהם מתנתקים מהטוב

הם בוכים

הם צורחים

והם נהיים לחוצים ורעים…

 

עכשיו גם אם תיתן להם למצוץ שד מלא חלב-

אין זה אומר שהם התחברו בחזרה אל הטוב;

עכשיו הם רק טעמו וראו כי טוב…

 

 

4.העומד על הטוב

************

חיים שנוגעים בטוב

אפילו רק בקצה קצותם –

אי אפשר לומר שהם

חיים לא טובים.

 

כי כל מי שנוגע בטוב:

מלפניו, או מאחוריו, או מצדדיו –

הוא העומד על הטוב… !

 

5.הטוב מכל הלא-טוב

***************

לא תמיד טוב כמו שהיינו רוצים,

הרבה פעמים פחות טוב ממה שמקווים,

אבל עדיין זה הטוב מכל הלא-טוב !

הטוב שבכל הלא-טוב

הלו הוא טוב כשלעצמו…

 

6.כמה טוב שאוספים…

***************

מה טובה היא נשמתנו

המייחלת בכל כוחה

לטוב הסופי

המוחלט.

 

אך הטוב הוא אינסופי

ולא מוחלט –

וכמה טוב שאוספים

אף פעם זה לא מעט…

 

7.לא נירא ולא נפחד

בוא נהייה בטוב.

לא נירא ולא נפחד

מפני הלא טוב,

ונתפלל שרק משל יהיה איוב.

 

נראה רק טוב:

טוב פחות וטוב יותר.

תמיד רק טוב.

 

בואו ונגיד טוב –

נגיד טוב שיהיה טוב.

 

שירים על החיים ועל המוות

 

אין בושה:

 

אין בושה לנוכח המוות.

המת מופשט מנכסיו

מופשט מבגדיו

ומופשט מגופו.

 

הוא רק מופשט.

ככל שילבישו אותו

ימשיך לשכב בפישוט אבריו,

יגלגל את עיני הזגוגית שלו

ויעווה את פני המסכה

ברצינות של מת…

 

עכשיו כבר שום דבר לא יעזור.

חדל להרעיש עולמות בשבילו,

כבה אורו.

המוות הקיש,

לך ותגיד קדיש..

 

*

 

המוות הוא החידה של החיים

 

המוות הוא החידה של החיים

והחיים הם החידה של עצמם.

 

האם המוות נוצר כי החיים רוצים כבר לחזור אל עצמם,

כמו ילד שהשתולל דיו ורוצה כבר לחזור אל עצמו ?

 

או שבזמן מסוים

הם מתחרטים על יציאתם

מהמקום שממנו באו

ועל כן הם רוצים לחזור בחזרה  ?

 

ואולי הם חוזרים וחוזרים על עצמם,

פעם בתחפושת של ילד ופעם בתחפושת של זקן ?

 

אז מדוע לפעמים הם אומרים לא לעצמם,

ולפעמים הם נותנים לעצמם להזדקן ?

 

נִשְׁמַת כָּל חַי

***********

הַסִּפּוּר שֶׁל טיך נהאת חאן:

"יוֹם אֶחָד, כְּשֶׁעָמַדְתִּי לִדְרֹךְ עַל עָלָה יָבֵשׁ,

רָאִיתִי אֶת הֶעָלֶה בַּמֵּמַד הַמֻּחְלָט.

רָאִיתִי שֶׁהוּא לֹא מֵת מַמָּשׁ,

אֶלָּא הִתְחִיל לְהִתְמַזֵּג עִם הָאֲדָמָה הַלַּחָה

וְהִתְכּוֹנֵן לְהוֹפִיעַ עַל הָעֵץ בָּאָבִיב הַבָּא בַּצּוּרָה אַחֶרֶת.

חִיַּכְתִּי אֶל הֶעָלֶה וְאָמַרְתִּי לוֹ:

אַתָּהּ מִתְחַזֶּה !"

 

*

      

נִשְׁמַת כָּל חַי

בְּנִשְׁמַת הָעוֹלָם

וְנִשְׁמַת הָעוֹלָם

בְּנִשְׁמַת כָּל חַי.

 

נִשְׁמַת הָעוֹלָם בְּנִשְׁמַת כָּל חַי:

מוּסִיקָה מְנַגֶּנֶת בְּחַיַי.

נִשְׁמַת הָעוֹלָם בְּנִשְׁמַת כָּל חַי:

עָלִים יְרֻקִּים צוֹמְחִים עָל עֵץ חַי.

 

נִשְׁמַת הָעוֹלָם בְּעָלִים

שֶׁצּוֹמְחִים וְנוֹשְׁרִים

נִשְׁמַת הָעוֹלָם בְּעָלִים

שֶׁנּוֹשְׁרִים וְצוֹמְחִים…

 

בַּחֲגִיגַת עַלְעָלִים שֶׁעוֹלִים

וְיוֹרְדִים,

בַּחֲגִיגַת עַלְעָלִים שֶׁיּוֹרְדִים

וְעוֹלִים…

 

בְּנֶּשֶׁף שֶׁל מַּסֵּכוֹת:

כְּשֶׁרוֹקְדִים פַּעַם עִם זֶה

וּפַעַם רוֹקְדִים עִם הַבָּא.

פַּעַם בְּמַּסֵּכָה יְרוּקָה,

וּפַעַם בַּמַּסֵּכָה צְהוּבָּה.

פַּעַם בָּעוֹלָם הַזֶּה,

וּפַעַם בָּעוֹלָם הַבָּא…

 

ולא תהיה למוות ממשלה

****************

ולא תהיה למוות ממשלה.

הציפורים יצייצו בכל מקום,

העצים יגדלו לגבהים,

והאנשים יתרחבו מבפנים.

 

נצחק ולא נבכה, לא חשוב על מה…

והשמחה תהיה אחותנו התאומה.

 

משפחתנו המורחבת תחיה בכל העולם

וכל אחד מאתנו יהיה אזרח העולם.

 

התינוקות יהדרו את פני הזקנים והזקנים יהדרו את פני הקשישים והקשישים יהדרו את בני האלמוות –

כי לא תהיה למוות ממשלה.

 

אפילו העני יעשיר בבוא הזמן,

ובבוא הזמן גם האיטיים יגיעו

אל מקום הממהרים.

והממהרים ייקחו להם את כל הזמן

בין זמן לזמן.

 

אך למרות שהחלומות יהיו ארוכים,

הימים יהיו קצרים,

המעשים יתרבו מאד בעתיד-

והאין-סוף יהיה רחוק כתמיד.

 

סוף טוב הכל טוב

סוף טוב הכל טוב. על כן טובים הם החיים.

שבסופם: אמא-אדמה אוספת ואב-תבל מקבל
וכל יצירי הרוח מפשיטים ממך את המוות
ופורשים לפניך את החיים
וקול ה"אהה" שלך מתגלגל
לכל אורכו ורוחבו של יקום חייך
ומעיר אותך מהשינה העמוקה שישנת בתוכם.
על כן, קום חבר והתחל להתעורר…

 

 

  לראות את העולם הקטן מבפנים

 

לראות את העולם הקטן מבפנים,

כי העולם הקטן מבפנים,

הוא טיפה מהעולם הגדול,

והרי מה שיש בטיפה יש בהכל…

 

  אם רואים

 

אם רואים נמוך

בתוכנו ,

גם מה שבחוץ

לא נראה יותר גבוה…

 

כשעכורה העין –

אפל גם הרקיע,

כשמתבהרת העין –

גם רקיע אפל מאיר אור גדול…

 

  לומר את החיים

 

לומר את החיים,

לבאר את היומיום,

להרעיד את הזמן

שעליו עומד המקום.

 

  להיות על הארץ

 

להיות על הארץ

ולהרגיש את השמיים,

לצאת מיתוך מה שהיה,

ולעבור מהוויה להוויה.

 

כשההכרה מאירה

כשההכרה מאירה

תת ההכרה נפתחת

אל ההכרה

המאירה באור גדול.

 

מזמינה חלומות מוארים

בהקיץ,

כדי לא להחמיץ

את המראות המתגלים.

 

ומפסיקה לחפש

בסדקי עבר

נסתרים,

כי מה כבר צפוי

מבעד לקורים?

 

מה שהיה,

היה –

למה לא נלך

על

מה שיהיה?

 

הלוא הכרת היש הלא-ידוע מסקרנת פי אלף

מהחיטוט החוזר על עצמו

בָּאֵין-שָׁם-כְּלוּם

האישי.

 

כשההכרה מצלמת ומקרינה

על קירות המוח

צילומים וצבעים שעין לא ראתה

ששכל לא תפס.

 

פרחי-דעת נפקחים במדבריות צחיחים

עצי-חיים צומחים על כוכבים

והרי העצב המתמוטטים

כלא היו.

 

ובתחתיות היקום, מזהָה ההכרה; מעיינות של רצון.

ולמעלה מהם: נהרות של בחירה

זורמים בקצף: לים של שמחה.

ים של שמחה, גל-אחרי-גל:

"מִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ עַד מְבוֹאוֹ

מְהֻלָּל…!"

 

ובים הזה המסירות החמה של האהבה

מעוררת את היקום לפתוח את ידיו

המקומטות והמיובלות

ולחבק את חיבוק

החיים.

 

 

הכאב

הַכְּאֵב לֹא נִשְׁמָר בְּתוֹךְ כֵּלִים

שֶׁלֹא יְכוֹלִים לְהָכִילוֹ.

וְהַמִּלִּים שֶׁיְּכוֹלוֹת לְהָכִיל כְּאֵב

מוֹלִיכוֹת אוֹתוֹ לְאָן שֶׁהוֹלֵךְ הַדִּבּוּר

וְהַדִּבּוּר מִסְתַּנֵּן דֶּרֶך הַסְּדָקִים

וּבָא עַל הַשְּׁבָרִים.

וּבַּד בְּבַד עִם קוֹל הָאֲנָחָה הָעוֹלֶה מִלְמַטָּה

מגיע קוֹל רַךְ מִלְמַעֲלָה

וְהַמַּעֲבָר שֶׁל הַקּוֹלוֹת דֶּרֶךְ הַחֲלָלִים

מַבְלִיעַ אֶת הַכְּאֵב עִם זְרִימַת הַמִּלִּים.

 

שְׁנֵי מִינֵי דְבָרִים
************
שְׁנֵי מִינֵי דְבָרִים יֵשְׁנָם בְּכָל הָעוֹלָמוֹת,
תָבְנִיוֹת מְשֻׁכְלָלוֹת יוֹתֵר
וְתָבְנִיוֹת מְשֻׁכְלָלוֹת פָּחוֹת.
עַל-כֵּן שָׁוִים כָּל הָעוֹלָמוֹת פָּחוֹת־אוֹ־יוֹתֵר…

הָיִינוּ יְלָדִים וְהָיִינוּ זְקֵנִים
וְלֹא יָכוֹלְנוּ לְוַתֵּר
וְהֵמַתְנוּ אֶת עָצְמֵנוּ
עַל שָׁוֶה פָּחוֹת וְעַל שָׁוֶה יוֹתֵר…

וְקָטַנוּ-וְגָדַלְנוּ-וְקָטַנוּ-וְגָדַלְנוּ
בְּהַרְגָּשַׁת הָיְינוּ־הַךְ
כְּשְׁרֶגֶשׁ הַקָטְנוֹת וְרֶגֶשׁ הַגָדְלוֹת
בְּתוֹכֵנוּ הֻתַּךְ.

וְנוֹלַדְנוּ מְחַדָשׁ ־
כְּשְׁהִרְגַּשְׁנוּ תְּחוּשָׁה שֶׁל אֲחְדוּת
שֶׁאֵין בָּהּ פָּחוֹת־מִידָי

וְאֵין בָּהּ יוֹתֵר־מִידָי
וְשֶׁכָּל אֶחָד מֵאִתָּנוּ הִנוֹ

חֵלֶק מֵנִּשְׁמַת-כָּל-חַי.

 

יש נפשות שלא שוכחים נפשות

 

יש נפשות שלא שוכחים נפשות

ולוחשים את שמם לחלל העולם,

אפילו שֶׁגַבָּם מופנה

אל פני הנשמה.

 

הנשמה

העולמית

זוכרת

את כולם.

 

פותחת דלתה

אל העולם

מזמינה אליה

את הנפשות

כולם.

 

כי

אוהבת

אני

אתכם

אוהבת

לְעולם!

 

שירים על הזמן

העיקר לא לפחד מהזמן

נקדם את הזמן

ונצא לקראתו

כמו לקראת ידיד

יקר בבואו.

*

ניכנס לדירת הזמן

נגור בתוכה,

נסדר אותה

ונשמור אותה כְּבָּבַת

עיננו, וכשנרצה

נצא מתוכה

ונעשה לעצמנו שָׁבַּת.

*

העיקר לא לפחד מהזמן –

להרגיש בתוכו

כבעל הבית

ולא כמו אורח-לא-מכאן.

*

אל תפחד מעודף זמן

ובחוסר זמן אל תתחיל לבעור.

קח לעצמך את הזמן,

לך לפנים או חזור לאחור.

*

לשמור על הרגעים –

כמו על גרגירי זהב,

ועל השעות –

כמו על אבנים טובות.

*

עם הזמן צריך לפעמים

לשחק בגדול,

כמו שחקן מנוסה היודע מתי

לשחק על הכל.

*

לקט את כל הרגעים

כמו מַן

ותרגיש את כל הטעמים

בזמן.

*

אתה הוא זמנך וזמנך הוא אתה

אז איך אפשר לפחד מהזמן

ולא לפחד מהחיים ?

איך אפשר לפחד מהזמן

ולא לפחד מהמוות ?

הזמן הוא חייך,

הזמן הוא מותך –

כל עוד אתה חי

בבקשה, אל תמות!

הפחד מהזמן אינו אלא –

הצל הארוך של מותך.

אל נא תפחד מהזמן –

הוא קרן האור של חייך.

לא פוחדים מהזמן

הזמן הוא נשימה מקבלת,

הזמן הוא תנועה זורמת,

הזמן הוא ראייה נקיה,

הזמן הוא שמיעה דקה.

לא פוחדים מהזמן כאשר:

הופכים אותו לנשימה עמוקה.

הופכים אותו לתנועה-לא-מקרית.

הופכים אותו להסתכלות-לא-שטחית.

הופכים אותו להקשבה מלאה.

אהבה עם הזמן

נתפרקד

לתוך הזמן

ונעשה עמו אהבה,

הרבה אהבה –

בזמן ומחוץ לזמן,

כדרכו ושלא כדרכו.

עד שנדע אותו –

עד שנדע

כמו שלא ידענו מזמן.

לנוע בזמן

לנוע בעבר

ולנוע בעתיד,

זה להרגיש:

אלף שנים ביום אחד

ואלף דקות ברגע.

*

לנוע בזמן

זה להרגיש

חיים שלמים –

ברגע…

*

לנוע במרחב

ולנוע בזמן

זה לחיות –

בכל רגע בעולם

את

כל העולם ברגע.

*

לנוע בזמן

זה לשהות ב-

הרף-האָיִן…

לעשות עסק גדול מכל רגע

לעשות עסק גדול מהרגע

זה להיות לרגע

אדם טובע

שנגמר לו האוויר

מצליח להוציא

את הראש מהמים

ולוקח אוויר…

זה לחיות את רגע המנוחה

של העייף עד מוות..

ואת רגע השכר שמקבלים על עבודה קשה,

ואת הרגע שבו הצמֵא למים מרווה את צימאונו…

לחיות רגע שכל כולו ריקוד,

ואת הרגע ששופכים בו את הלב…

זה לחיות רגע מייאש של אין-מוצא

ואת אור ה-"אהה!"

זה לחיות את צירי הלידה

והרגע המשחרר של הלידה,

זה רגע להרגיש את הבודד שפתאום

מצא חבר,

זה הרגע המיוחד של האוהבים,

.

וזה הרגע שבו מתפוצץ הזמן

לאלף רגעים…

 

חיים עכשיו

לפסק פיסוק רחב,

למתוח ידיים למרחב,

להטות אוזניים לכל,

ולצעוק ולשיר בקול.

חיים עכשיו

להתנפל על הארץ

ולמשוך את השמיים

להתרחץ באוויר

ולנשום את בושם האדמה.

לחוות את זמן החיה…

לצלול עם דגים,

לרוץ עם צבאים,

לקפוץ עם איילות,

ולדאות עם ציפורים.

זמן החיה

זמן החיה הוא זמן נתון,

זמן שבא לה מבחוץ

שאיננו מהדהד לה מבפנים

זמן שכמו שהוא ככה הוא…

החיה חיה רק את זמנה –

אין לה כל זמן

אחר

לא עבר לא עתיד

ולא את הרגשת הזמן

הזורם.

 

זמן האדם

לעומת זמן החיה

הזמן שלנו, על אף שהוא נתון, ביכולתנו לכוון אותו

להיות זמן כזה או אחר…

ללוש אותו עם החומרים שאנו בוחרים

ולאפות אותו בכוונה שאנו

מתכוונים.

הזמן שלנו הוא

הזמן הנבחר

הזמן שאותו אנו בוחרים יכול להיות

זמן חלומות, זמן דמיונות, זמן זיכרונות,

או זמן המציאות…

מכל היצורים החיים בזמן

רק לנו ניתנה היכולת

לבחור את הזמן.

הזמן הבורח

הזמן הבורח –

הוא זמן מדומה

ולא זמן אמיתי.

זמן שאיננו

ולא יהיה…

שתמיד הוא בורח,

שתמיד רצים אחריו.

ונדמה, שרק עוד רגע…

עוד מעט…

נמצא את הזמן

האמיתי

שאבד.

ללמוד את זמן החיה

זמן החיה

החיה כל זמנה בידה,

ומה שלא בידה איננו זמנה.

החיה חיה רק את זמנה –

אין לה זמן אחר.

זמן האדם

הזמן שלנו הוא הזמן הנבחר.

הזמן הנבחר

הוא מוֹתר זמננו מזמן החיה.

הזמן שאנחנו בוחרים יכול להיות

זמן חלומות, זמן דמיונות, זמן זיכרונות,

או זמן המציאות…

מכל היצורים החיים בזמן

רק לנו ניתנה היכולת

לבחור את הזמן.

הזמן הבורח

הזמן הבורח –

הוא זמן מדומה

ולא זמן אמיתי.

זמן שאיננו

ולא יהיה…

שתמיד הוא בורח,

שתמיד רצים אחריו.

ונדמה, שרק עוד רגע…

עוד מעט…

נמצא את הזמן

האמיתי

שאבד.

זמן החיים

אתגבר על הזמן כמו ארי,

אתפרקד בתוכו כחתול,

אחייה אותו כאדם.

אזרום איתו

בלי להקדים ובלי לאחר,

ובלי לרדוף אחרי זמן אחר.

ואת הזמן שהיה והזמן שיהיה

ואת הזמן שלא היה ושלא יהיה –

אזמין אותו אלי –

בהווה.

הזמן והחיים רוקדים

הזמן והחיים רוקדים ריקוד ניצחי.

לפעמים הריקוד הוא איטי כמו בקצב הסלואו

ולפעמים הוא קופצני כמו ברוק-אנד-רול.

אחד הממהר, הלהוט ואחד המאט, המחושב.

אחד הזורק את עצמו, הספונטאני.

ואחד שבקושי מזיז את עצמו, המעוכב.

כל אחד ואחד מהם,

רק שיכוונו את צעדיהם בזמן

ובלבד שיכוונו את זמנם לשמיים.

הזמן הוא הזמנה לחיים

הזמן הוא הזמנה לחיים.

הזמנה לחיים היא ההזדמנות

שחוזרת וחוזרת כל הזמן.

 

הזמן כחומר אמורפי\געגועים לפרופ. אמדו

לזמן אין צורה ואין מקום.

זה רק אתה שנותן לו צורה ונותן לו מקום.

הזמן כמו מים

ממלא כל כלי

זורם בכל ערוץ

גם בפנים וגם בחוץ.

 

רק שהשְׁהִיָה בפנים

איננה דומה לשְׁהִיָה בחוץ.

 

אָהַבְתִּי אֶת "הֶרֶף הַזְּמַן" הברגסוני;

שהוא הַדְּבַשׁ הַנִּגָּר מֵחֲלַת-הַזְּמַן,

שֶׁהַנֶּפֶשׁ מִבִּפְנִים מְלַקֶּקֶת

בִּלְשׁוֹנָהּ.

 

אהבתי את אנרי ברגסון כמו שלימדה אותו,

מורתי האהובה

פרופ. אליענה-אמדו-לוי-ולנסי,

בחייה שלה;

כשהיא מלטפת ומחבקת את הזמן,

ונותנת בו את נשיקותיה

בפילוסופיה, בפסיכואנליזה, ביהדות, בציור,

ומציירת על אור אחה"צ שלו

את החגיגה היומיומית…

ואוהבת במשך הזמן שלושה בעלים

ואת עצמה…

ונשארת עם אהבת

הזמן…

ולוקחת את כל הזמן שבעולם

ומעניקה בו אהבה

לָעולם.

 

 

הזמן כקו והזמן כמעגל

ניסיתי לתפוס את קו הזמן בזנבו

ולא לתת לו להמשיך לחרוץ בנפשי.

(שימשיך לחרוץ את חלקת הגוף,

קמטי הגוף – שלו הם.

אך מדוע לתת לו לחרוץ גם בחלקת הנפש ?)

 

דימיתי את הזמן למעגל שהולך ומתעגל בתוכי

וראיתי שכאשר אני מחובר לחיים –

הזמן עג סביבי עוגה ספוגית,

אך כאשר אני מנותק מן החיים –

הזמן חוצה אותי

בקו סכינו.

 

בחיי כל אדם מתרוצצים תמיד שני סוגי זמן:

זמן ישר וזמן עגול,

זמן חולם וזמן מקיץ,

זמן הפורט על מיתר

וזמן המקיש על אבן,

זמן ריק וזמן מלא,

זמן פותח וזמן סוגר.

 

 

הזמן הישר

הוא זמן הציפייה העזה

של תינוק רעב לינוק,

והוא זמן החרדה העזה

של הזקן מפני המוות.

 

והזמן העגול

הוא זמנו של התינוק

שעוד אין לו זמן,

והוא זמנו של הזקן

שיש לו את כל הזמן שהיה.

 

הזמן הישר

הוא הזמן המתסכל של

ילד שרוצה

הכל רק עכשיו,

והוא הזמן המתסכל של

הזקן שיודע

שעכשיו כבר לא יהיה.

והזמן העגול

הוא הזמן המתוק של הילד

ששמח עכשיו,

והוא הזמן המתוק של הזקן

השמח בחייו.

– – – – – – – – – – – –

 

שירים על הנשגב

ללכת על הנשגב

ללכת על הנשגב! אמרתי פתאום,
מיתוך איזה הכרה פנימית שעלתה בתוכי,
שתוכנה היה בערך כך:
אם כבר אני חי את הזמן שאני חי,
אז הוצא אותו מיתוך עליבותו
וחייה אותו בכל נישגבותו האפשרית.
לא הבנתי בדיוק למה אני מתכוון,
כשאני אומר לעצמי: לך על הנשגב.
אך הרגשתי התעלות מעצם התחושה הזאת.
התוצאה המעשית מכך שאני שואל את עצמי,
בחיי יום יום, עם מכנסי ההתעמלות,
הגופייה והקפקפים (זה נכתב בקיץ…):
מה אני אמור כרגע לעשות על מנת
"ללכת על הנשגב" ?
ובמצבים יותר גרועים,
כמו במצבי כעס ודיכדוך,
אני מרגיש עד כמה הליכתי זו רחוקה
מ"ההליכה על הנשגב"…
אך מאחר שהנשגב מעצם מהותו הוא כל כך נשגב,
אינני מבקר את עצמי, אלא רק מציין
את עובדת הריחוק הזאת.
ועדיין אני חושב ומרגיש שהתפיסה (הרומנטית)
הזאת "ללכת על הנשגב"
מוסיפה כל הזמן תעצומות לחיי.

ברצוני לשתף אתכם, היקרים לליבי, בחוויה הזאת
מהיבטים שונים שאותם ניסיתי להעלות בשירים הבאים.

הקדמות:
———
א.
לך על הנשגב.
אל תפחד מהפתטי,
שכן מוטב לפול לפתטי
ולא לשאת את השבלוני,
עדיף את החיים לתת
מלהמשיך להיות אדיש
ולחיות בייאוש שקט…

ב.
לך על הנשגב
שההליכה על הנשגב
מחדשת בכל פעם את תחושת ההתפעלות
ומעוררת את הרצון הטבעי להודייה.
לכן בכוחה לשנות את המהות הנפשית
של הצער והכאב
לתחושה חריפה של
קיום.

לך על הנשגב

***********

 

לך על הנשגב;

כמו מה שעוד לא היה ופתאום בא,

כי מיתוך השקט שנמשך ונמשך

נולדים כל הקולות

והדומיה היא

התהילה.

 

*

לך על הנשגב;

כמי שהולך על מים

וכמי שהולך על אור,

כי ממקום השבר שבו נשבר האור על המים

נולדים כל הצבעים.

 

*

לך על הנשגב;

כמו על ים שסוער ושוקט וסוער גלים

שמסתירים תהומות ומגלים תהומות.

כמו אי-היות ופתאום היות,

כמו ים חלק כראי

ופתאום מבצבץ אי.

 

*

 

לך על הנשגב

כמו על עפר

הבולע כל דבר

והמקבל כל דבר

בשתיקת קיומו.

 

*

לך על הנשגב;

כמו על אש

שמבררת את הזהב מהסיגים

ומשבצת בתוכו את כל יהלומי האור.

לך על הנשגב.

בתום

לך על הנשגב,
עזוב את דאגות היומיום,
יישר את הגב
ותפנה למרום.
לך על הנשגב
ודלג על צרות היומיום
אל תהיה יותר מידי מתוחכם
ולך על התום.

קפיצה אל הנשגב

קפיצות רבות היו לי,
ונפילות שנגמרו רע
עוד מאמץ, לא אוותר לי.
עוד מאמץ, לא נורא.

ושוב אעז ואקפוץ אל
הנשגב במרומו.
אולי הפעם אלוהים יאהב
ויושיט את ידו.

הנשגב והשולי

ללכת על הנשגב,
אך לא לדחות את השולי
לא לדחות את השולי,
אך גם לא לטבוע בשלולית…

כי כל דבר כשלעצמו הוא נשגב
ולעומת חברו- הוא שולי…

לא כחגב

לך על הנשגב,
לא כנמלה ולא כחגב,
לך על הנשגב כארי
וכנשר החג מעל עב.

הִיתפס בעלי התמר
הִיתפס בעלי התמר הגבוהים,
ברח משיחי הסירה הקוצנית
והחזק בעץ החיים.
התרחק ממוקשי המוות הקטנים
המפוזרים בחיי היומיום
ולך עד הלום.

באופן הכי פשוט: כמו כל בתולה

בוא על הנשגב
באופן הכי פשוט:
כמו כל בתולה
שאחרי ביאה פשוטה
מביאה את הלא יאמן
מביאה חיים חדשים.
בוא על הנשגב
והבֵא לְךָ חיים חדשים.

הצעד הראשון

לך על הנשגב,
רק הצעד הראשון הולך קשה,
כל הצעדים שאחריו הולכים קל .
תן לעצמך את כל הצעדים הקלים
אחרי הצעד הראשון
הקשה.

עד כמה קצר הקו

מתפלא עד כמה קצר לפעמים הקו
שבין הנדוש לנשגב
הוא לפחות קצר כמו בין החיים למוות
אז למה שלא נבחר בחיים ?
המודעות לקצרונם של החיים
היא גם המודעות לנשגבותם,
ככל שהמודעות לקצרונם עולה
כך עולה גם המודעות לנשגבותם.

לך על הנשגב שברגע הזה
כי מי יודע אם ברגע הבא עוד תוכל ללכת,
ואם הרגע הזה איננו נשגב בעינך
מדוע יהיה נשגב ממנו הרגע הבא ?

אל תהיה כמי שעיניו טחו מראות
את מעט הרגעים שיש לו
אז למה לשים לב לרגעים התפלים
ולא לשים לב לרגעים הנשגבים ?

למה ליילד רגעים תפלים
כשאפשר ליילד רגעים נשגבים
עדיף ליילד את הגרנדיוזי
מאשר להיסחב עם הבנאלי…
להתפעל מכל דבר
טוב להתפעל מכל דבר
מאשר לפספס את הדבר הנפלא
וטוב להשתהות עם כל דבר
מאשר לחלוף על פני הדבר המיוחד.

כי כל דבר שמתפעלים ממנו
נעשה בעיננו נפלא
וכל דבר שמשתהים איתו
נהייה בעיננו מיוחד.

לגלות את לב הפרח

לפעמים צריך לטפס על סולמות
להגיע ללב הפרח
ולעשות אנליזה לריח הבושם
הנודף מאבקניו…

ולפעמים יש רק להשתהות מעט
על הסגלגוליות הסגולה
של הסיגלית,
או על הוורדרדיות הוורודה
של הוורד
ולנשום …

חָוויית העצב כעצב נשגב

חָוויית העצב כעצב נשגב
מונעת גלישה לדיכאון.
כשמוציאים את העצב מהארון.
וחווים אותו בפס רחב
מרגישים איך לאט לאט
נושמים עמוק מהנשגב.

אל תסתפק רק במה שנראה

אל תסתפק רק במה שנראה
לך על הבלתי נראה
על העיניים הפנימיות,
על הפנים הפנימיים
על הגוף הפנימי.

שים לב ליהלום הנפש

כמו שיהלום יסודו בפחם
כך הנפש יסודה בעפר
שים לב לנפש האדם
ולא ליסוד העפר שבו.
כאשר הנשגב נעלם לחיים

כאשר הנשגב נעלם לחיים
וכשאפשרותו עולה להכרה והחיים מגלים אותו-
הוא עולה כמודעוּת גדולה וממלא את התודעה
כמו אי ענק העולה מקרקעית הים
שקורע את קרום הים
ותופס את כל
המקום.

כל אדם הוא מלך
כל אדם הוא מלך
בממלכת עצמו
מולך בעולמו.

כל אדם הוא עולם
שלעולם איננו
מושלם,
אבל –
הוא עולם ומלואו.

ואם הוא יוותר

ולא ילך על מי שהוא;
ויסתיר את עולמו מעצמו
כאילו הוא כלום…
כי אז יאבד את מלכותו
על עצמו
ויהיה למלך ערום…

לכי על הנשגב,
אל תסתפקי רק במה שנראה
לכי על הבלתי נראה
על העיניים הפנימיות,
על הפנים הפנימיים
על הגוף הפנימי…

לא על הדימוי…

לא אלך על הדימוי החיצוני
וגם לא אסתפק בדימוי הפנימי –
אלך כמי שזונח כל דימוי
שהוא מעלה באוב
והולך רק על הרצון הטוב.

צחק עם הצוחקים

לך על הנשגב,
מכל מקום שאתה נמצא בו
ואם יצחקו לך
צחק עם הצוחקים
כי כשאתה צוחק על עצמך
אתה מוציא את עודף האוויר
המנפח את האני שהולך על הנשגב…

הנשגב

מכל צדדיו רובצים תהומות,
שיא ההר
מקום
צר
מועד לנפילות,

הטיפוס הקשה
משיל מהמטפס את שומן החשיבות העצמית
והמקום הצר
מסכן את בעל הביטחון המופרז, מאי תשומת לב
כמו גם את המטפס הפזיז, הלא זהיר
ובוודאי מסכן את הלא יציב, המתנדנד
ופי כמה את הלא ממוקד, המבולבל…

והתהום הפעורה, היא עוד עלולה,
כל כך עלולה…
אז קח בחשבון שאורבת
נפילה…

בכל צעד, בכל התקדמות
גוברת עייפות ומעמיקה התהום…
הכול יכול לקרות
בעליה אל על –
נפילה יכולה להלום
וכל המאמצים יהיו לאָל…

אף על פי כן הנשגב מושך
והמטפס מטפס- –
והשרירים מתחזקים והשומנים יורדים
והפחדים מצטמצמים והנחישות עולה…
והטיפוס מקנה למטפס את
ידיעת כוחותיו ויכולותיו.
והידיעה העצמית המתחדשת
מאפשרת לו לעצור במקום הנכון בשבילו
ואם רץ לבבו –
גם לשוב לאחור.

שכן העליה במעלה ההר
איננה תחרותית ואיננה הישגית-–
זאת היא עליית-משמעות
כשכל צעד וצעד מעניק משמעות
מיוחדת לו
וכל אופק ואופק מספק חווייה
טוטאלית משלו.

ההודיה
המקדש הוא מקום ההודיה
ההודיה מאד
נשגבה
וכשאנו מודים
ההודיה הופכת להיות
מקדש מעט
לנשגב
בחיים.

לכו על הנשגב

זהו המקום הכי נכון להגיע אליו,
זהו המקום הכי מבוקש
הכי מרכזי,
שכל המפות בעולם משרטטות אותו
וכל מחוגי המצפנים רוטטים בכיוונו והכוכבים חגים מסביבו,
והשמש מאירה אותו
והרוח נושבת בעדו
והמים מפכים ממעיינו,
וריח הפרחים ממלא אותו.

זה הוא המקום שבו
הראשית והאחרית אוהבים זה את זה
ובאהבתם הם ומביאים
את הנצח. –

הנצח המתוק, הוורדרד,הריחני, המחובק והמנושק –

קרוב וצמוד לשדי השכינה.

 

לסיכום:

"הנשגב הוא גם חלק מאיתנו וגם מעלינו".

כי אם הוא היה רק חלק מאיתנו ולא גם מעלינו,
או לפחות גם מסמל את מה שמעלינו –
לְמה היינו שואפים?
איך היינו מרחיבים את גבולות עצמנו ?
לאיזה חווית שיא היינו מכוונים את עצמנו?
מה הייתה יכולה להיות הציפיה האולטימטיבית שלנו,
ציפית-הציפיות, בהנחה שאנחנו מסודרים באשר
למנעמי העולם החומרי?
מה הייתה יכולה להיות אז המשמעות של התעלות רוחנית?
של הארה ?

"משיח -לעולם כי יבוא" כאימרתו של פרופ ליבוביץ
זיכרונו הטוב לברכה, משיח אף פעם לא בבחינת "בא".
משיח מסמל את הרף הרוחני, הערכי והמוסרי
שלעולם לא נגיע אליו, תמיד רק נתקדם בכיוונו.
משיח בנוסח ליבוביץ. לפחות בעיניי,
אינו חופף לגמרי את הנישגב,
אלא רק דוגמא (ענקית!) לנשגב.

כי הנישגב תמיד נישגב יותר
הוא נובר בביבי היקום
רוחש מתחת לציפורניים
מתרומם משורשי השיער
ומעלה אותנו בארובות האוויר
המפוייחים
לאורות האינסוף.

 

הנישגב הוא יותר מעצמו

הנישגב באדם הוא יותר מהאדם עצמו

גם ככלות  כוחו
האדם מתגבר על עצמו

גם כשהוא מגיע לסוף

הוא יותר מהסוף של עצמו

 

נובר בביבי היקום
רוחש מתחת לציפורניים
מתרומם משורשי השיער
ומעלה אותנו

בארובות האוויר
המפויחים
לאורות האינסוף.

 

 

 

הפואמה על טבע האדם ועל טבעו של אבן גבירול

 

הפואמה על טבע האדם ועל טבעו

 של אבן גבירול

הקדמה:

שקעתי בלימוד חייו של אבן גבירול, וגיליתי דמיון בינו לבין איש הפיל האנגלי…

מה ששבה אותי זאת העמידה החזקה של שניהם על אנושיותם, למרות הדחייה מכיעורם.

לא למדתי את איש הפיל האנגלי, על כן אינני יודע מנין הוא שאב את כוחותיו. אך בלומדי את אבן גבירול זיהיתי בהתנהגותו את אותה התכונה ששמרה על זהותנו היהודית בתרבויות רבות תחת משטרים שונים.

תכונה המתבטאת ביכולתנו , מצד אחד, לשמור בנחישות על זהותנו בלי לעשות וויתורים מהותיים, ובמקביל, מצד שני, ביכולתנו להתגמש עם המציאות.

זיהיתי את התכונה הזאת אצל אבן גבירול

בסיפור האגדתי אודות מימוש זהותו הגברית באהבה -למרות נכותו- בבריאת אישה מלאכותית.

עמידתו מצד אחד והתגמשותו מצד שני התבטאו בבריאה הזאת.

הסבר: הבחירה בבריאה מלאכותית מסמלת, מצד אחת את הנחישות ברצונו לממש את זהותו הגברית באהבה.

ומצד שני את ההתגמשות עם המציאות כשהוא נוכח לדעת שלאפשרות הטבעית אין סיכוי להתממש.

 

אם נכון הסיפור על כך שאיש הפיל האנגלי התחבא במגדל השעון עד לסופו המר, כי אז, למרות הדמיון בין שני האישים, המתבטא בעמידה על אנושיותם, הנה בכל זאת קיים ביניהם הבדל בולט באופי ההתמודדות הכללית. ההבדל הוא בין התנהגות פאסיבית ובין התנהגות אקטיבית המגיבה למציאות האכזרית של חברה הדוחה מקרבה את הנכה בעל המום.

ואחרון,

בין אם גבירול ברא אשה ממש

ובין אם זאת אלגוריה לאפשרות שלנו כבני אדם

לפתוח פתח בקירות הסוגרים עלינו

ולא להשלים עם כליאה

שמצמצמת לנו את המרחב האנושי,

בייחוד כאשר מדובר באהבה.

 

גם אם לא אוהבים אותנו

בגלל נכותנו, מראנו, אופינו, דלותנו

ומכל סיבה שאינה בשליטתנו –

לא יכולים לקחת לנו את רצוננו הטבעי לאהוב.

ואנחנו תמיד יכולים להפנות את אהבתנו

לכל בריאה שהיא, דוממת, חיה, או מדברת,

שמוכנה לקבל את אהבתנו…

 

אבל אלוהים תמיד יקבל את אהבתנו,

ומעגל האהבה שֶׁיִּבָּרֵא ביננו ובין אלוהינו

לעולם לא יכזיב.

 

הערה: כיניתי את אבן גבירול

"איש הפיל היהודי", על מנת להאיר את היבט

ההתמודדות אצל שני האישים.

בתקווה שלא פגעתי עם הכינוי הזה במעלתו הרוחנית

של שלמה אבן גבירול המשורר, המיסטיקן והפילוסוף.

ושלא עשיתי עוול לאיש הפיל האנגלי בדעתי המשוערת

אודות התמודדותו.

 

אִישׁ הַפִּיל

הָרוֹפֵא שֶׁטִּפֵּל בּוֹ הִתְרַשֵּׁם

מִמַּרְאֶה גּוּפָנִי מַגְעִיל וְדוֹחֶה,

מְעֻוָּת וּמִפְלַצְתִּי –

שֶׁלֹּא הָיָה כָּמוֹהוּ בְּתוֹלְדוֹת הָרְפוּאָה.

 

יוֹם אֶחָד בְּלֶכְתּוֹ בִּרְחוֹבוֹת לוֹנְדוֹן

הִתְגּוֹדְדוּ מִסְּבִיבוֹ חֲבוּרַת

יוֹשְׁבֵי קְרָנוֹת וְאָרְחִי פַּרְחִי

וְדָחֲקוּ אוֹתוֹ בִּצְעָקוֹת: מִפְלֶצֶת! מִפְלֶצֶת!

עַד שֶׁהִתְמוֹטֵט אַרְצָה.

 

בִּדְמָעוֹת שֶׁחָנְקוּ אֶת קוֹלוֹ, חָזַר וְקָרָא:

אֲבָל אֲנִי בֶּן אָדָם.. אֲנִי בֶּן אָדָם..

וְהֶהָמוֹן מַמְשִׁיךְ בְּשֶׁלּוֹ:

מִפְלֶצֶת…! מִפְלֶצֶת…!

*

בְּצַוָּאָתוֹ כָּתַב אִישׁ הַפִּיל:

"הָאָדָם הוּא לֹא הַגּוּף,

הָאָדָם הוּא הַמּוֹחַ".

*

אֲבָל בְּמוֹחִי שֶׁלִּי אֲנִי יוֹדֵעַ שֶׁהָאָדָם אֵינֶנּוּ

אַנְדַּרְטַת-גּוּף בְּיָפְיוֹ הָאֱלִילִי

וְשֶׁהָאָדָם גַּם אֵינֶנּוּ הַמּוֹחַ

בְּשִׂכְלוֹ הָאֱלֹהִי…

 

וְשֶׁלְּעוֹלָם לֹא אֶתֵּן לְמוֹחִי

לִשְׁפֹּךְ אֶת דַּם מִלּוֹתַי

וְלַחְסֹם אֶת צַעֲקָתִי

הָאֱנוֹשִׁית…

 

 

 

 

 

הפואמה על טבע האדם

 

ועל טבעו של

 

אבן גבירול

 

 

 

 

 

  • א

טֶבַע הָאָדָם טֶבַע הָאָדָם;

טֶבַע שֶׁל מַיִם אוֹ טֶבַע שֶׁל דָּם?

נַחַל זוֹרֵם בָּאָפִיק

אוֹ מַפָּל שׁוֹצֵף שֶׁנּוֹפֵל לַנָּקִיק?

רוּחַ אוֹ סוֹפָהּ?

גֶּשֶׁם מַרְוֶה וּמוֹרִיק

אוֹ הוּרִיקָן מִשְׁתּוֹלֵל וּמַזִּיק?

 

הָאָדָם הִנּוֹ חַיָּה טוֹרֶפֶת

אוֹ שֶׁטִּבְעוֹ אֱנוֹשִׁי וְחַי,

שֶׁחַיָּיו לִפְעָמִים נִסְעָרִים, לִפְעָמִים שְׁלֵוִים…

 

טֶבַע שֶׁהוּא אָדָם,

אָדָם שֶׁהוּא טֶבַע.

וְטֶבַע כְּמוֹ טֶבַע

מִטִּבְעוֹ אֵינֶנּוּ רַע,

מִטִּבְעוֹ אֵינֶנּוּ טוֹב.

 

טֶבַע-

שֶׁתּוֹךְ כְּדֵי הִתְמוֹדְדוּתוֹ עִם

מְצִיאוּת חִיצוֹנִית וּפְנִימִית

נוֹצֶרֶת אֶצְלוֹ

כַּוָּנָה –

טוֹבָה אוֹ רָעָה,

שֶׁמּוֹלִיכָה אוֹתוֹ

לַמַּעֲשֶׂה הַטּוֹב אוֹ לַמַּעֲשֶׂה הָרַע.

 

  • ב

חַיֵּי אָדָם הֵם חַיִּים עִם הַזּוּלָת.

לְכָל אֶחָד מֵאִתָּנוּ

יֵשׁ אֶת עַצְמוֹ וְאֶת זוּלָתוֹ.

הַקּוֹל הָאוֹהֵב וְהָאָהוּב

הַמִּשְׁתַּלֵּב בְּמַקְהֵלַת הַזּוּלָת

(הַמִּשְׁפָּחָה, הַחֲבֵרִים, הַקְּהִלָּה, הָעָם.. ).

 

וְעַל פִּי עָצְמַת הָאֱמוּנָה

הַמַּאֲמִין עִם אֱלֹהָיו

נִמְצָא.

 

וְאָדָם הַקָּשׁוּר לְעַצְמוֹ, לְזוּלָתוֹ וְלֶאֱלֹהָיו  –

מָעֳצָם מִשְּׁלֹשֶׁת הַמַּהֻיּוֹת.

כְּכָל שֶׁהַקֶּשֶׁר עִם הַמַּהֻיּוֹת מֻפְחָת אוֹ חָסֵר –

כֵּן מֻחְלָשׁ הָאָדָם.

אִבֵּן גְבִירוֹל הָיָה מֻפְחָת וְחָסֵר

בַּקֶּשֶׁר שֶׁלּוֹ עִם הַזּוּלָת.

 

הַיָּחִיד, בַּד בְּבַד שֶׁהוּא עוֹמֵד בְּיִחוּדוֹ

הוּא נִמְצָא עִם זוּלָתוֹ,

מַרְגִּישׁ שַׁיָּךְ,

רוֹצֶה לִהְיוֹת עִם כֻּלָּם וּכְמוֹ כֻּלָּם;

בַּד בְּבַד שֶׁהוּא רוֹצֶה לִהְיוֹת

עִם כֻּלָּם וּכְמוֹ כֻּלָּם-

הוּא רוֹצֶה לְהַרְגִּישׁ אֶת יִחוּדוֹ.

אִבֵּן גְבִירוֹל עָמַד מֻקְצֶה מֵחֲמַת מֵאוּס

בְּמַעְגַּל יִחוּדוֹ.

 

בֵּין אִם אָנוּ נִמְשָׁכִים

וּבֵין אִם אָנוּ מִתְנַגְּדִים לַמְּשִׁיכָה –

קוֹרְאִים בְּשֵׁמוֹת אֲהוּבִים

וְנִקְרָעִים כְּשֶׁאֵינָם עוֹנִים.

אוּלַי אֵינֶנּוּ נִשְׁמָעִים..?

מַגְבִּירִים אֶת קוֹלֵנוּ..

אוּלַי נִשְׁמָעִים וְלֹא נַעֲנִים..?

קוֹרְאִים וְקוֹרְאִים

עַד גּוֹוֵעַ קוֹלֵנוּ,

נִבְלַע בְּתוֹכֵנוּ,

וְאָנָה אֲנַחְנוּ בָּאִים?

 

-מְנַסִּים לְחַכּוֹת אוּלַי הַזְּמַן יָבִיא אַהֲבָה…

הַזְּמַן לֹא מֵבִיא.

-מְנַסִּים לְחַפֵּשׂ אוּלַי נִמְצָא אֶת שֶׁאָבַדְנוּ…

הַחִפּוּשׂ לֹא עוֹלֶה.

-מְנַסִּים לְהַמְצִיא אַהֲבָה חֲדָשָׁה…

וּמַמְצִיאִים, מַמְצִיאִים אַהֲבָה.

 

-אֲבָללל.. הָאַהֲבָה לֹא מוֹצֵאת אוֹתָנוּ..

אָז מַמְצִיאִים גִּרְסָה אַחֶרֶת

יוֹתֵר מְשֻׁפֶּרֶת.

-הַהַמְצָאָה שֶׁיּוֹצֵאת, הִיא בֶּאֱמֶת הַמְצָאָה יָפָה

אַךְ לֹא מִתְאַהֲבִים…

מִתְאַהֲבִים יוֹתֵר בְּעַצְמֵנוּ מֵאֲשֶׁר בְּהַמְצָאָתֵנוּ!

 

  • ג

רַק הָאִישׁ הַמְּיֻחָד הַזֶּה,

שְׁלֹמֹה אֶבֶן גְבִירוֹל ,

הַיָּחִיד בָּעוֹלָם

שֶׁהִמְצִיא אַהֲבָה

וְהִתְאַהֵב בַּהַמְצָאָה!

*

כַּמָּה יֶשְׁנָם אֶבֶן גְבִירוֹלִים כָּמוֹהוּ

שֶׁהִגִּיעוּ לְסוֹף הַדֶּרֶךְ וְעָשׂוּ מִמֶּנָּה הַתְחָלָה?

מוּלָם, אָנוּ בָּאֶמְצַע תְּקוּעִים,

תְּקוּעִים וְלֹא מַגִּיעִים..לֹא מַגִּיעִים..!

(שֶׁאֲנַחְנוּ תָּמִיד מַרְגִּישִׁים בָּאֶמְצַע-

שֶׁאֲפִלּוּ הַסּוֹף הִנּוֹ אֶמְצַע בִּשְׁבִילֵנוּ…).

*

לְעֻמָּתֵנוּ, גְבִירוֹל, אֶת הַסּוֹף הָפַךְ

לִהְיוֹת לוֹ לַתִּקְוָה

לְסַמֵּן לוֹ הַתְחָלָה חֲדָשָׁה –

שֶׁמִּתְחַדֶּשֶׁת מִפְּנִימִיּוֹת

שֶׁאֵין דּוֹמֶה לָהּ

בָּעוֹלָם.

*

בְּמִשְׁקַל הַחַיִּים:

מִשְׁקַל חַיֵּי גְבִירוֹל הַפְּנִימִיִּים-

כָּבֵד הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמִּשְׁקַל חַיָּיו הַחִיצוֹנִיִּים.

בְּעוֹד שֶׁמִּשְׁקַל חַיֵּינוּ הַחִיצוֹנִיִּים-

כָּבֵד הַרְבֵּה יוֹתֵר מִמִּשְׁקַל חַיֵּינוּ הַפְּנִימִיִּים.

 

אֲנַחְנוּ, כְּכָל שֶׁיָּפִים יוֹתֵר מִבַּחוּץ –

מְכֹעָרִים יוֹתֵר מִבִּפְנִים;

וְגְבִירוֹל , כְּכָל שֶׁהָיָה מְכֹעָר מִבַּחוּץ –

הָיָה יָפֶה יוֹתֵר מִבִּפְנִים.

 

גוֹדְלָה שֶׁל בָּבוּאַת-כִּעוּרֵנוּ הַפְּנִימִי

בִּרְאִי הַמְּצִיאוּת

הִיא כְּכַמּוּת הַכְּאֵב הַפְּנִימִי

שֶׁיָּצְרָה הַמְּצִיאוּת

בְּנַפְשׁוֹ שֶׁל גְבִירוֹל.

*

מְצִיאוּת: שֶׁלֹּא נֶעֶנְתָה לְכָל נִסְיוֹנוֹת הַחִזּוּר,

שֶׁנִּרְתְּעָה מִקֶּשֶׁר וְשֶׁדָּחֲתָה כָּל קִרְבָה.

שֶׁבָּהּ, כָּל אַהֲבָה אֶפְשָׁרִית בָּרְחָה בְּבֶהָלָה

כְּשֶׁנִּתְקְלָה בַּכִּעוּר הַחִיצוֹנִי.

מְצִיאוּת שֶׁלֹּא נִמְצְאָה בָּהּ אַף אַהֲבָה אַחַת

שֶׁהִתְחַבְּרָה לְיָפְיוֹ הַפְּנִימִי –

מְצִיאוּת שֶׁחָנְקָה בְּגַסּוּת

אֶת רֶגֶשׁ הָאַהֲבָה.

 

לַמְרוֹת זֹאת רֶגֶשׁ הָאַהֲבָה שֶׁל גְבִירוֹל

הִמְשִׁיךְ לִחְיוֹת.

כְּכָל שֶׁיּוֹתֵר אַכְזָבוֹת נָשְׁפוּ מִבַּחוּץ

עַל רֶגֶשׁ הָאַהֲבָה שֶׁל גְבִירוֹל  –

כָּךְ לֻבְּתָה הָאַהֲבָה וְהִמְשִׁיכָה

לִבְעֹר בּוֹ מִבִּפְנִים.

 

  • ד

הַתּוֹלָדוֹת מְסַפְּרוֹת

שֶׁ"אִישׁ-הִפִּיל" הַיְּהוּדִי מִסְּפָרַד

לֹא הִתְחַבֵּא בְּמִגְדַּל הַשָּׁעוֹן

עַד לְסוֹפוֹ הַמַּר, כְּאָחִיו הָאַנְגְּלִי.

 

"אִישׁ הִפִּיל" הַיְּהוּדִי מִסְּפָרַד, בְּהִתְיָאֲשׁוֹ

מֵהַסִּכּוּי לְאַהֲבָה אַרְצִית,

בִּמְקוֹם לִבְכּוֹת עַל חַיָּיו שֶׁבֻּזְבְּזוּ

הֶעֱמִיק לַהֲגוֹת בְּאַהֲבָה שְׁמֵימִית.

 

וּבְהִפָּתְחוֹ לָאַהֲבָה מִלְּמַעְלָה

עָלוּ הַמִּלִּים מִלְּמַטָּה –

מֵחוֹמְרֵי הָעֶרְגָּה שֶׁאָגַר בְּתוֹכוֹ

בִּשְׁנוֹת בְּדִידוּתוֹ.

 

בְּהַקְשִׁיבוֹ לִבְשׂוֹרַת הַמִּלִּים

עָשָׂה מֵהֶם מִזְמוֹרִים

לָאַהֲבָה.

וְאֶת הַמִּזְמוֹרִים זִקֵּק דַּק-דַּק

לַשִּׁירָה מְהַפְּנֶטֶת

עַל חַיִּים

וּמָוֶת

 

וְלֹא הָיָה יוֹתֵר הוּא

וְלֹא הָיְתָה יוֹתֵר הִיא

נַפְשׁוֹ וְנַפְשָׁהּ –

נִהְיוּ הַנֶּפֶשׁ.

לֹא אֲנִי וְלֹא אַתְּ

נִשְׁמָתוֹ וְנִשְׁמָתָהּ-

נִהְיוּ הַנְּשָׁמָה.

לֹא בְּשָׂרִי וְעַצְמִי עִם בְּשָׂרְךָ וְעַצְמְךָ,

זֶה לֹא אֶת שֶׁמִּזְדַּוֶּגֶת,

זֶה לֹא אֲנִי שֶׁמִּזְדַּוֵּג –

זֶה שְׁנַיִם שֶׁמִּזְדַּוְּגִים וְנִהְיִים אֶחָד.

זֶה אֶחָד שֶׁמִּזְדַּוֵּג וּנְהִיָּה שְׁנַיִם.

 

לֹא בִּגְלַל הָאֵיבָרִים שֶׁמִּתְלַכְּדִים

אֶלָּא בִּגְלַל הַמַּהוּת שֶׁמִּתְלַכֶּדֶת,

זֶה לֹא הַיֹּפִי שֶׁמּוֹשֵׁךְ

זֶה הַפֶּלֶא שֶׁמִּתְמַשֵּׁךְ,

זֶה הֶחָלָל שֶׁמִּתְמַלֵּא

מֵהָאוֹר שֶׁמְּמַלֵּא.

 

מָה שֶׁבּוֹעֵר, זֶה לֹא בָּשָׂר עִם בָּשָׂר,

זֶהוּ קוֹל, קוֹל מְבַשֵּׂר, קוֹל מְבַשֵּׂר וְאוֹמֵר

שֶׁאֶחָד וְעוֹד אֶחָד וְעוֹד אֵינְסוֹף

הֵם אֶחָד!

וְהָאֶחָד הוּא גַּם אֶחָד וְגַם שְׁנַיִם

וְאֵינְסוֹף אֲחָדִים!

 

לְשֵׁם יִחוּד

קוּדְשָׁא

יָצַר גְבִירוֹל שִׁירָה

מַמָּשִׁית

וְחַיָּה –

הַנּוֹשֶׁמֶת נְשִׁימָה

שְׁמֵימִית

וְאוֹהֶבֶת אַהֲבָה

אֱנוֹשִׁית.

 

אוּלַי זֹאת אַגָּדָה וְאוּלַי לֹא-

מָה שֶׁבָּטוּחַ הוּא

שֶׁסּוֹף סוֹף מָצָא אֶבֶן גְבִירוֹל

אֶת דְּמוּת הָאַהֲבָה

שֶׁנָּתְנָה חַיִּים

לְחַיָּיו.

 

וְשֶׁעַד הַיּוֹם מַמְשִׁיכָה

לְהַחֲיוֹת אֶת

אוֹהֲבָיו.

–*–*–*–*–*–*–*–*–

   

הפרקים הבאים:

  1. קצת על שלמה אבן גבירול
  2. 2. על האשה המלאכותית שברא
  3. תגובותיי לכמה הערות שקבלתי
  4. כמה תהיות על המוטיבציה האפשרית למעשה
  5. מקורות

 

  1. קצת על ר' שלמה אבן גבירול:

חי במאה האחת עשרה בספרד, מגדולי המשוררים בספרות העברית לדורותיה, פילוסוף ואיש המסתורין.

 

יהודה אלחריזי כתב עליו:

"לפניו כל גדול יקטן (…)

כי כל המשוררים אשר היו לפניו –

שירם לנגדו רוח ותהו

ואחריו לא קם כמוהו "

 

חוקר בן דורנו (יהודה ליבס) כותב עליו:

"העמוק שבהוגים הדתיים וגדול משוררי ישראל, שככל שמרבים לחוקרו אין מגיעים עד לחיקרו. "

 

מגיל צעיר היה לאבן גבירול, בעיני עצמו, יעוד נשגב כמשורר והוגה ותלמיד חכם.

בגיל שש עשרה הוא כותב על עצמו:

 

"וְהִנֵּנִי בְשֵׁשׁ עֶשְׂרֶה שְנוֹתַי

וְלִבִּי בָן (=קנה בינה) כְּלֵב בֶּן הַשְּׁמֹנִים…"

 

הפסֶל  שיצר אמן בן זמננו לדמותו, דמות של אדם תמיר ונשוא פנים – אין לה אחיזה במציאות.

אבן גבירול היה מנערותו קטן קומה וידוע חולי, הוא סבל כפי הנראה ממחלת עור קשה שמיררה את חייו ואף הרחיקה אותו מחברת אנשים.

רבים משיריו עוסקים בייסורים שעברו עליו. לדוגמה, בשירו "כאבי רב":

 

,כְּאֵבִי רַב וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה

וְכֹחִי סָר וְעַצְמוּתִי חֲלוּשָׁה

וְאֵין מִבְרָח וְאֵין מָנוֹס לְנַפְשִׁי

וְאֵין מָקוֹם תְּהִי לִי בוֹ נְפִישָׁה"

 

המשורר זרובבל גלעד שכתב עליו בהשראת הפואמה

"כתר מלכות",  צייר בדימויו את

דמותו הכואבת והסובלת של  גבירול.

(בתוך "בעמק שילה": ע' 71 תשל"ד)

אבן גבירול

על הגבול הסמוי בין היום למחר גבר הגשם.

ראשו צף על המים בחשכה:

עצמות לחיים בולטות

יקוד בעיניים ומכאוב

באישונים.

עד שמלאו השורשים מים

והעלים דממה,

פתח פיו כבאר עתיקה:

"מיום היותו הוא נִגָשׂ ונענה…

ובחייו כעשב נשדף

והאלוהים יבקש את נרדף".

 

גם בהאיר היום עוד ירדפוני

ייסורֵי התודעה:

כתר-מלכות ללא

רחמים.

 

  1. על האישה המלאכותית שברא

שי עגנון מספר על פי שלמה יוסף דלמדיגו

וכן אמרו על רבי שלמה בן גבירול המשורר והמיסטיקן והפילוסוף המפורסם שהיה אדם חולה מאוד שנאלץ לשכון לבדו הרחק מעיני זרים שהיו עלולים להזדעזע ממראהו המכוער שברא אישה מלאכותית והייתה משרתת לו ויש האומרים קימה עימו גם יחסים שכן שום אישה רגילה לא רצתה קשר עימו. ואז הלשין עליו אחד מאויביו המרובים למלכות שהוא עוסק בכישוף והוא נאסר..והמלך ראה את האישה המלאכותית והתאהב בה מבלי שידע דבר על מוצאה. ואז נאלץ אבן גבירול להתערב הראה למלך שלא הייתה בריאה שלמה

והחזירה לקדמותה לחתיכות וחוליות שמהם נבנית .והתעצב המלך מאוד וכך גם אבן גבירול.

(ש"י עגנון "עידו ועינם" 1948)

המחזאית יוספה אבן כתבה שני מחזות שונים על פי סיפור זה :

גרסה ראשונה:"כתר מלכות" (1994)

בגרסה זו מתואר המשורר שלמה אבן-גבירול, כמשורר גאון, יהיר ומוכה צרעת, שפורש מהציבור וחי חיי הגנות וסיגוף. הבדידות גוררת אותו לעסוק בכשפים וליצור אישה גולם, אותה הוא בורא על מנת שתנחם אותו בבדידותו ותגאל אותו מבתוליו הסגפניים. אבל האישה שיצר, מפתחת אישיות משלה, מושכת אותו אל עולם האפל של התשוקה והיצר ומבקשת להפוך לאישה אמיתית בשר ודם ולשאת את בנו ברחמה. החלום והסיוט ההופכים למציאות, לתוכה נשזרים שיריו של המשורר.

גירסה שנייה : "בריאה" (2001):

שלמה אבן גבירול, גדול משוררי תור הזהב, בורא אשה מתוך שיריו, על מנת שתפיג את הבדידות הנצחית, שהיא מנת חלקו של כל יוצר גדול. המשורר, החולה במחלת עור חשוכת מרפא, מנהל טקס בריאה אקסטטי, שבשיאו הופכת האשה ליישות חיה. היא לובשת ופושטת צורה – רגע היא ילדה, רגע אחר היא אמו המרפאה את פצעיו, ומיד אחר כך היא צעירה מפתה המגרה את יצריו. תאוותה למימוש נשיותה מפחידה את המשורר. כשהיא מבקשת להרות לו, הוא מסרב והופך אותה מחדש לחפץ דומם. הוא מתאבל על אובדנה בשיר קינה ונודר נדר פרישות.
הדרמה הטקסית שואבת השראתה מ"ספר המצרף" של רבי שלמה דלמיגו, מן הביוגרפיה של אבן גבירול ומשירתו – בעברית ובערבית.

 

 

 

  1. תגובותיי לכמה הערות שקבלתי

" גבירול, קיבל הזמנה לסיוט ארוטי…"  –

 

למה סיוט? למה לא יצירתיות של גאון

שבמקום להיות עם דמיון ארוטי לא ממומש,

יצר (בדמיונו?) גולם-אישה…

*

"אין לחפש במעשה לא כוונה מינית ולא כוונה רוחנית, אלא לקבל אותו כפשוטו, ניסיון של יוצר גאוני ליצור גולם (בשפתינו רובוט פרימיטיבי)"…

 

אין שום רמז לכך שגבירול התעסק ביצירה חומרית, בעבודות כמו פיסול והרכבה במתכת או בעץ.

עבודות שעל מנת ליצור בהם צריך מיומנות, כלים וסדנה לעבודה. כמו גם הצורך להקדיש זמן רב, והצורך ביכולת פיזית ואמצעים כלכליים. כל אלה היו רחוקים מגבירול כרחוק מזרח ממערב. ולראיה, מה שהעיד על עצמו: "כאבי רב ומכתי אנושה, וכוחי סר ועצמותי חלושה, ואין מנוס ואין מברח לנפשי, ואין מקום תהי לי בו נפישה". ובאשר ליכולתו הכלכלית, היא הייתה בוודאי נמוכה, כנתמך על ידי יקותיאל אבן חסאן, פטרון שדאג למחייתו.

ועל כן, דברי גרשם שלום (המובאים להלן) לא יכולים להיות מציאותיים.

" אמרו על ר' שלמה בן גבירול שברא אשה והייתה משרתת לו, וכאשר הלשינוהו למלכות (באשמת כישוף) הראה להם שלא הייתה בריאה שלמה והחזירה לקדמותה לחתיכות ולחוליות עץ שמהם נבנה". (ראה: גרשום שלום, פרקי יסוד בהבנת הקבלה וסמליה, מוסד ביאליק, ירושלים, 1980, עמ' 419)נראים

*

"אין במעשה הזה עניין מיוחד  מלבד, טבע האדם…"

 

–טבע האדם זה ה-עניין!

שהרי טבע האדם מוליד/מוליך את עולמו הפסיכולוגי, התיאולוגי, הפילוסופי, המדעי, הטכנולוגי והאמנותי…של האדם.

*

"אין משהו מיוחד ביצירת ובהעלאת דמות דמיונית…, שהרי זו מלאכתו של כל סופר,

מחזאי ובמאי" –

 

(עם כל ההבדלות בין קודש לחול), האם אין משהו מיוחד בהעלאת הדמות האלוקית, שאחוריו יראו ופניו לא יראו, בעיני רוחו של משה?

 

האם אין משהו מיוחד ביצירת משכן פנימי לאל ("ושכנתי בתוכם")?

 

האין משהו מיוחד ביצירה האינטרנטית המרחיבה את דמות האדם, בשיח ובדעת?

 

 

  1. כמה תהיות על המוטיבציה האפשרית למעשה

האם יתכן שאבן גבירול הרשה לעצמו ליצור "בובת מין" מחומרים מצויים כלשהם?

הרב והמקובל ישעיהו לייב הורביץ (השל"ה הקדוש)  מעיר בסיפרו "שתי לוחות הברית" כי מותר ליצור גלמים נקבות על מנת לקיים יחסי מין עימן.

לא כל כך ברור איך דברים אלה של השל"ה מתיישבים עם התפילה שהוא עצמו חיבר:

"כִּי עַל כֵּן בָּאתִי לְבַקֵּשׁ וּלְחַנֵּן מִלְּפָנֶיךָ שֶׁיְּהֵא זַרְעִי וְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם זֶרַע כָּשֵׁר, וְאַל יִמָּצֵא בִי וּבְזַרְעִי וּבְזֶרַע זַרְעִי עַד עוֹלָם שׁוּם פְּסוּל וָשֶׁמֶץ, אַךְ שָׁלוֹם וֶאֱמֶת וְטוֹב וְיָשָׁר בְּעֵינֵי אֱלֹהִים וּבְעֵינֵי אָדָם"…

*

האם יתכן, אחרי שגבירול נוכח לדעת שאפסה כל תקווה לאהבה ארצית, הוא מנסה לממש אהבה באופן מדיטאטיבי (היפנוזה עצמית?), עם דמות דמיונית למחצה וממשית למחצה?

*

האם יתכן שההסתכלות האמתית היא

רוחנית לחלוטין, וכל כוונתו ורצונו

של אבן גבירול המיסטיקן היה

לממש את הקירבה "לצורו ומשגבו"

ביצירת מעגל רוחני עמו.

על ידי כך שתהיה נשמת אלוה בו.

כי אחרת:

"מַה זֶּה אֲשֶׁר יוּכַל הַלֵּב וְהַלָּשׁוֹן

לַעְשׂוֹת..וּמַה כֹּחַ רוּחִי

בְּתוֹךְ קִרְבִּי?"

רק כשנשמת אלוה בו

הוא יכול להודות לו עם

מיטב זמירות אנוש שיכתוב.

 

כדבריו המפורשים בשיר החתום בשמו

(ש ל מ ה אבן גבירול)

 

שַׁחַר אֲבַקֶּשְׁךָ צוּרִי וּמִשְׂגַּבִּי,

אֶעְרֹךְ לְפָנֶיךָ שַׁחְרִי

וְגַם עַרְבִּי.

לִפְנֵי גְדֻלָּתְךָ אֶעְמֹד וְאֶבָּהֵל-

כִּי עֵינְךָ תִּרְאֶה כָל

מַחְשְׁבוֹת לִבִּי

 

מַה זֶּה אֲשֶׁר יוּכַל הַלֵּב וְהַלָּשׁוֹן

לַעְשׂוֹת..וּמַה כֹּחַ רוּחִי

בְּתוֹךְ קִרְבִּי?

 

הִנֵּה לְךָ תִּיטַב זִמְרַת אֱנוֹשׁ –

עַל כֵּן אוֹדְךָ בְּעוֹד תִּהְיֶה

נִשְׁמַת אֱלֹהַּ בִּי.

–*-*-*-*-*–*–*–*–*–

 

 

 

 

  1. מקורות
  • האישה המלאכותית של שלמה אבן גבירול

פברואר 12, 2012 מאת אלי אשד

http://www.yekum.org//

2) מאמר: "שפתי ישנים: והרשות נטויה"

מאת אסתר אטינגר

http://www.piyut.org.il/articles/477.html

3) כתבה בעיתון הארץ: "שלמה אבן גבירול מאזין לקוראיו"

http://www.haaretz.co.il/literature/poetry/1.1415404

4) ספר יצירה אצל ר' שלמה אבן גבירול ופירוש השיר 'אהבתיך' מאת יהודה ליבס

 

 

 

 

הספריה (מוקדש לניר מ"אדם חי")

הַסִּפְרִיָּה

כָּל  עֲלֵה רוֹשֵׁם

אֶת נִדְנוּדָיו בָּרוּחַ

וְרִשּׁוּמָיו שְׁמוּרִים לְתָמִיד

בַּסִּפְרִיָּה הַיְּרֻקָּה.

 

כָּל צִפּוֹר מְצַיֶּרֶת

אֶת מַסְלוּלֵי מְעוֹפָהּ

עַל פְּנֵי רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם.

וְצִיּוּרֶיהָ אֲצוּרִים לְעוֹלָם

בְּמוּזֵאוֹן הַתְּכֵלֶת.

 

רַק לַחוֹלוֹת הַנּוֹדְדִים

בַּמִּדְבָּרִיּוֹת

שֶׁמְּפַסְּלִים אֶת הַצּוּרוֹת

הֲכִי מַפְתִּיעוֹת עַל גִּבְעוֹת-הַזָּהָב,

אֵין לָהֶן צוֹפֶה וְלֹא יִהְיֶה לָהֶן צוֹפֶה.

בְּמֻקְדָּם אוֹ בִּמְאֻחָר הֵן יִתְפָּרְקוּ לָנֶצַח…